מדוע הפתרון הדרום אפריקאי אינו מתאים לפלסטין

זה קרוב לחמישה עשורים, מאז 1974, שההנהגה הפלסטינית מהמרת על פתרון שתי המדינות. בשנת 1993, לפני שלושה עשורים, היא נכנסה לשם זאת לתהליך מדיני מקפח, חלקי וחסר, וישראל ניצלה זאת כדי לבלוע עוד אדמות ששייכות לפלסטינים, לשלוט על חייהם ולהוציא את האוויר ממפרשי תנועתם הלאומית באמצעות הפיכתה לרָשוּת חסרת־משמעות, כזו שידיה כבולות.

בסופו של דבר, ישראל פיתתה את ההנהגה הזו לשחק את משחק המו"מ על בסיס הרעיון שהסכסוך התחיל רק בשנת 1967, עם כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה. בכך צמצמה ישראל את העם הפלסטיני לתושבי הגדה ועזה בלבד, וצמצמה את זכויותיהם ואת בעייתם לכדי משא ומתן בנוגע לחלוקת השליטה על חלקת אדמה.

עובדה זו משרתת את האסטרטגיה הישראלית, המכרסמת בזהות הלאומית של הפלסטינים ומעלימה אותה, את קיומם המדיני ואת זכויותיהם. ייתכן שזו גם המסקנה המתבקשת מההכרזות על היותה של ישראל מדינה יהודית, מהכרסום בחירותם ובעצמאותם של הפלסטינים, מהסרת זכות השיבה מסדר היום, מגירוש רוב הפלסטינים, ומהעלמת הנרטיב הפלסטיני המבוסס על הנכבה שנבעה מהקמתה של ישראל.

הרעיון המרכזי כאן הוא שאיננו עומדים בפני מדינה קולוניאליסטית שכובשת מדינה או שטח מסוים באמצעות צבאה ותו לא, שכן קיימת כאן גם חברה של מתנחלים. עם זאת, איננו עומדים בפני קולוניאליזם התיישבותי כמו זה שהיה באלג'יריה, שכן למתיישבים הצרפתים שם היתה מדינת אם, בעוד ש־65% מהיהודים בישראל נולדו בשטחה. נוסף על כך, איננו עומדים בפני שלטון גזעני מהסוג הרגיל, שכן קיימת כאן אפליה והפרדה תוך העלמת הנוכחות הפלסטינית והדרתה.

כוונתי היא שישראל מקיימת כמה מודלים חופפים ומשולבים זה בזה; מדובר בשלטון קולוניאליסטי התיישבותי שנועד ליישב מתנחלים יהודים, לפנות את בעלי הארץ הפלסטינים המקוריים ולעוקרם מן המרחב הפיזי, הסימבולי וההיסטורי. משמעות הדבר היא שאנו ניצבים בפני משטר שמורכב מאפלייה, מהפרדה ומעקירה על בסיס דתי ואתני, וזאת מתוך שיקולים אידיאולוגיים ותרבותיים ותוך שימוש במוסדות מדינתיים, בחוקים ובנוהלי עבודה מוסדרים.

כך מתגלה הבעיה של הפלסטינים מכמה בחינות: הראשונה היא שהעולם מודע לאפלייה על בסיס צבע ומגנה אותה, אך הוא עיוור לאפלייה אתנית ודתית כנגד מגזרים מודרים ומוחלשים. זאת מפני שרוב מדינות העולם מבצעות אפליה מסוג זה בצורה כזו או אחרת, גם אם הן מכשירות את הדבר באמצעים שונים.

הבחינה השנייה היא שישראל מנצלת את האהדה העולמית לקורבנות השואה, מה שמסביר את הרגישות שבהפעלת לחץ עליה, אך היא יודעת שהיבט זה הולך ונשחק.

הבחינה השלישית היא שרוב ההתבטאויות הפלסטיניות התמקדו בשחרור האדמה ובמאבק הקיומי המתנהל עליה; למרות הלגיטימיות שבדבר, התמקדות זו לא הצליחה להציג את הבעיה הפלסטינית כבעיה אנושית, הקשורה לזכויות אדם ולערכים אוניברסליים כגון חירות, צדק ושוויון. יוצאות הדופן בעניין זה הן כמה התבטאויות לאורך השנים שהציעו את רעיון המדינה הדמוקרטית האחת.

הכובש מכחיש אמת, ההנהגה חסרת חזון והשראה

אם נשוב ונביט אל דוגמת הפתרון הדמוקרטי בדרום אפריקה, נראה שהמדינה הזו לא הפכה למדינה האידיאלית, וזאת מפני שהאפליה הגזעית עודנה באה לידי ביטוי בשל חוסר הצדק והפערים הקיימים בין הלבנים לשחורים בכל הקשור לחינוך ולרמת החיים. עם זאת, המודל הדרום אפריקאי היה בסיס לשינוי עתידם של תושבי המדינה.

ייתכן שהדבר החשוב ביותר שעלינו לקחת בחשבון, הוא שמודל זה לא הגיע רק כתוצאה מהנהגה אמינה ובעלת חזון בדמות נלסון מנדלה, אלא גם דרך מאבקו של העם הדרום אפריקאי ושילובו בחרם העולמי על משטר האפרטהייד. שני האלמנטים הללו – מאבק וחרם – הם אלה שהביאו דמות כמו פרדריק דה קלרק (הנשיא הלבן האחרון של דרום אפריקה) לקדמת הבמה. נוסף על כך, למרות כל העוולות שחוו השחורים במשך עשורים, הפתרון היחיד שניתן היה ליישם הוא כזה שמתמקד באמת ובפיוס. שני האלמנטים הללו אינם קיימים בישראל, שמתעקשת להכחיש את הנכבה ולשלול את אחריותה לעוול שנגרם לעם הפלסטיני, שלא לדבר על כך שהיא מכחישה את קיומו וטוענת שהיא בעלת הזכות על הארץ מתוקף הבטחה אלוהית.

אם נבחן את העניינים הללו, נוכל לראות שההנהגה הפלסטינית לא הצליחה לגייס את העם ולהמשיך להיות מקור השראה עבורו, וזאת בגלל דרכי פעולתה; בשל העובדה שהאלמנט הדמוקרטי נעדר ממסריה; בשל האופן שבו היא בנויה; בשל העובדה שהיא קיבלה החלטות שהבטיחו את כישלונה; ומכיוון שישראל מפעילה עליה מניפולציות. לאחר שנהפכה לרשות הפלסטינית, החלה ההנהגה מואסת בצורות המאבק השונות, אפילו בזו העממית, והחלה דואגת למעמדה ולתיאום הביטחוני עם ישראל יותר משהיא דואגת לרגישויות של העם.

מעבר לכך, ההנהגה הפלסטינית התעלמה מן העובדה שישראל נאבקת בה גם בגדה, ושהיא, בתורה, צריכה להיאבק בישראל בשטחי כל פלסטין באמצעים האפשריים והמתאימים. נוסף על כך, היא גם התעלמה מן העובדה שיש ישראלים שמחשיבים את מדינתם לגזענית כלפי הפלסטינים, כמו גם מן העובדה שישראל מפלה אפילו יהודים מזרחים ואפריקנים.

באשר לממשלות ישראל, נראה שהן נמצאות במצב נוח מזה של ממשלות דרום אפריקה, שכן החברה הישראלית נוסדה על בסיס הגירה, התיישבות והכחשת הנוכחות הפלסטינית, מה שחוסך ממנה לחצים חברתיים משמעותיים בעניין. אדרבה, נראה שהימין הקיצוני מפעיל לחצים דווקא להעמקת הכיבוש והאפלייה נגד הפלסטינים ולגזילת אדמותיהם וזכויותיהם.

גם מבחינה בינלאומית המצב אינו עוזר לפלסטינים: ארצות הברית, למרות יחסי התלות שישראל פיתחה עימה, מעולם לא החליטה להפעיל עליה לחץ ולו כדי להביא להפסקה זמנית או חלקית בבניית ההתנחלויות. ארצות הברית מושתתת על ערכי האחדות – גם לאחר מלחמת אזרחים – ועל הפסקת האפלייה הגזעית. היא מתגאה בכך שהיא מדינה דמוקרטית, ליברלית ופדרלית, ולמרות כל זאת היא אינה מביעה כל רצון לכפות את המודל שלה כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס פתרון המדינה הדמוקרטית האחת, שתורכב מאזרחים חופשיים ושווים. הדבר נכון לגבי כל המדינות הדמוקרטיות, שמנהיגיהן היללו את מנדלה ואת הפתרון הדמוקרטי הדרום אפריקאי. גרוע מכך, ארצות הברית נוטה לתמוך בדרישתה של ישראל להכרה בה כמדינה יהודית ולהפעלת לחץ על הפלסטינים להפגין גמישות בכך שיאפשרו לה לכרסם בזכותם לאדמותיהם ולמימיהם ובריבונות על הטריטוריה שלהם.

לסיכום, הפתרון הדמוקרטי הדרום אפריקאי מושתת על אמת ועל פיוס, מפני שבלעדיהם אי־אפשר להגיע לפשרה מאוזנת, גם לא באופן יחסי. זאת מכיוון שפשרות כאלו אינן נבנות על בסיס הבסת הצד השני, ביטולו והשלטת מאזן כוחות חדש, אלא על שוויון, על הכרה הדדית ועל ערכי החירות והצדק. נראה שישראל אינה מוכנה לכך כל עוד היא ממשיכה להיות מדינה ספרטנית התקועה באגדה תורנית, בין אם חומותיה יישארו או יוסרו.

מאג'ד כיאלי הוא עיתונאי פלסטיני. המאמר המלא התפרסם באתר העיתון הלבנוני א־נהאר. גרסה זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת. מערבית: אמיר קליין.