מהקפיטול עד ירושלים: המתקפה על האוניברסליות של השוויון

אף שקשה במבט ראשון לראות את הקשר בין הלווייתו של ראש ישיבת בריסק בירושלים לבין הפריצה של תומכי טראמפ לקונגרס האמריקאי ב-6 בינואר, מדובר בסופו של יום בשתי תגובות נגד לתפיסה אוניברסלית של שוויון

הפריצה לקונגרס ומותם של חמישה אנשים במהלכה היתה אקורד סיום עגום לארבע שנים מסוייטות בפוליטיקה האמריקאית. כבר ב-2016, כל מי שעיניים בראשו ידע מיד שנשיאות של איל הון כושל, כוכב ריאליטי גזען ומיזוגן, היא נשיאות מסוכנת. אבל היו מי שניסו לטעון שטראמפ מייצג תרבות לבנה אותנטית שכדאי להקשיב לה.

העליונות הלבנה, הגזענות, הפטריארכיה והאלימות הגלויה שבהם תמך טראמפ הוצגו, לפי התזה הזאת, כסוג של תרבות אלטרנטיבית לגיטימית, או לכל הפחות כביטוי לגיטימי של מצוקה. זאת אף שכפי שכתבה רבקה סולניט ב"גארדיאן", טראמפ ותומכיו ייצגו בעיקר, וממשיכים לייצג, "זעם כנגד שוויון" – זעם על כך שמיעוטים זוכים סוף סוף להכרה, על כך שלנשים יש יותר כוח, זעם על היבחרו של נשיא שחור וכדומה.

דברים אלה נכונים גם לישראל. כשם שדגל ישראל הונף בגאון במהלך הפריצה לקונגרס האמריקאי, כך גם הגיעה לכאן התפיסה שקוראת לנו לערער על האוניברסליות של מושג השוויון. האנטי-ליברלים שדוגלים בתפיסה כזאת לא אומרים מפורשות שמדובר בעליונות יהודית או בפטריארכיה, אלא מציינים, לכאורה בתום לב, שעלינו לקבל גם קסנופובים, שונאי ערבים, שונאי חרדים ואף שונאי מזרחים מתוך הכרה בתרבותו של האחר.

חשוב מאוד להבין לאן מחשבה כזאת מובילה. אי שוויון – בוודאי כזה שמבוסס על צבע עור, מגדר, מוצא, נטייה מינית, אמונה דתית וכדומה – אינו עמדה לגיטימית, ואי אפשר להכשיר אותו בצורה מבולבלת דרך "קבלת האחר". עמדה זאת, אם נהיה קוהרנטים, תבקש מאתנו להכיר בכך שלאותם אנשים שפרצו לקונגרס האמריקאי יש תפיסה אלטרנטיבית של "בחירות", ועלינו לקבל גם אותה. מנגד, לפי התפיסה הזאת, אם נאמר בתגובה שזה מעשה אלים ולא לגיטימי, ניחשב כאליטות שמתנשאות על אנשים פשוטים מארה"ב או מ"ישראל השנייה".

הפילוסוף הגרמני תיאודור אדורנו אמר פעם שלפעמים האמת של עמדות תיאורטיות נמצאת דווקא בהגזמות שלהן. כאשר דוחקים את האידיאולוגים של הימין לקצה, מגלים עד כמה גם הם עצמם לא יכולים לעמוד במסקנות המתבקשות מהאידיאולוגיה שלהם.

אותם אנשים עשויים לומר לנו שהם בוודאי לא מתכוונים להכשיר אלימות, גזענות והפיכה שלטונית, ושהחוק הוא מעל הכל. אך העמדה הרשמית האוניברסלית הזאת אינה מסתדרת עם הרלטיביזם שלהם. הם עוצרים צעד אחד לפני המסקנה המתבקשת מעמדותיהם. ברגע שמתכחשים לבסיס האוניברסלי של החברה האנושית, מכשירים את האלימות כבורר היחיד בין הקבוצות היריבות. שכן בפאראפרזה על מרקס, אם לכל קבוצה החוק שלה והצדק שלה, אם אין מסד משותף, אזי רק כוח יכול להכריע בין הקבוצות.

אבל חשוב לזכור לזכור שכוחו הרטורי של הימין האידיאולוגי בישראל לא בא לו מעומק טיעוניו הפילוסופים, אלא מתאפשר בעיקר בגלל היעדר שמאל ומסורת של שמאל בישראל, שמאל שמבסס תפיסה סובסטנטיבית של שוויון וחופש. בהיעדר שמאל כזה, הבמה נותרת בידי שחקני המשנה – ליברלים וקהילתנים – והתיאטרון הפוליטי שלהם.

למה תיאטרון? כי כאשר עושים סקר בקרב מצביעי השמאל-מרכז מסתבר, שאחוז אפסי מתוכם מוכן לסבול ערבים במפלגתם, בוודאי שלא בתנאים שאינם עליונות יהודית. נכון, בשנים האחרונות, ה"שמאל-מרכז" מחפש את הקול הערבי, אך תפיסה אינסטרומנטלית כזו של בחירות לא בהכרח מיתרגמת לשינוי בתפיסת עולם.

בשל כך, הביקורת לא יכולה להיות מופנית רק נגד הימין, אלא גם נגד הליברלים. מכיוון שהליברלים, בישראל ובכלל, מעולם לא קידמו שוויון וחופש סובסטנטיביים אלא פורמליים בלבד, נוצר מצב אירוני ומסוכן שבו דווקא הימין הוא זה שחושף את ערוותו של הליברל, ומתחיל לדבר "ליברלית" לכאורה.

הימין מסוגל להביך את הליברל לא משום שיש לו עניין ב"הכרת האחר". הפרכת טיעוניו של הליברל נועדה להכשיר תפיסה ארכאית ואורגנית של ישראל כחברה הבנויה מקבוצות זהות או "שבטים". תפיסה פופולרית זו מתנכרת להיסטוריה של החברה הישראלית, ולהיסטוריות של האדם העושה את עולמו דרך יחסיו עם אחרים. רק מתוך התכחשות לתלות המכוננת בין אנשים אפשר להגיע לתפיסה "שבטית" כזאת של החברה הישראלית.

הטענה החדשה לכאורה שהאוניברסליות של הליברל נעוצה בסופו של דבר בצורת חיים פרטיקולרית והיסטורית – טענה שהגיעה לכאן באיחור של 170 שנה ויותר – לא מסתיימת בהכרח במסקנה שאין דבר כזה, אוניברסליות. אם אוניברסליות מוגדרת כערכים נטולי מקום וזמן, אז אכן אין אוניברסליות. אבל אוניברסליות היא משהו אחר לגמרי.

המחשבה על אוניברסליות מתחילה בהבנה שבני אדם, ללא יוצא מן הכלל, חייבים להתמודד עם כורח הקיום, ושהתמודדות זו יוצרת תלות ביניהם. הרבה לפני דיון על "ערכים" שונים, הרבה לפני שיש חרדים, מזרחים, ערבים, האוניברסליות נעוצה בכך שכולנו, בין אם נרצה בכך או לא, תלויים אלו באלו, מכוננים אלו את אלו. תלות וכינון הדדי אלו הם הבסיס האוניברסלי לשוויון, המידה המשותפת שדרכה יכולה להיבחן ולהישפט כל אידיאולוגיה פוליטית. 

 כל זהות פוליטית, המתעקשת על נפרדותה, מתכחשת לעובדה שמה שמקיים אותה הוא אנשים אחרים. אין צורת חיים חרדית ללא עושר תל אביבי, כמו שאין עושר תל אביבי ללא כיבוש ונישול פלסטיניים. כל אידיאולוגיה, המבקשת מאתנו לחשוב שהחברה הישראלית בנויה מקבוצות נפרדות, מבקשת בו זמנית שנצטרף לכחש הבסיסי של כל קבוצת זהות פוליטית, ונישאר עיוורים לכוחות המכוננים של החברה הישראלית.

ולכן מה שנחוץ הוא לא דווקא הכרה באחר, אלא הכרה בעצמי – במובן הרחב של יחיד או כלל, הכרה בעובדה שאני, "ערכַיי", דרך חיי, הם תוצאה של מערכת יחסים עם אחרים שאינם אני.

מה שמרסק את החברה הישראלית אינו באמת קבוצות הזהות שלה, אלא קפיטליזם אכזרי ואינדיבידואלי המכפיף אליו את כולם. ולכן התשובה למשבר הפוליטי אינה "אחדות", אלא פרויקט קולקטיבי משותף המבוסס על שוויון וחופש סובסטנטיביים.

פרויקט זה ישען על מה שעוד ניתן להציל מהליברליזם והנאורות, אך יקדם אותם לעבר תפיסה המכירה לא באוטונומיה של היחיד או באוניברסליות של המערב, אלא בתלות בין תושבי ישראל (והעולם) כמסד אוניברסלי של פוליטיקה. מכאן צריכה להתחיל כל תיאוריה פוליטית של ההווה.