newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האם הפלסטינים באמת רוצים פתרון דרום אפריקאי?

החוקר האוגנדי מחמוד ממדני סבור שהפלסטינים והישראלים צריכים להקים מדינה אחת שמתעלה מעבר לזהויות הלאומיות. זהו טיעון בעייתי, שמתעלם מרצונותיו של העם המדוכא ומחוקרים פלסטינים שעסקו בנושא

מאת:

"אינתיפאדת האחדות" שהחלה במאי גרמה לתחושת דחיפות גדולה בדיונים סביב עתידה של פלסטין. אנליסטים ופעילים דנים יותר ויותר באימוץ של גישה מבוססת זכויות, שתהווה משקל נגד לפרדיגמת שתי המדינות המיושנת, ותציב זרקור על משטר האפרטהייד הישראלי ועל משמעותו בכל הנוגע לשאיפות הפלסטיניות.

אלטרנטיבות פוליטיות מוצעות לפתרון המבוי הסתום של "תהליך השלום" ולהפיכה או לפחות לעצירה של המדיניות המתנחלית-קולוניאלית שמדכאת את האוכלוסייה הפלסטינית הילידית. ההצעות האלה כוללות קידום של תצורות פוליטיות חדשות, כמו קונפדרציה למשל, וצורות שונות של פתרון המדינה האחת.

בתוך הדיון המתפתח הזה, האקדמאי האוגנדי מחמוד ממדני תורם עמדה ייחודית בספרו החדש, "לא מתיישב ולא יליד" (Neither Settler nor Native), אף שהספר נכתב לפני ההתקוממות הנוכחית.

נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס וראש עיריית יוהנסבורג מפו פרנקלין פרקס טאו, בחנוכת כיכר נלסון מנדלה ברמאללה, ב-26 באפריל 2016 (צילום: פלאש90)

סיפור הצלחה של מחיקת זהויות לאומיות? נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס וראש עיריית יוהנסבורג מפו פרנקלין פרקס טאו, בחנוכת כיכר נלסון מנדלה ברמאללה, ב-26 באפריל 2016 (צילום: פלאש90)

ממדני – שמוכר בניתוח רב השפעה של הקולוניאליזם בספרו "אזרח ונושא" ובמקומות נוספים – לא מתמקד אך ורק בישראל-פלסטין בעבודתו החדשה. הוא בוחן כמה מקרי מבחן – מארה"ב, גרמניה, סודאן וגם ישראל – כדי לבסס את הטיעון שמדינת הלאום, שנולדה באלימות, מחייבת יצירה של "מיעוטים קבועים", שאינם מוגדרים בהכרח לפי גודל אוכלוסייתם, אלא לפי מיקומם ביחסי הכוחות.

המיעוטים האלה, לטענת ממדני, נוצרו על ידי הקולוניאליסטים האירופאים, שהפכו הבדלים אתניים ותרבותיים להפרדה פוליטית. הזהויות האלה לא היו לגמרי מלאכותיות, הוא מציין, אך האסטרטגיה הקולוניאלית של "גיוס בעלי ברית ילידיים וטענה כי הם מגינים על דרך החיים שלהם" יצרה בסופו של דבר את ה"מיעוטים המגוונים האלה… שהשתמרו תחת הנהגה של אליטה ילידית", כשמקור הסמכות האמיתי שלה הוא התמיכה של הקולוניאליסטים.

ממדני מדגים את הטענה הזאת, למשל, דרך השיטות הקולוניאליסטיות של בריטניה:

"הגאונות של הבריטים לא היתה בהמצאת ההבדלים שאותם ניצלה, אלא בפוליטיזציה של הבדלים אמיתיים ומוכרים באמצעות הפיכתם לגבולות חוקיים שאותם לא ניתן להפר, והתניית הביטחון וההטבות הכלכליות בנכונותם של המקומיים לכבד את הגבולות האלה. בדרך זו, הבריטים גרמו למקומיים לאמץ את המיתוס שהם לא פשוט שונים תרבותית אחד מהשני, אלא שלמעשה הם תמיד החזיקו באינטרסים מנוגדים.

כדי להתנגד למורשת ההיסטורית הזאת, ממדני מצביע על דרום אפריקה כפתרון לבעיית מדינת הלאום. לטענתו, סיום האפרטהייד במדינה הדגים כיצד אוכלוסייה יכולה "לדחות" את הזהויות של רוב ומיעוט קבועים, ובמקום זה לבנות מדינה שבאופן מהותי אין בה לאומים. "כל הקבוצות היו ניצולות האפרטהייד", הוא טוען, כשגם המדכאים וגם המדוכאים היו קורבנות של המודרניות. במקום לבקש סוג מצומצם של צדק עבור הקורבנות אחרי האפרטהייד, המודל הדרום אפריקאי, לדעתו של ממדני, הראה כיצד חברה יכולה להתעלות מעל ההפרדות הזהותיות שבה ולבנות קולקטיבים חדשים.

בשל כך, בדיון על ישראל-פלסטין ממדני תומך בפתרון דומה לזה שיושם במקרה של האפרטהייד בדרום אפריקה. כשהוא בוחן את ההיסטוריה הפלסטינית בהקשר של הקולוניזציה הישראלית, הוא מאמין שאי אפשר לאפיין את התנאים כיום כקולוניאליסטים מול נכבשים, אלא ככאלה של "הבדל תרבותי" בין שתי הקהילות – הבדלים שלדבריו עברו פוליטיזציה על ידי המנדט הבריטי, ששלט בפלשתינה ההיסטורית בין 1920 ל-1948. הוא מגיע למסקנה שמדינה דמוקרטית אחת בלי לאומים היא הדרך הנכונה להתקדם.

טיעונים בעייתים ופרשנות שגויה

ההצבה של נושא פלסטין בפרספקטיבה השוואתית שעושה ממדני היא גישה רבת ערך ומעניינת. לרוע המזל, הטיעון שלו בפרק הזה מבוסס על כמה טענות גדולות שחוזרות בנארטיב שלו, שלא תמיד יש להן תימוכין, ושעלולות להוביל את הקוראים לכמה מסקנות בעייתיות.

ראשית, הספר ממעיט לעתים קרובות בסוכנות של הנכבשים. עבור ממדני, לאומיות היא בעיקר רעיון שאותו כפו האירופאים, והוא מתייחס לחלוקות בקרב החברות הכבושות כמשהו שעבר פוליטיזציה על ידי כוחות חיצוניים. אך קיימת ספרות עשירה על יצירת זהות לאומית שאינה מייחסת אותה אך ורק להתערבות בינלאומית, גם בפלסטין.

הופעת הלאומיות בעולם הערבי, למשל, לא נכפתה מבחוץ, אלא היתה למעשה תהליך שהתרחש בתוך החברות הערביות שהיו תחת שליטה עותמאנית כמעט במקביל לעלייתן של כמה זהויות לאומיות באירופה.

הקולוניאליסטים האירופאים בוודאי התערבו בתהליכים האלה כדי לקדם את האינטרסים שלהם, אבל הם לא התחילו אותם. ולמרות מה שעליו חוזרים לעתים קרובות כמה אקדמאים שמקוננים על הסכמי סייקס-פיקו המושמצים מ-196, ששרטטו את גבולות המזרח התיכון וצפון אפריקה, הגבולות הלאומיים האלה לא היו מלאכותיים לגמרי, אלא לעתים קרובות שיקפו את היחסים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שכבר היו קיימים שם.

יתרה מכך, ללא קשר לזמן שבו הופיעה לאומיות כזו או אחרת, הטיעון של ממדני הוא בעייתי מכיוון שהוא רומז, ביודעין או שלא ביודעין, שלאנשים בחברות כבושות לא היה כוח או השפעה על ההתפתחות של הזהויות שלהם עצמם. בנארטיב הזה, זה נשמע כמעט כאילו שהוא טוען שהילידים לא היו מסוגלים להגות את התודעה הלאומית שלהם ללא ההתערבות האירופית. האפשרות שקבוצות נכבשות השתמשו בעצמן בלאומיות כאמצעי לדרוש קביעה עצמית וריבונות בעולם שמאורגן יותר ויותר סביב מדינת הלאום אינו זוכה להתייחסות אמיתית.

הצמצום של הסוכנות הפוליטית נובע במידה מסוימת מהיבט בעייתי נוסף בספרו של ממדני, שהוא התייחסות מועטת מדי לעבודתם של חוקרים פלסטינים. רבים מהם דנים באותם נושאים כמו ממדני, אך מגיעים למסקנות הפוכות.

לדוגמה, בנקודה מסוימת ממדני נסמך על תיעוד של עזמי בשארה – פלסטיני אזרח ישראל, הוגה פוליטי, ומייסד וחבר כנסת לשעבר מטעם תנועת בל"ד – שמוכיח לטענתו כי יש הוגים ילידיים שתומכים ברעיון המדינה ללא לאומים שמוצג בספר. ממדני טוען שהקריירה והכתבים של בשארה מראים שהוא איש חזון, בכך שזנח את מושג הלאומיות הפלסטינית לטובת "מדינת כל אזרחיה", מושג מקדים לרעיון העתיד חסר הלאום שצופה ממדני.

עם זאת, מדובר בפירוש שגוי של רעיונותיו של בשארה. למעשה, התרומה של בשארה למאבק הפלסטיני היתה בדיוק הרחקת האזרחים הפלסטינים של ישראל מרעיון ההיטמעות, לטובת ניסוח ברור של הדרישות שלהם לא רק כמיעוט קבוע עם כמה זכויות ליברליות, אלא כאוכלוסייה ילידית שדורשת זכויות קולקטיביות ומדגישה את הזהות הלאומית הפלסטינית שלה. הרעיונות האלה מתועדים היטב ברבים מספריו של בשארה בנושא, אך ממדני לא מצטט אותם בפרק.

הקריאה השגויה של המסמך ההיסטוריה מתרחשת לעתים קרובות יותר ממה שהיה ניתן לצפות בניתוח של ממדני. האינתיפאדה השנייה, שהתחילה בשנת 2000, מתוארת כניסיון של הפלסטינים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, ולא כהתקוממות שתובעת זכויות לאומיות שנמנעו מהפלסטינים למרות ההבטחות בהסכמי אוסלו. ממדני ממשיך ואומר כי שתי האינתיפאדות, ב-1987 ובשנת 2000, לא היו מכוונות למאבק מזויין, אלא לשינוי פוליטי. הוא מתעלם בכך מהאופי השונה מאוד של שתי ההתקוממויות ושל האסרטגיות שננקטו בהן.

בנקודה אחרת, הוא אפילו טוען ש"לישראלים לא פוליטיים לא אכפת יותר מדי מהפרויקט הציוני, אבל יש להם בעיה לראות מעבר לו" – טענה מאוד משמעותית, שאינה נתמכת בשום סקר דעת קהל. למעשה, בסקר של מכון פיו מ-2016, 73% מהיהודים הישראלים אמרו שהמילה "ציוני" מתארת אותם במדויק או במידה מסוימת.

לא מדינה ולא ריבונות

גם בלי הבעיות האלה, ייתכן שהבעיה החשובה ביותר בטיעון של ממדני קשורה לפתרון שהוא מציע לקונפליקט לכאורה, מה שכרוך בפתרון הזה, והקיימות שלו. ראשית, חוקרים רבים שמתמחים במקרה הדרום אפריקאי יחלקו על ההערכה שלו שהתקופה שאחרי האפרטהייד היתה הצלחה בכל הנוגע לסיום ההפרדה הגזעית והשלכותיה, או בפירוק הזהויות של הקולוניאליסטים והנכבשים.

אם בכלל, דרום אפריקה מהווה תמרור אזהרה: ההצעה של ממדני לשכפל דינמיקה דומה בישראל-פלסטין, להשטיח את ההבחנה בין תוקפן לקורבן, ולהתקדם בלי להציע שום סוג של כפרה על חטאי יצירת המדינה, רק יחזקו ויבססו מערכות של אי שוויון. צדק חייב להיעשות, כדי לנסות לפצות את הקורבנות על מה שאיבדו, ולוודא שהמוסדות שהוקמו על ידי הקולוניאליסטים לא ימשיכו לפעול באותו אופן שלשמו הוקמו.

פלסטינים בשער שכם, ב-26 באפריל 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

פלסטינים בשער שכם, ב-26 באפריל 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

לבסוף והחשוב מכל, לקדם דרישה מפלסטינים לוותר על הזהות הלאומית שלהם כדי לחיות במדינה עם זכויות שוות זה פשוט לא בר קיימא. כפי שנתמך לעתים קרובות בסקרי דעת קהל שמבצע מרכז המדיניות ומחקר הסקרים הפלסטיני (PCPSR), רוב הפלסטינים עדיין רוצים מדינה שמייצגת אותם, ושהזהות הלאומית שלהם נמצאת בליבה שלה.

זו הסיבה שאף שהפלסטינים חושבים שפתרון שתי המדינות נראה פחות ופחות בר קיימא ככל שחולף הזמן, פתרון של מדינה אחת עדיין לא הצליח להשיג תמיכה פופולרית משמעותית. סקר של PCPSR מהחודש שעבר, למשל, מצא ש-39% מהמגיבים תמכו בשתי מדינות ורק 20% תמכו במדינה אחת (צניחה לעומת 33% לפני שלושה חודשים). העמדות האלה נתמכות בסקר של מדד הדעות הערבי; כששאלת המדינה נשאלה בגלים קודמים של המדד (2015, 2016 ו-2017-2018), התוצאות מצאו שהתמיכה במדינה אחת עדיין נמוכה, ונעה בין 21% ל-25%.

ראינו את זה קורה גם באינתיפאדת האחדות האחרונה: פלסטינים שחיים תחת כל סוג של שליטה ישראלית, בין אם יש להם אזרחות או לא, דחו את הפוליטיקה המסורתית ואת הפיצול המלאכותי, והתעקשו על הזהות הלאומית המשותפת שלהם. לקדם כל דבר אחר לנוכח עדויות כאלה יהיה לשלול מהפלסטינים את הזכויות הקולקטיביות שלהם. זה לא אומר שקיימת דיכוטומיה בין הרעיון הליברלי של זכויות הפרט לרעיון הזכויות הקולקטיביות; הפתרון של ממדני רומז שיש סתירה ביניהם, אבל הם לא שוללים זה את זה. ניתן לאחוז בשניהם.

את הדיכוטומיה השקרית הזאת צריך לתקן בדיון הציבורי ההולך וגובר סביב שאלת ישראל-פלסטין. במהלך מאה שנים של קולוניאליזם, הפלסטינים ראו כבר ניסיונות רבים למנוע מהם את הזכויות הקולקטיביות הלאומיות שלהם למולדתם, מהצהרת בלפור ועד לתוכנית המאה של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ.

פתרון שתי המדינות – שאותו דרשה הקהילה הבינלאומית לראשונה בתוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, ולאחר מכן נכפה במסגרת הסכמי אוסלו – הוצג כאמצעי להגשמת הזכויות האלה, ואפילו אומץ רשמית על ידי אש"ף ב-1988. אך היישות הפלסטינית הזאת תמיד היתה אמורה להיות מדינה בשם בלבד, ללא ריבונות, כדי להבטיח את השליטה הישראלית-יהודית – כפי שתיאר ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, עצמו בהרצאה שנשא באוניברסיטת בר אילן ב-2009.

בניסיון להתקדם מעבר לאפשרות חסרת התוחלת הזאת, אנליסטים וחוקרים קידמו מגוון תצורות של מדינה אחת דו-לאומית, וביקשו מהפלסטינים לוותר על מדינה משלהם ובמקום זה לקבל סוג אחר של ריבונות בתוך מוסדות המדינה וגבולותיה. זה אולי כרוך ביצירת קונפדרציה עם מוסדות שונים של ניהול עצמי עבור שני העמים, עם גבולות פתוחים ומחוררים לאורך הקו הירוק, כמו גם ביטחון משותף ותיאום כלכלי. ואולי זה כרוך ביצירת מבנה פוליטי אחד עם אזרחות משותפת לכולם, כשהזהויות הלאומיות של שתי הקבוצות מקבלות הגנה בתוך מערכת החוק.

הפלסטינים ממשיכים לדון ברעיונות האלה, ואין דרישה או עמדה מאוחדת לגביהם. מדהים לראות שספרו של ממדני הולך רחוק אפילו יותר מפרדיגמת שתי המדינות או המדינה הדו-לאומית, ומציע לא רק לטשטש את החלוקה למתיישב ויליד, אלא גם לזנוח את השאיפה של הנכבשים למדינת לאום או לריבונות. עבור רוב הפלסטינים, פתרון כזה נטול לאומיות אינו בר קיימא וגם אינו צודק.

דנה אל כורד היא חוקרת במרכז הערבי למחקר ומדיניות במכון דוחא ללימודים מתקדמים, ומחברת הספר "מקוטבים ומשותקים: מורשת של אוטוריטריות בפלסטין". המאמר פורסם במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf