כנס השמאל האמוני היה מאכזב, אך בכל זאת חשוב

ב-28 בפברואר, מאות אנשים דתיים בעליל התאספו במרכז למורשת היהדות היכל שלמה בירושלים. לצופה מבחוץ היה קשה להבדיל בין הכנס הזה לבין שיעור תורה בהתנחלות כמו אפרת או אלון שבות. איש לא היה יכול לנחש שמדובר באירוע שמאל מוצהר.

באירוע הפתיחה של כנס השמאל האמוני ראיתי חברים אנטי-ציונים בגלוי ואנשים שעובדים בארגונים כמו "שוברים שתיקה" ו"במקום". במדינה שבה המונופול על ההקפדה ההלכתית נמצא בידי חרדים שמרנים וציונים בימין הקיצוני, הכנס הזה הוא הצהרה חשובה. עם זאת, ראיתי שם גם ציונים מהמיינסטרים, שבפוליטיקה שלהם יש רמז לליברליות; ראיתי דתיה צעירה חמושה ברובה, וזה היה סימן האזהרה הראשון שבאירוע משתתפים גם אנשים שקשה להתייחס אליהם כאל שמאל.

בחלק הראשון של הכנס נכללו נאומים של חברים מכובדים בקהילה הדתית, ואחריו התקיים פאנל. אף אחד מהדוברים ואף אחד בפאנל לא הזכיר את מניין המתים המאמיר ברצועת עזה, לא תיאר את ההרעבה ואת ההרס שהצבא מבצע שם. להתעלמות דומה זכה גם דיכוי הפלסטינים בגדה המערבית, שחיים תחת כיבוש. אחת הדוברים הזכיר בקצרה הפסקת אש, דוברת נוספת הזכירה את הכיבוש בגדה. היא קראה גם ליישום פתרון שתי המדינות, ואמרה, "אני לא רוצה מדינת כל אזרחיה, אני רוצה מדינה יהודית". העיתונאי ג'קי לוי, שהיה אחד הדוברים בפאנל, הודה שאינו מתייחס אל עצמו כאל איש שמאל.

אף שהחלק הראשון הזה היה מאכזב, החלק השני של הכנס – שהורכב מכמה דיונים קטנים יותר, שהתקיימו במקביל – הדגים את הקול החתרני יותר של הקהילה הזאת, והראה מה השמאל הדתי יכול להיות.

>> "מי האמין שיש כל כך הרבה שמאלנים דתיים בירושלים"

נכחתי בדיון "מה אנחנו יודעים על עזה?" שהנחה דביר ורשבסקי מבני אברהם, התארגנות של פעילי שמאל דתיים. הדיון התחיל בנאום של עבד שחאדה, פלסטיני אזרח ישראל שגר בלוד, שיש לו אחים החיים בעזה. הוא סיפר לקהל מה עובר על משפחתו, וכמה כואב לו שאינו יכול לעזור למשפחתו שבעזה. במהלך נאומו, השתמש במילים כמו "ג'נוסייד" ו"טבח" –שאינן מקובלות בשיח המיינסטרימי הישראלי, ושלעתים קרובות המשטרה פועלת נגד שימוש בהן.

אחרי שחאדה דיבר ד"ר אסף דוד מהאוניברסיטה העברית, שתיאר את המציאות המשפטית של הכיבוש והמצור על רצועת עזה, והקריא מכתב מתושב עזה בשם אחמד מוסטפא. כמו יותר מ-2 מיליון אנשים בעזה, מוסטפא נעקר מביתו מאז 7 באוקטובר, וחברים במשפחתו נהרגו בהפצצות ישראליות. במכתב, שדוד הקריא בעברית ובערבית, הוא הביע סימפטיה לישראלים שנפצעו ונהרגו ב-7 באוקטובר, אבל כמו שחאדה, לא נרתע משימוש במילה "ג'נוסייד".

הדוברת האחרונה היתה ישראלית דתייה בשם ציפורה גוטמן, במקור מבני ברק, בעלת תואר שני במדיניות ציבורית, שהקימה תנועה בשם "חרדים לגירוש". הקבוצה החרדית פועלת נגד גירוש מבקשי מקלט בישראל. גוטמן דיברה על מחשבותיה בזמן ההפצצות על עזה, וכיצד, מתוך הפחד והכעס של אחרי 7 באוקטובר, תמכה בהתחלה במלחמה אך בהמשך הפכה למתנגדת חריפה שלה. היא גינתה את התקשורת הישראלית כחד צדדית וצרת אופקים. היא דחקה בקהל לקרוא תקשורת בינלאומית, במיוחד מקורות פלסטינים ועיתונים מהעולם הערבי.

כמי שמסייע לארגן מניין אנטי ציוני, חובש כיפה ושקוע בפעילות של סולידריות עם הפלסטינים, אני מאמין שהיהדות הדתית צריכה להתנתק מהציונות. זה יקל על יהודים שמחוברים לדת שלהם להתמודד עם זוועות הכיבוש, וזה ירוקן מלגיטימיות את הרעיון שאנטי-ציונות היא אנטישמיות. אף שחלקים מסוימים בכנס לא נגעו במטרה הזאת, אני מקווה שהקבוצות הדתיות הרדיקליות יותר יוכלו להשמיע את קולן, ולהזיז את חלון אוברטון (טווח הרעיונות המקובל בשיח הציבורי) בשמאל הדתי.

במשך רוב כנס השמאל האמוני, היה קשה להשתחרר מהתחושה שרבים מהמשתתפים חושבים שהמשמעות של "שמאל דתי" היא הימנעות מתמיכה במפלגות פוליטיות כמו עוצמה יהודית או יהדות התורה. ייתכן שגישת המטרייה הרחבה הזאת תניב תוצאות, והאנשים האלה יגנו, בסופו של דבר, בלב שלם את הכיבוש וידברו על זכויות האדם של הפלסטינים. המצב כעת אינו לגמרי מספק, אבל תנועות צריכות בני ברית, וחיוני לעודד מאמצים כנים של התארגנות פרוגרסיבית בקהילה הדתית. החברה הישראלית צריכה להבין שניתן להפריד בין היהדות לבין פוליטיקה ימנית וציונית. בהקשר הזה, השמאל הדתי מוביל את הדרך.

סאם סטיין הוא כותב ופעיל נגד הכיבוש, שגר בירושלים