לא הפקקים הפריעו. הפריע שבמרחב קיימים אנשים מסוג חרדים
ברגע שכתבתי ביקורת על התגובה החילונית לקשיים שהלוויה של הרב קנייבסקי יצרה, ספגתי מבול של נאצות מאנשים שרואים את עצמם נאורים. נקודת האור הוא שהשינוי בפתח: התקשורת כבר לא מתעלמת מהחרדים כמו שעשתה פעם
התגובות החילוניות לא היו קשורות לקושי תחבורתי אובייקטיבי כזה או אחר. הלווייתו של הרב חיים קנייבסקי (צילום: ישראל זינדל / פלאש 90)
גדלתי בלי טלוויזיה. ילדה ירושלמית חרדית, בסביבה שבה לאף אחד לא היתה טלוויזיה. חוץ מלסבתא. ערוץ וחצי, אבל טלוויזיה.
סבתא אהבה פוליטיקה וכך יצא שבכל יום שני בערב הייתי מגיעה לדייט השבועי איתה מול התוכנית "פופוליטיקה". טומי לפיד, אמנון דנקנר וישראל אייכלר התווכחו בלהט על אקטואליה. לא הזדהיתי עם אייכלר הגלותי, החרדי. בזתי להיסטריה שלו, לתחושת הרדיפה התמידית, לעולמו הצר. לכם הוא מוכר מהכנסת, מנאומים חוצבי להבות על עקירת הדת. בזתי גם לזה.
ידעתי שזה הצד שלי, אבל הצד השני היה שנון כל כך, משעשע וחסר עכבות. מי רוצה להיות בצד של החסיד העילג, שבטוח שמדינת ישראל תיכף גוזרת עליו כליה וגוזזת את פאותיו?
ובכן, אף אחד לא באמת שאל אותי. זה לא עניין של בחירה. נתקלתי בזה שוב אתמול, אחרי שצייצתי ציוץ המביע ביקורת על התגובה השלילית של החילונים ללוויה של הרב חיים קנייבסקי, עם הקשיים התחבורתיים והאחרים שהיא יצרה גם לחילונים.
הנה מקבץ קטן של התגובות שקיבלתי:
"קנייבסקי מת בגיל 94, על מה הבכי. כחילוני, לא זכיתי ממנו לדבר, חוץ מלהבין איך נראה פולחן אישיות פגאני. מת רב שלא תרם דבר ליהדות. לא שפינוזה, לא איינשטיין סתם אחד".
"לא יותר פשוט להבין שלא כולם מעריצים גופה של קשיש חרדי שונא-חילונים, ואפשר לשחרר קצת מכל הפומפוזיות הזאת?"
"מה את רוצה? יש 10! ילדים. הבעל לא עובד, מי יממן? מי יש להם חוץ ממך, ממני, ושאר האידיוטים השימושיים????????"
"יאללה. בואי נשים על השולחן הכול. אתם המגזר הכי פריבלגי! שיש בסביבה. אתם רק מקבלים ולא נותנים. אתם מתנשאים! רק הצרכים שלכם באים בחשבון. תגידי את באמת חושבת שאנחנו מטומטמים? פ״א נמאס לכם?"
היו עוד עשרות, אם לא מאות, תגובות דומות. אלה לא תגובות לקושי מוגדר, אובייקטיבי, שיצרה לכאורה הלוויה של קנייבסקי. אלה התפרצויות של תסכול עמוק על עצם קיומם של אנשים מסוג חרדים במרחב. כשהחלו הקיטורים, משהו בטונים הבהיר לי שלא מדובר בבעיית תחבורה, אלא בחוסר הכלה טוטלי לצרכים של קבוצה שונה. התגובות שקיבלתי לא השאירו מקום לספק.
בכלל לא משנה מי אני ומה אני מייצגת, אישית וציבורית. בכלל לא משנה אם אהבתי את הרב קנייבסקי (לא פגשתי אותו מעולם, ואף כתבתי ביקורת על התנהלותו בתקופת הקורונה, אבל ברור שכן). עצם קיומנו כקבוצה עם קודים שונים מכעיס את אותם נאורים עד כדי קריאה ל"יום זעם חילוני" מצד אורי משגב בטור ב"הארץ".
הרב קנייבסקי זצ"ל לא צריך את ההסברים שלי או את ההספדים שלי. הוא נח על משכבו בשלום. ועדיין, קשה לא לתאר קצת את הדמות. הוא היה סמל אהוב על כמיליון איש בישראל, רועה ומנהיג. בניגוד לדעה הרווחת, הוא נבחר על ידי הציבור.
מי שקיבל את מושכות ההנהגה עם מותו של גדול הדור הקודם, הרב שטיינמן, היה הרב גרשון אדלשטיין. ראש ישיבה, ראש מועצת גדולי התורה וראש ועד הישיבות. המקבילה הפוליטית לתארים האלה בפוליטיקה הישראלית היא ראש הממשלה ושר הביטחון. הרב קנייבסקי, שאמנם היה מיוחס וממשפחות הרבנים החזקות בבני ברק, לא החזיק מעולם בתפקיד רשמי, אפילו לא רב בית הכנסת שבו התפלל כל ימיו. המנהיגות שלו הגיעה נטו מאהדה ציבורית.
אפשר כמובן להפליג בשבח גדולתו התורנית, בהתמדה ובדבקות בה עד יומו האחרון. בקשר המופלא שהיה לו עם אשתו, שהיה לה מעמד משל עצמה. אפשר גם לדבר על חוסר השגרתיות שלו, על חוש ההומור שלו. על זה שבמשך שנים ארוכות ענה לכל מכתב שנשלח אליו, אלפים בכל שנה, בלי קשר למעמד השולח או חשיבות השאלה.
אבל זה בכלל לא משנה.
זכותו של הציבור לבחור גם במנהיגים בינוניים, אם יחפוץ בכך. ציבור של מיליון איש לא אמור להעמיד את בחירותיו לעיונם של ציבורים, שעבורם הוא מהווה הפרעה טורדנית.
הציבור החרדי בחר בו. הרב חיים קנייבסקי (צילום: יעקב נחומי / פלאש 90)
אחד המגיבים הגדיל לעשות והישווה את האירוע למוות של מנהיג מוסלמי, בתקווה שכך תנוח דעתי ואבין סוף סוף את הלעג. ובכן, מגיב יקר, ששמך אינו זכור לי: אם תתקיים בירושלים, עירי המופלאה, הלוויה של מנהיג כלשהו שיקר לליבו של ציבור ערבי, ייתכן שאכעס על כך שאין לימודים בבית הספר או שאי אפשר להתנייד. אבל לא אחפש בגוגל בחיפוש את האמירה הכי גרועה שלו כדי להפיץ אותה לכל מתאבל מזדמן. לא אבחר את היום הזה כדי לאוורר את כל העוולות שנעשו בשמו ובשם כל קודמיו מאז המנדט הבריטי, ובעיקר, אם אין לי משהו מועיל להוסיף לדיון על האירוע הספציפי, אסתום את הפה ואניח למקלדת.
וכאן מגיעה הנקודה הכואבת. אם הייתי עורכת סקר בקרב המגיבים הארסיים אתמול, רובם המוחלט היה מזדהה כשמאל, ליברלי, סובלני. הם באמת משוכנעים שהם כאלה בשעה שהמקלדת שלהם מנפקת ערימה של קלישאות מופרכות, שנאה טהורה ואטימות מופלגת.
אך יש גם נקודת אור. התקשורת הישראלית עשתה דרך ארוכה בכיוון הנכון, ההלוויה שודרה בכל ערוצי המיינסטרים, העיתונות סיקרה. אפשר לשאוב מזה עידוד ולהחמיא על מה שאולי אמור להיות מובן מאליו: האולפנים היו מלאים בחרדים, הסיקור היה נרחב ואוהד.
את ההלוויה של אביו של הרב קנייבסקי, שנפטר ב-1985 ושגם בה השתתפו מאות אלפים, לא סיקרו כלל בתקשורת הממסדית. סימן לכך שהתקדמנו לא מעט מאז ועד היום. היום חרדי באולפן הוא אירוע שגרתי, לא אירוע חריג של פעם בשבוע, כמו אייכלר ב"פופוליטיקה" כדובר המגזר. בסוף אייכלר ניצח.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
