מחיר פעוט לשלם

ניתן להעריך במידה גבוהה של ודאות, שעל אף פנייתו של בצלאל סמוטריץ' למינהלת הליגות, ימשיכו בישראל לשחק כדורגל בשבתות. ההטרלה המתוקשרת הזו, כמו גם האשמותיו כלפי השב"כ מעל בימת הכנסת, נועדה רק להחזיר אליו את אור הזרקורים, שהוסט לאחרונה אל עבר שותפו, איתמר בן גביר. אם יהיו שינויים בסטטוס קוו הם יהיו כאלה שיפגעו בחלשים יותר, שקשורים פחות לקואליציה המסתמנת. לא בלה-פמיליה.

מה שמעלה את שאלת הסטטוס קוו עצמו. כיצד, על אף רוב חילוני בכנסת מאז הקמת המדינה, עדיין אין כאן אפילו התחלה של הפרדה בין דת ומדינה. התשובה הקצרה היא: החילונים לא באמת רוצים, ואולי גם לא באמת חילונים. התשובה הארוכה – בהמשך.

הלכה ואגדה

התנועה הציונית היתה מראשיתה חילונית במובהק. מנהיגי והוגי הציונות הסוציאליסטית, שהיו הגורם האקטיבי והחלוצי בתנועה, זיהו את האורתודוכסיה עם הגלותיות ועם "היהודי הישן". הסופר וההוגה י"ח ברנר, אולי הסמן הקיצוני של מגמה זו, ראה את תקומת היהודים כמחייבת שחרור כפול: הן מעול הגלות והן מעול הדת. אך הם היו מודעים לדואליזם של היות היהדות הן דת והן לאום, ולהכרח ולתועלת שבהנכחת אלמנטים תרבותיים מסורתיים. לא מתוך כפיפות להלכה הרבנית, אלא מתוך הבנת חשיבותם החברתית ותועלתם הפוטנציאלית למהפכה הציונית.

ביחס לדת ולהלכה במרחב הציבורי, התרוצצו בתנועה שתי גישות מתנגשות, כפי שיכול להעיד הסיפור הבא מזיכרונותיה של רחל ינאית בן-צבי: באחת השבתות של שנת 1910 היא יצאה מדירתה בשכונת הבוכרים בירושלים לטייל עם י"ח ברנר, ובצאתה השאירה את הפרימוס דולק. קול הפרימוס הבוער נשמע בשכונה, ושכנים דתיים זועמים יידו אבנים בחלונות ביתה וניפצו את השמשות. ינאית בן-צבי הביעה הבנה לתגובת שכניה, וחשה שהיא זו שפגעה בהם. ברנר, לעומתה, זעם על האגרסיביות והכפייה הדתית, וחשב שחברתו נכנעת לאורתודוכסיה מיושנת ואלימה. מה שינאית בן-צבי ראתה כהתחשבות, ברנר ראה כחולשה.

אבל אפילו ברנר, כמו ברל כצנלסון ורבים אחרים מראשי הציונות הסוציאליסטית, ראה בשבת ערך חשוב, שהתיישב עם התפיסה הסוציאליסטית בנוגע לזכויות עובדים. גם החגים אומצו ונחגגו בהתיישבות העובדת כחלק ממעגל השנה החקלאי. אך ההתנגדות להכתבת אופיה של השבת או של כל מאפיין מסורתי אחר על ידי האלמנטים הדתיים ביישוב היתה נחרצת. נראה שהיחיד מהמנהיגים הרוחניים של הציונות החילונית שקרא לשילוב ההלכה בחיי הרוח והמעשה היה ח"נ ביאליק, במאמרו הידוע "הלכה ואגדה". שלא במפתיע, ברנר תקף בשצף קצף עמדה זו של ביאליק. לעומתו, נראה שברל כצנלסון הושפע במידת מה מביאליק בעניין זה (ובאופן דומה, ראה ערך לאומי גם בציון תשעה באב).

הגולם ויוצרו

הציונות הסוציאליסטית צמחה איפוא מתוך עימות עם המסורת, אף שהיתה מוכנה לאמץ אלמנטים ממנה. דוד בן גוריון היה שותף אידיאולוגי הן לשימוש האינסטרומנטלי במוטיבים יהודיים והן לשלילת הגולה, ואף פיתח פילוסופיה משלו בעניין. אך בפרקטיקה – כמנהיג וכראש ממשלה – הוא עיצב את יחסי הדת והמדינה ערב הקמתה ובשנותיה הראשונות מתוך אידיאולוגיית-על אחרת: ממלכתיות. שאיפה להכיל את כל מגזרי האוכלוסייה תחת המטרייה הרחבה של המדינה כעיקרון-על.

לענייננו, הדבר התבטא בכך שבן גוריון בחר במודע בפשרה עם המפלגות הדתיות, אף שמפא"י היתה יכולה להקים קואליציה בלעדיהן. זאת, משום שמחלוקת מתמשכת בענייני דת ומדינה היתה גוזלת אנרגיות שהיו נחוצות באותה עת לבניין האומה.

הדבר התבטא כבר במכתב לראשי אגודת ישראל משנת 1947 המכונה "מכתב הסטטוס קוו". (ישעיהו ליבוביץ' טען כי מטרתו של בן גוריון היתה לשלוט בדת: "שילובה של הדת במנגנון השלטוני של מדינה חילונית וביסוסה של המציאות הדתית על מנגנון זה אינו אלא פרוסטיטוציה של הדת לסיפוק אינטרסים שלטוניים, מפלגתיים, כיתתיים ואישיים", כתב במאמר בשנת 1960; כמה שנים קודם לכן עדיין קיווה לכינונה של מדינת הלכה, ולעדכונה של ההלכה לחיי מדינה).

ניתן להתרשם שבן גוריון אכן סבר שיצליח להביא למצב שבו הרבנות כפופה למדינה. אלא שיהיו כוונותיו אשר יהיו, הגולם קם על יוצרו ובפרשת "מיהו יהודי" (1959) גילה בן גוריון את מגבלות הכוח. שר הפנים ממפ"ם ובן גוריון ביקשו לרשום כיהודי כל מי שהצהיר על עצמו כיהודי, אך נאלצו להיכנע למפלגות הדתיות. (ליבוביץ', שרבים שוכחים שהיה פונדמנטליסט לעילא, כינה זאת "הצפת המדינה במשומדים ובנשים נכריות וילדיהן").

בן גוריון הותיר את ישראל במצב שבו דיני המעמד האישי, השבת, נושאי כשרות שונים וחלקים ממערכת החינוך הם בשליטה אורתודוכסית. מתוקף הסדרים אלה, כל חילוני פוגש מדי פעם את ההלכה ואף "מקיים" אותה, מרצונו ושלא מרצונו, במעשה או במחדל. כך למשל, הדרך החוקית היחידה שבה מי שמוגדר כיהודי יכול להינשא בתוך גבולות מדינת ישראל היא נישואים אורתודוכסיים בפיקוח המדינה. רבים נמנעים מאיסורים הלכתיים שלא מרצונם – למשל מנסיעה או מקניות בשבת – עקב אילוץ שיצרה המדינה.

כמו בימי בן גוריון, גם כיום אפשריות קואליציות ללא החרדים, ותיאורטית ניתן היה לשנות את הסטטוס קוו רשמית (ולא רק מעשית, כפי שקורה במישורים מסויימים). אלא שהוויתור החילוני, כפי שנראה, משרת אינטרס חילוני-דתי משותף רחב יותר.

ממלכתו של אלוהים

לצד "הכפייה הדתית", חילונים רבים (וכשמדובר בפרקטיקות מסוימות – רוב החילונים) מקיימים חלק מהמצוות מרצונם החופשי. על אף התפתחותן של אלטרנטיבות במהלך העשורים האחרונים, ברירת המחדל של המיינסטרים החילוני היא עדיין ברית מילה הלכתית, עלייה לתורה בבית כנסת אורתודוכסי לרגל בר מצווה, וקבורה דתית. ברית מילה ובר מצווה, משום שהם מלכתחילה מושגים ופרקטיקות דתיים בבסיסם; קבורה – מפני שכמו בתרבויות רבות, המוות נתפס כ"ממלכתו של אלוהים", ועל כן רבים חשים שמן הראוי שיטופל בידי "נציגיו של אלוהים".

על פי סקרים ומחקרים, רבים מהמגדירים עצמם כחילונים נמנעים מלאכול טרף, צמים ביום כיפור, בביתם יש מזוזה, היו רוצים יותר לימודי יהדות בבתי הספר, וכן הלאה.

מהם, אם כן, המנגנונים, הנפשיים או הפוליטיים, שמביאים את החילוני להשלים עם "כפייה דתית" במישור המדינתי, ואף לקיים מבחירה הלכות מסוימות בחייו הפרטיים, תוך שהוא ממשיך להגדיר עצמו כחילוני?

לטענת גיא בן פורת בספרו "הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל", המניע הוא ברור – "הפריבילגיות שמקנה השייכות ללאום היהודי, שגבולותיו מסומנים בכללים דתיים שרוב היהודים בישראל מעוניינים לשמור. בשל כך, רבים מגלים חשדנות כלפי החילוניות, הנתפסת כמאיימת על גבולותיה הבטוחים של המדינה היהודית. במציאות זו לא מפתיע שהחילוניות (כאידיאולוגיה ליברלית של חופש ושוויון( נותרת עמדה שולית, ושהחילון (כתהליך הנגזר משינויים כלכליים ודמוגרפיים) קורא תיגר רק על חלקים מסוימים מהסטטוס קוו ומעמדו של המונופול האורתודוכסי נותר איתן".

במילים אחרות, הסיכון שבהפרת האיזון הנוכחי בין מדינה "יהודית" ל"דמוקרטית" מצדיק, מבחינת רוב החילונים, את הפגיעה המסוימת בזכויות האזרח שלהם, מתוך הבנה שהפריבילגיה של היות יהודי במדינה המוגדרת יהודית גדולה יותר מהרווח שבחילון; הסטטוס קוו שמאפשר את "יהדותה" של ישראל מאפשר גם את שימורה כאתנוקרטיה עם זכויות יתר ליהודים.

מעבר לחילון

בספר "מעבר לחילון: מסורתיות וביקורת החילוניות בישראל" ניתח יעקב ידגר, בין היתר, סקרים של פרקטיקות דתיות וולונטריות של חילונים. הוא מזכיר כי "סקרים אלו, וכמוהם כמעט כל סקר אחר שנעשה בסוגיית הזהות היהודית והיחס אל המסורת בקרב יהודי ישראל, מקבלים את הפרשנות האורתודוקסית להלכה כקנה מידה אובייקטיבי ומובן מאליו. חלק הארי של שאלוני הסקרים, העוסק בפרקטיקה היהודית של המשיבים, מתבסס באופן מובהק על הפרשנות האורתודוכסית להלכה היהודית (ליתר דיוק, על תפיסת עורכי השאלון את הפרשנות הזאת). כך הופכת הזהות הדתית או החרדית (או הדימוי שלה) לקנה המידה המובהק של הזהות היהודית, לייצוג שלאורו – או לאור המרחק ממנו – מתבררות הזהויות היהודיות הלא אורתודוכסיות".

באופן דיאלקטי, העובדה שמה שהציונות מרדה בו היתה האורתודוכסיה הפכה אותה, בסופו של דבר, לנקודת הייחוס.

הצבת האורתודוכסיה כאופציה ה"דתית" היחידה מתכתבת עם הצבת היהדות כאופציה הישראלית היחידה:

מדוע אומרים יהודים חילונים רבים שהם אינם שומרים מצוות ומסורת כלל, אף על פי שהם עצמם מדווחים על קיום טקסים ונהגים יהודיים מסוימים?", שואל ידגר, ומשיב: "אפשר שתשובה חלקית על שאלה זו היא שרבים מהיהודים החילונים המדווחים על שמירת מצוות מסוימות או על אמונותיהם אינם חושבים במונחי יהדות אלא במונחי ישראליות; אולי כאשר חילונים ישראלים אלו מדליקים נרות שבת, אפילו בלוויית ברכה, או צמים ביום כיפור – ודאי כאשר הם בונים סוכה, מדליקים נרות חנוכה ועורכים סדר פסח – הם רואים בכך פעולה הקשורה להיותם ישראלים יותר מלהיותם יהודים. אמנם הבחנה זו בעייתית בשל נטייתם של חילונים רבים לזהות בין ישראליות לבין יהודיות. אבל נדמה לי שדווקא העובדה שהם – והאינטלקטואלים שמשמשים להם פה – נוטים לזהות את הישראליות עם היהודיות (ומבלבלים תדיר בין השמות) היא שגורמת ל'בלבול' ביחסם המוצהר אל המסורת היהודית".

הדתה עצמית וולונטרית

בלבול זה אינו תמים, ואינו דווקא אשמת "האינטלקטואלים". כפי שידגר עצמו מציין, הבלבול בין ישראליות ליהדות במדינת לאום יהודית, שבה מיעוט פלסטיני גדול, משרת באופן מובהק את היהודים שבין האזרחים:

מה שבהקשר דתי אורתודוכסי, או אפילו מסורתי, נחשב לפרקטיקה דתית, הוא בעיני אותם חילונים בעיקר ביטוי של זהות פוליטית אתנו-לאומית. לזיהוי פוליטי זה של המסורת השלכות מיידיות בהקשר של מדינת הלאום, שמעדיפה – באופן סמלי ואידיאולוגי וגם באופן חומרי וממשי – את בני הרוב היהודי על פני המיעוטים הלא יהודיים. הטקסים היהודיים שמקיימים החילונים (לרוב על פי פרשנות ציונית צרה) משמשים בין השאר אמצעי להזדהות עם קבוצת הרוב, ולהתרחקות מקבוצות המיעוט החלשות והמוחלשות. הדת משמשת, לפי פרשנות זו, כלי במערך פוליטי לאומי על רקע סכסוך אתנו לאומי מתמשך. כך יכול אדם לקיים פרקטיקה ששורשיה ותכניה דתיים במובהק, ועדיין לראות בעצמו חילוני שאין לו קשר משמעותי למסורת היהודית. בעבורו מדובר, גם אם רק במשתמע, במעשה פוליטי ולא במעשה דתי".

זהו אם כן ה"טרייד אוף": החילונים מוותרים, גם אם תוך מחאה חלושה, על נישואים אזרחיים, על תחבורה ציבורית בשבת ועל מאפיינים נוספים של דמוקרטיה ליברלית, ואף רואים בקיום מצוות מסוימות חלק אינטגרלי מה"ישראליות". בתמורה, הם מקבלים את הפריבילגיה של אזרחות סוג א'. ההדתה העצמית הוולונטרית, כמו גם זו שבכפייה, מכוננות את "יהדותה" של המדינה, ובכך מחזקות ומתחזקות את ההגמוניה של קבוצת ההשתייכות שלהם.