למה המתנחלים מתנגדים לחוק האוסר על סחר בעתיקות?

הדיון הציבורי על מצב העתיקות בישראל ובגדה המערבית מתקשה להתרומם מעל ההיבטים הפוליטיים שלו. בשנתיים האחרונות, שומעים על הנושא בעיקר במסגרת קמפיין אגרסיבי של הימין על שוד עתיקות בגדה, ומסגורו כניסיון להרוס את ההיסטוריה היהודית.

מצבן של העתיקות שאינן מספרות סיפור יהודי לא ממש מעניין את ישראל. אחת מהסיבות המרכזית לכך היא שאותן עתיקות מאיימות על הסיפור שאנחנו מספרים על ארץ ריקה מתושבים.

ציוץ אחד של ח"כ מוסי רז (מרצ) בשבוע שעבר עורר סערת טוויטר זוטא, כי הוא נגע בדיוק בנקודה הזו. לפני שנדבר על כך, כדאי להבין את ההקשר.

רוב מדינות האזור הבינו שכדי שאוצרות התרבות שלהן לא יהפכו לרכושם הפרטי של מיליארדרים ברחבי הגלובוס, יש לאסור על סחר בעתיקות. הצעד הפשוט הזה מצמצם דרמטית את המוטיבציה של שודדי עתיקות לשדוד, ומחזק את היכולת להילחם בסחר.

המדינות היחידות באזורינו שמתירות סחר בעתיקות הן איחוד האמירויות וישראל. זו גם הסיבה לכך שישראל הפכה למוקד הלבנה של עתיקות שנשדדו מכל האזור.

כמו ברוב אוספי העתיקות הפרטיים, גם באוסף של המיליארדר היהודי-אמריקאי מייקל שטיינהרדט, מייסד פרויקט תגלית, נמצאו פריטים שמקורם בשוד. חלקם אפילו הושאלו והוצגו במוזיאון ישראל. לאחרונה חתם שטיינהרדט על עסקת טיעון עם התובע המחוזי של ניו יורק, לאחר שחקירה פלילית העלתה שקנה עתיקות שנשדדו. במסגרת העסקה, הוא נדרש להחזיר את הפריטים שנשדדו למדינות המוצא שלהן, ונאסר עליו לאסוף יותר עתיקות.

כשעסקת הטיעון יצאה לפועל והעתיקות הוחזרו, התברר שאת הדייסה העתיקה שבישל שטיינהרדט בחסות החוק הישראלי, אכלה דווקא ישראל. חלק מהעתיקות שנשדדו הוצאו מהגדה, אבל הן יוחזרו לישראל, ולא לפלסטינים, שמשטחם הן הוצאו.

בהמשך לכך צייץ חבר הכנסת מוסי רז: "עתיקות שנשדדו מהשטחים הכבושים נמכרו למרבה במחיר. לאחר הפגרה אקדם את הצעת החוק שלי לאיסור הסחר בעתיקות, הגורם להטיה היסטורית ולפגיעה ולמחיקה של הנרטיב ההיסטורי הפלסטיני".

ניתן היה לצפות שקידום חקיקה, שתצמצם את השוד שעליו מתרעמים בימין השכם והערב, תעורר אצלם שמחה. אך משום מה הציוץ גרר גל של תגובות ציניות, שקבע כי אין היסטוריה פלסטינית ואין עתיקות פלסטיניות.

בין המגיבים היה גם ישראל גנץ, ראש המועצה האזורית מטה בנימין, שצייץ מחדש את הדברים וכתב: "לרגל המצב, מועצת בנימין מכריזה כי בחודש הקרוב הכניסה לכל אתרי המורשת הפלסטינים בבנימין יהיו ללא תשלום. הציבור מוזמן!" (הטעות בעברית במקור).

האם ראש המועצה משקר רק לנו או גם לעצמו, כשהוא מציג באופן סרקסטי תמונה שלפיה אין אתרי מורשת פלסטיניים? נראה שהתשובות לשתי השאלות חיוביות. ראש המועצה משקר לנו, אבל גם לעצמו. תיכף נרענן את זכרונו של גנץ על כמה אתרים שהוא בוודאי מכיר, אבל קודם חייבים לומר כמה מילים על ההיסטוריה והארכיאולוגיה ששני העמים נדונו לחלוק.

ההזדהות של קהילה עם מקום ועם הסיפור שהוא מספר היא מה שהופך אותו לאתר מורשת עבורה. כמעט כל כפר פלסטיני יושב על או ליד אתר עתיקות. אתרים אלה מקפלים בתוכם סיפורים מגוונים, בני מאות ולעתים אלפי שנים.

במקרים רבים, הפלסטינים המשיכו את רצף החיים במרחב, שימרו את הסיפורים האלה ומזהים בהם את עצמם. זו גם הסיבה מדוע השאלה "מי היה כאן קודם?" שבה עוסקים המתנחלים באובססיביות, פשוט לא רלוונטית. מנגד, גם הישראלים מזהים בחלק מהאתרים האלה את הסיפור וההיסטוריה שלהם, ולכן נוצר קונפליקט.

אבל אף שאתרים יכולים לספר סיפור רב שכבתי, שייתן ביטוי לרצף החיים והפעילות האנושית במקום (שכאמור יכול להיות בן אלפי שנים), בסכסוך הישראלי-פלסטיני אין נכונות לחלוק אתרים.

במקרים רבים, ישראל, שהיא בעלת השליטה (הצבאית) באתרים, לא מנסה להשתמש בהם כגשר, אלא מנסה לנכס אותם לעצמה ולמחוק סיפורים מתחרים. לצערנו, בסופו של דבר גם אתרי המורשת משלמים את מחיר הסכסוך.

שני סיפורים וגשר

דוגמה מעולה כיצד הורסים גשרים במקום לבנות אותם הוא האתר הארכיאולוגי תל שילה, או בשמו הערבי (שמשמר את השם העברי), ח'ירבת סיילון. הביזנטים היו ככל הנראה הראשונים שזיהו באתר את שילה המקראית וכמקום שבו עמד אוהל המשכן, ומיהרו לבנות במקום כנסיות.

שני מסגדים ממלוכיים שהוקמו במקום במאה ה-14, כנראה במקום שבו עמדו בעבר כנסיות, המשיכו את המסורת הביזנטית. מבנים אלה הם גם המונומנטים המרכזיים באתר.

אחרי עשרות שנות חפירה באתר, לא נמצאו שרידים של משכן, וכנראה גם לא יימצאו. אפילו אם הסיפור המקראי הוא סיפור היסטורי והזיהוי הביזנטי היה נכון, חוטים וסיבים – גם אם ישתמרו במשך 3,000 שנה, יהוו רק עדות חלקית ביותר, והיכולת לאשש את הסיפור המקראי על בסיסן נידון לכשל מדעי.

מה שכן נשמר לאורך תקופה ארוכה הוא הזיהוי של האתר כשילה. התושבים הפלסטינים, שהתפללו במסגד הממלוכי ג'אמע אל יתים באתר במשך מאות שנים, המשיכו לשמר את אותה מסורת. בשנות ה-70 הם הורחקו באמצעות צו צבאי מהמסגד ומאדמותיהם החקלאיות שסופחו למועצה האזורית. ב-2016, בעקבות הליכים משפטיים, הותר להם להיכנס לאתר.

כשהם נכנסו סוף סוף אל המסגד, אחרי 30 שנה שלא ביקרו בו, הם סיפרו מיד כי זהו המקום שבו עמד המשכן. כלומר, המסורת של הקהילה הפלסטינית לא התנגשה עם הסיפור היהודי, אך זיהתה בו את עצמה.

ביקור ראשון אחרי 30 שנה של תושבי קריות בתל שילה (צילום: עמק שווה)

המסגד העתיק, שכבר אז היה מוזנח אבל עוד ניתן היה להיכנס אליו, עומד היום נעול. השלט שמציג אותו אינו מתייחס כלל לסיפורם. מסגד אחר שנמצא מחוץ לשערי האתר הוא ג'אמע אל סיתין. בביקור האחרון שערכנו בו מצאנו ספרי תפילה יהודיים, ושלט לא רשמי המזהה אותו כקבר עלי הכהן.

ראש המועצה גנץ אינו יכול לטעון שהוא אינו מודע לכך שתושבי קריות רואים באתר חלק ממורשתם, מכיוון שבמהלך אחד הדיונים בבג"ץ, שהגישו תושבי קריות יחד עם הארגונים הישראליים יש דין ועמק שווה נגד הפקדתו בידי המועצה האזורית ועמותת משכן שילה, ניסו השופטים להציע פשרה, שלפיה תושבי קריות ינהלו את המסגד שבחוץ ויציגו בו את הסיפור שלהם.

הניסיון לא התרומם, ובשילה ממשיכים עד היום לספר סיפור חד ממדי. מי יודע, אולי אם ראש המועצה היה מצייץ את דבריו בערבית, היו מגיעים תושבי קריות לביקור בחינם באתר.

אתר מורשת פלסטיני נוסף שראש המועצה לא יכול לטעון שאינו מכיר הוא נבי ענר. הוא כנראה קורא לו גן השלושה. בנבי ענר יש מסגד ומבנה קבר, שרידי מבנה נוסף, מערה, אבני בנייה עתיקות המשולבות בטרסות, מערת בית בד, גתות, מערות קבורה חצובות ושרידי מבנים של התיישבות כפרית-ערבית ששכנה במקום עד מחצית המאה הקודמת. לצדם יש מעיינות שמימיהם משמשים להשקיית האדמות החקלאיות באמצעות מערכת של נקבות, תעלות ובריכות כבר מסוף האלף השני לפני הספירה ועד ימינו.

תושבי הכפרים באזור ראו בו מקום קדוש, והיו מגיעים מדי יום שישי להתפלל במסגד ומקיימים בו טקסים דתיים וקהילתיים. אלא שבראשית שנות האלפיים הם החלו לסבול מאלימות קשה מצד שכניהם הישראלים. בין השאר, תועדו במקום תקיפת רועי צאן וחקלאים, גניבת בעלי חיים ופגיעה בעצי זית.

לאור האירועים החלו הפלסטינים להדיר את רגליהם מהאתר. אחרי רצח שלושת הנערים ב-2014, החליטו בהתנחלות נריה להקדיש לנערים את המקום, והחלו לפתח אותו. הם בנו שם בריכות רחצה מבוטנות ופרגולות, והוא הפך לאתר תיירות ישראלי.

היפוך הדברים הגיע לשיא כשלפני כמה שנים, במהלך תיעוד שערכו אנשי יש דין ועמק שווה עם אחד מבעלי הקרקע בנבי ענר, הזמינו מתנחלים ששהו במקום סיור צבאי כדי שירחיק אותו מאדמתו ומהאתר.

כשצה"ל מרחיק את מי שיכול להנכיח את ההיסטוריה של המקום, קל הרבה יותר להכחיש אותה. כאשר על אותו שטח פרטי מציבה המועצה ספסלים ועליהם הכיתוב "תיירות המועצה האזורית בנימין", והמינהל האזרחי אינו הורס אותם – ברור ליהודים ולערבים שזו אינה יוזמה מקומית.

תיעוד בעל האדמות בנבי ענר (צילום: עמק שווה)

בסופו של דבר, אחרי שחוק ההסדרה נפל, הודיע המינהל האזרחי כי יהרוס את הבנייה הבלתי חוקית, והמתנחלים הסכימו לפנות את הספסלים והפרגולות. את הבריכות, הריצוף והביטון שהשאירו הם עדיין מסרבים לפרק, בטענה שפירוקם יפגע בעתיקות ובמערכת ההידרולוגית במקום – דבר שהטריד את המינהל האזרחי ואותם פחות בזמן שבנו אותן. דיון בנושא יתקיים בבג"ץ ביולי.

מקאם לדאגה

עד עכשיו לא דיברנו על אחת הנקודות המרכזיות ביותר בעניין אתרי המורשת בגדה המערבית, ובכלל זה גם בבנימין, והיא הנגישות של הפלסטינים אל אתרי המורשת שאותם שימרו במשך מאות שנים והשמירה על שלמותם.

בניגוד למסגד בתל שילה, שנמצא בכל זאת בתוך אתר ארכיאולוגי, ברחבי הגדה פזורים עשרות מבני תפילה, קברי שייח'ים וקברי קדושים, שהקשר של הקהילות הפלסטיניות שקשרו עצמן אליהם נותק. הנתק הזה אינו נקודתי, אלא שיטה. הסקירה של מחסום ווטש "השתלטות ישראל על אתרי מורשת בגדה המערבית", מציגה עשרות מקאמים שהגישה אליהם נמנעת מפלסטינים.

כמו בנבי ענר, גם המקאמים האלה היו מוקד קהילתי ודתי מארגן של הקהילות הפלסטיניות, והניתוק שלהן מהם פגע בלכידות הפנימית של הקהילה. הסקירה כוללת עדויות רבות של פלסטינים על הסיפורים והמסורות שנקשרו לאותם מקאמים, והאופן שבו הם חיברו את חברי הקהילה. חלק מהמקאמים נכלאו בהתנחלויות, אחרים בשטחי אש או בבסיסים צבאיים. התוצאה בכל מקרה זהה.

לפני כמה שנים הגיעה מירי רגב, אז שרת התרבות, אל בית אל, והצטלמה אומרת, "כמה שלא תחפרו פה לא תמצאו מטבע פלסטיני", כשמאחוריה מקאם בן 800 שנה. הסיפור הזה מקפל בתוכו את העיוורון הישראלי. מי שמדברים על הרס עתיקות אינם רואים כיצד נהרסים לאטם, בחסות ישראל, מבנים עתיקים ברחבי הגדה כולה, ובכלל זה גם במועצה האזורית בנימין.

מקאם סת' זהרה, כפי שמספרת הסקירה של מחסום ווטש, נבנה לכבוד קדושה מקומית שנחשבה ל"פטרונית הלידות והתינוקות". תושבי הכפר הסמוך, דיר ג'ריר, היו עולים אליו לרגל ומקיימים בו מסורת אבות ופולחנים.

הסגירה של האתר בפני התושבים, מכיוון שהגישה אליו היא דרך ההתנחלות כוכב השחר, פגעה קשות בחיי הקהילה ובשימור המורשת שלה. בתצלומים של המקאם מ-1975, המקאם וכיפתו עדיין שלמים. היום נשארו שם רק הקירות המסיביים של המבנה.

זהו המצב גם במקאם שייח' עיסא, הנמצא באתר עתיקות בשם גבעת היקבים, שהגישה אליו עוברת דרך ההתנחלות טלמון, ולכן הפלסטינים לא יכולים לבקר בו.

מקאמים אחרים בשטח המועצה, שהיו מוקדי עלייה לרגל של קהילות פלסטיניות מקומיות ועדיין עומדים, הם מקאם שייח' זייתון ומקאם אום א-שייח', שכלואים בשטח אימונים 934. בשטח אימונים זה ככל הנראה לא התקיימו מעולם אימונים, אבל בעוד בעלי האדמה הפלסטינים מורשים להגיע למקום רק כמה ימים בשנה, ילדי ותושבי בית חורון מבקרים בו תדיר.

ואחרי שסיפרנו לגנץ על כל המתרחש במועצה האזורית שלו, זוכרים שסיפרנו על הקמפיין של הימין, המדבר על שוד והרס עתיקות בגדה כניסיון למחוק את ההיסטוריה היהודית? המציאות בגדה מספרת סיפור מורכב בהרבה, שבו יש גם שודדי עתיקות ואתרים יהודיים שנפגעים ממניעים כלכליים, אבל גם פגיעה מסיבית של ישראל באתרי מורשת פלסטינים, וניסיון למחוק נרטיב של אתרים ולספר סיפור יהודי חד ממדי.

לפני כחודש התכנסה ועדת החינוך של הכנסת כדי לדון במצב אתרי המורשת בגדה. הסירו דאגה – מצבם של נבי ענר, מקאם סת' זהרה ואתרי מורשת פלסטיניים אחרים לא נדון. חברי הכנסת היו היחידים שנכחו פיזית בדיון. אנשי המקצוע שהשתתפו בדיון הקשיבו לו בזום – כולם מלבד אחד והוא גם זה שפתח את הדיון.

אתם יכולים לנחש שזה לא היה נציג של עמק שווה, ואפילו לא קמ"ט ארכיאולוגיה במינהל האזרחי, אלא נציג מארגון המתנחלים "שומרים על הנצח", שהציג בפני המשתתפים דו"ח מגמתי ולא מקצועי.

במקום הפתרון הפשוט שהציע ח"כ מוסי רז, שהוכיח את עצמו בשורה ארוכה של מדינות, המתנחלים הציעו סיפוח – כניסתה של רשות העתיקות לגדה במקום קמ"ט ארכיאולוגיה במינהל האזרחי. מה שמוכיח שהמתנחלים, וגנץ ביניהם, מעדיפים את האינטרס הפוליטי ולא את טובת העתיקות.

אורי ארליך הוא דובר ארגון עמק שווה