כך נצלח את הגל העכור של הממשלה החדשה

עם החתימה על ההסכמים הקואליציוניים ולקראת השבעת הממשלה היום (חמישי), שמענו מחברי הקואליציה הנכנסת מגוון הכרזות, שלפיהן מעגל הבוגדים והמסומנים בישראל מתרחב והולך. עוד ועוד גופים וא.נשים מגלים פתאום שהם הם אלה שמחלישים את החוסן הלאומי. יש מי שהגל העכור מגיע אליו רק עכשיו, ויש מי שנמצאים תחת הגל הזה כבר יותר מעשור וחצי.

לצערי, אני משתייך לקבוצה האחרונה. הדה-לגיטימציה, ההסתה והצעדים הננקטים נגד ארגוני החברה האזרחית, שנחשבים לקהילה שלי, הם מציאות כבר שנים. במהלך השנים האלה אספתי כמה תובנות ודרכי פעולה, שיכולות להיות שימושיות מאוד להתמודדות עם העתיד לבוא, ממחר.

1. אל תתקרנפו או תיכנעו לייאוש. המשיכו להגיב לדה-לגיטימציה ול"וואטאבאוטיזם". אני זוכר את ההתלבטויות בימים הראשונים של המתקפה הקשה של ארגון "אם תרצו" על הקרן החדשה, ועוד מאות פרסומים מכפישים על ארגונים שעבדתי איתם. פעמים רבות מדי בחרנו לא להגיב, והשארנו את הזירה הציבורית במעמד צד אחד בלבד. זכרו: התגובה אינה מיועדת לשכנע את התוקף, אלא לחזק את התומכים שלכם.

2. דעו מי התומכים שלכם, בין אם הם אישי ציבור, תורמים או חברים. פעמים רבות, ארגונים רוצים לפנות ל"ציבור הרחב", אבל זה ציבור מדומיין שאי אפשר באמת לדבר אליו בשפה אחת, מכיוון שהוא מפולח ומגוון, ולרוב הארגונים אין תשתיות ומשאבים לפנות לקהל יעד כל כך מגוון. סמנו את קהל היעד שלכם, ותשקיעו בו כמה שיותר.

3. נסו אתם ליזום ולקבוע את סדר היום. המתקפות עלולות להכניס אתכם לסחרור, שבו אתם רק מגיבים. זה מתיש, ומכלה את המשאבים הארגוניים והנפשיים. חשבו על דרכים יצירתיות כיצד להשתלט על סדר היום. יש עדיין מספיק כלי תקשורת שלא יתעלמו מאירועים מעניינים, חדשים ו/או חשובים.

4. אל תגררו למגרש של הרעים ואל תהיו בובות במשחק שלהם. אם יזמינו אתכם לדיון בכנסת על דו"ח שמאשים אתכם בקבלת כסף זר, או בהכנסת תכנים על הכיבוש/להטב"קים/זכויות מיעוטים וכו' למערכת החינוך, אל תלכו. אם תהיו שם, יש סיפור. אם אתם לא שם, הם מדברים עם עצמם. בכל מקרה, הנוכחות שלכם שם מיותרת, כי לא באמת ייתנו לכם לדבר. במקום זה, תמשיכו בזמן אמת ובמקביל לדבר לקהל שלכם באמצעים העומדים לרשותכם – רשתות חברתיות, ניוזלטרים, כנסים וכל דרך יצירתית אחרת – בתנאים ובמגרש שנוח לכם.

5. צאו מגבולות המנדט שלכם. גם אם אתם עוסקים רק בזכויות להט"בקים, או רק בכיבוש, או רק באנשים עם מוגבלות – המטרה הסופית היא לפגוע בכולם.ן. וכמאמר השיר ובתרגום חופשי, אם נהיה סובלניים לפגיעה היום, הילדים שלנו יהיו הבאים בתור. אל תהססו להצטרף לארגונים אחרים, להגיע להפגנות, לדבר ולהיות נוכחים במקומות שבדרך כלל לא הייתם משקיעים בהם משאבים.

6. ככל הניתן, הגדילו את המשאבים בפעילות הציבורית שלכם. פנו אל התורמים והסבירו שהשנים הבאות יהיו קריטיות. הזירה הציבורית לגווניה – הפגנות, תקשורת, רשתות, כנסים וחוגי בית –תהיה המגרש העיקרי, ומי שאיתכם צריך להבין שזה עולה כסף, ושארגוני הדה-לגיטימציה ניזונים עכשיו מתקציב המדינה באופן רשמי.

7. הימנעו מטוטליות. פעמים רבות אנחנו מחפשים שותפים לדרך שמסכימים איתנו בכל, או לפחות ברוב העמדות. זה לא יקרה. התחילו לשתף פעולה גם אם יש מי שחושב שהכיבוש אינו הדבר הכי קריטי לעתיד פה, וגם אם האחר תומך ב-BDS. אין לנו עכשיו את הפריבילגיה לדקדק על קוצו של יו"ד. זה כמובן אמור להיות נכון גם במגרש הפוליטי, שבו האופוזיציה של יאיר לפיד לא יכולה להדיר את המפלגות הערביות.

8. קראו בביקורתיות. קחו למשל את הסיפור של ד"ר אחמד מחאג'נה מבית החולים הדסה, שפוטר בגלל סיפור מומצא. לא באמת היה צורך בהתנצלות של "בצלמו" או את כל הפרטים כדי לחשוד באמינות הסיפור. אחרי כל כך הרבה שנים של הכפשות, הגוף כבר מתרגל לקרוא בין השורות, ולהבין את האינטרסים שעומדים מאחורי הפרסום. שימו לב תמיד איפה הדברים מתפרסמים, ואל תאמינו אוטומטית למה שכתוב.

9. למרות ההמלצה להשקיע את עיקר המשאבים בתומכים, כשניתן, דברו עם כל מי שמקשיב. בניגוד לפוליטיקאים או לארגוני הדה-לגיטימציה, יש אנשים רבים שאפשר לשכנע או לפחות להוריד את דציבל השנאה אצלם. לא פעם עמדתי מול כיתה של סטודנטים, בהם גם מתנחלים, שבסופו של דבר אמרו: וואלה, מה שאתם אומרים הוא לגמרי הגיוני וזה לא מה שעשו מכם. רוב האנשים לא מכירים את העמדות שלכם, וניזונים בעיקר מפרסומים מוטים ומגמתיים ברשתות החברתיות ובתקשורת.

אז כן, הקפידו לבחור את המגרש שבו אתם מדברים, אבל אל תהססו ללכת גם למשחקי חוץ במקרים מסוימים. המטרה כאן היא בעיקר מניעתית: הרבה יותר קשה לתמוך באפליה נגד הומואים כאשר אתה מכיר כזה. אלא אם אתה אמיר אוחנה.

10. הציעו אלטרנטיבה. הבנו כבר ש"רק לא ביבי" לא עובד. הם מדברים על חיזוק הלאום ופטריוטיות, ומשחקים על בוגדים ונאמנים. זה התפקיד שלנו להציג רעיון מפתה אחר, שכולל, למשל, חופש, גיוון, שירותי בריאות, חינוך ותחבורה טובים יותר, שגשוג, רווחה ודיור ציבורי. תקווה זה הדבר היחיד שנשאר לנו למכור. בהפחדות ובשנאה, הצד השני טוב יותר.

11. שמרו על אורך רוח. כפי שציינתי בהתחלה, יש בינינו א.נשים שמותקפים 15 שנה ויותר. המאבק הזה עומד להיות ארוך. עוד צפויות לנו גזירות, ספינים, מלחמות והחיים עצמם, וחשוב תמיד לזכור את הבסיס. או כפי שאומרים בכדורגל כששום דבר לא הולך: שחקו פשוט, פסים. זיכרו מהם הערכים שלכם ולאן אתם רוצים להגיע. אל תחששו לעשות, ומקסימום לטעות.

ולסיום: הורידו את סף הציניות, את הצורך בהכללות ובעיקר בהתנשאות. הצד השני לא מטומטם ולא סובל מבורות. הוא מאורגן, עם אג'נדה ברורה, ולדידו פועל בצורה הכי טובה שהוא חושב למען העתיד פה. יש חרדים, מתנחלים, אשכנזים ומזרחים שאוחזים בדעות שונות ומגוונות. אל תניחו שמי שחובש כיפה אוטומטית תומך בבן גביר, או שמי שגר ברמת השרון איתכם. הניחו שאתם לא באמת יודעים מה הצד השני חושב, והקשיבו לו. זה יכול להשתלם.

ושיהיה לנו בהצלחה.

רן גולדשטיין, לשעבר מנכ"ל רופאים לזכויות אדם, הוא יועץ לארגוני חברה אזרחית