כך נגן על עצמנו. בחברה הערבית מדברים על פתרונות לאלימות

שיעור מקרי הרצח בחברה הערבית-פלסטינית בישראל ממשיך לרשום רמות חסרות תקדים. מתחילת השנה נרצחו 178 אנשים (נכון לכתיבת שורות אלה) – מספרים שאמורים להביא להדחה של ממשלה, שרים, או לכל הפחות מפקדי משטרה. בישראל, כמובן, זה לא קורה, והתפיסה העיקרית שמוצגת בתקשורת הישראלית – אפילו מדוברים ערבים – הוא שכל עוד הפשיעה אינה מגיעה לאזרחים היהודים, לא מדובר בסכנה אמיתית.

ובינתיים, ברחוב הערבי שורר ייאוש, ונראה שאף אחד לא חסין מהפשיעה. לפני כשבועיים נרצח יוסף שלבי, צעיר מהכפר איכסאל ליד נצרת, שברכבו ישב "מבוקש" (כפי שאומרים ברחוב). כמה ימים קודם לכן נרצח בפתח מסגד האימאם שיח' סאמי אל-מסרי, איש דת ידוע מכפר קרע, שלפי דיווחים קרובי משפחתו היו מעורבים בפשע אחר. לפני יומיים מתה מפצעיה אלאא ג'עו, בת 25 מאום אל-פחם, שאביה נרצח במאי ואימה נורתה החודש.

מתחילת השנה ועד כתיבת שורות אלה נרצחו שישה קטינים, תלמידי בית ספר: רמי מרג'יה מיפיע, לאית' ערביד מכפר קרע, חמזה זועבי מטמרה אל-זועביה שבגלבוע, מוחמד ערביד מכפר קרע, מוחמד אל-הוואש מרהט, ועומר מראענה מפוריידיס.

הייאוש ברחוב הערבי לא נובע רק ממספר הפשעים, אלא גם מהידיעה שהממשלה הנוכחית, בדומה לקודמותיה ואף יותר מהן, לא מתכוונת לעשות דבר. בחברה הערבית בישראל יודעים כמה השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר מסוכן וגזען, ואיש לא מאמין לתוכניותיו. אבל ברור גם שהבעיה עמוקה יותר, ומדובר במשבר מתמשך, שמחמיר לא רק בגלל בן גביר.

>> המשטר מחדיר בנו את נגע האלימות. הפתרון טמון רק בנו

"מבחינתי, מדובר באלימות בחברה הישראלית, לא הערבית", אומרת גדיר האני, פעילה בתנועת "עומדים ביחד" וממארגנות הפעילויות נגד הפשיעה והאלימות. "לצערנו, החברה הערבית נפגעה בצורה הכי קשה, בגלל מצוקות רבות – זהותיות, כלכליות, חברתיות, דתיות, והאלימות מבטאת את המצוקות האלה. אלימות לא באה משום מקום. בכל מקום בעולם שבו יש עוני, יש סיכוי ליותר אלימות. בכל מקום בעולם שבו יש קבוצה חברתית שסובלת מאפלייה ממסדית ארוכת שנים, תהיה יותר אלימות. במדינה דמוקרטית, המשטרה אמורה להגן על האזרחים".

איך מתמודדים עם מצב של פשיעה ואלימות משתוללות שאינו זוכה למענים מהממסד? "יש שתי אפשרויות", אומר הפעיל והפרשן הפוליטי, איהאב ג'בארין מפוריידיס, יישוב שהיה עד לשלושה מקרי רצח לאחרונה. "או שנכין עוד 100 ארונות קבורה וננסה להכיל 260 נרצחים, או מרי אזרחי – להגביר את הלחץ על המדינה, לעשות את כל מה שאפשרי ולא אפשרי".

לדברי ג'בארין, "יש לנו שני נתיבים חשובים. הראשון הוא לסייע לצעירים בני 13-16, לתת להם חסינות ממה שקורה, ולפעול כדי להחזיר צעירים בני 18 למסלול הנכון. הנתיב השני הוא לכפות על המדינה למלא את תפקידה כמדינה. למדינה יש אמצעים בלעדיים להתעמת עם פורעי חוק, והיא אמורה להשתמש בהם. אנחנו צריכים להגביר את הלחץ על כל הרשויות – מרמת תחנת המשטרה המקומית ועד השר – כדי שישתמשו בהם. אם לא נעשה את זה, נמשיך לספור נרצחים".

האני, מצידה, סבורה שהשתתפות של יהודים במאבק נגד הפשיעה חשובה. "השותפות הערבית-יהודית חשובה מאוד, כדי להעלות את המודעות למצוקה. היא חשובה ברמה של סולידריות והבעת כאב, אבל חשובה לא פחות גם בהצטרפות לדרישה מהממשלה לטפל בעניין הפשיעה, כמו גם בכל נושא הפערים בחלוקת המשאבים. כשהמאבק למען הקצאת משאבים הוא משותף, יש לו יותר סיכוי להצליח. כפי שציינתי, האלימות לא באה משום מקום, ולכן חשוב לטפל בשורש הבעיה – ואנחנו לא נוכל לעשות זאת לבד".

"די, נמאס, אי אפשר להמשיך כך"

מוחמד דראושה, מנהל תחום שוויון וחברה משותפת במרכז גבעת חביבה, פעיל ופרשן פוליטי, ותושב אכסאל, שהיה ממארגני המחאה בכפר, מספר כי "אחרי הרצח של שלבי, חף מפשע שכל חטאו היה שיצא לעבודה להביא פרנסה לילדיו, התעוררה סערה באכסאל. זה היה הרצח השני בכפר בתוך ארבעה חודשים. כל הכפר רעש, ולא היה אדם שלא הגיע להלוויה. רצינו להוציא את צעקתנו החוצה, ולמחרת יצאה שיירה של מאות כלי רכב למנהרות נצרת, המקום שבו אירע הרצח. קראנו תפילה לנשמתו הטהורה, ושמנו פרחים במקום הפיגוע הנפשע".

לדבריו, "אנחנו כקהילה מוקיעים את המעשה, ומחכים שהמשטרה תעשה את שלה. יש לפחות 20 מצלמות במקום הרצח, ומאוד מוזר שעד עכשיו המשטרה לא הביאה שום ראייה".

דראושה מציג גישה אחרת למאבק בפשיעה. לדבריו, "אני בעד ההצעה של מנסור עבאס (יו"ר רע"ם) להקים מנגנוני הגנה עצמיים (לדברי עבאס, סוג של משמר אזרחי; ב"ז). אני מניח שהוא מתכוון למודל ועדות השמירה העממיות שפועלות עם סמכות עירונית. לפי זה, מי שנתפס יורה או מבקש דמי חסות מטופל במקום, ואז מעבירים אותו לטיפול משטרתי. זה מודל שנותן סמכות שיטורית נוקשה לרשויות המקומיות. בהיעדר מודל אחר, נראה לי שזה יכול לפעול זמנית, עד שמשתלטים על הכאוס השולט בנו".

דראושה טוען שאפילו במונחים שבהם משתמשים כדי לתאר את התופעה יש משהו שמעיד על גזענות. "צריך להפסיק לקרוא לזה 'אלימות'. זה פשע מאורגן שמשתלט על החברה הערבית. מדובר בכנופיות מאורגנות עם כמויות נשק אדירות. לפיכך, אסור להטיל את האשמה על החינוך או התרבות של החברה הערבית, אלא על אוזלת ידם של המשטרה ומוסדות המדינה. או שהמדינה כל כך חלשה עד שאינה יכולה לעשות את עבודתה, או שהיא מעורבת בסיוע ובחיפוי על הכנופיות האלה, שאולי משרתות מטרות סמויות עבור מוסדות המדינה.

די, נמאס, אי אפשר להמשיך כך", אומר דראושה. "ילדים מפחדים ללכת ברחובות, אנשים מפחדים לשבת במסעדות, נשים מפחדות להגיע למאפיה לקנות לחם. באיזו מדינה אנחנו חיים? מדינה שזורעת הפקרות ברחובותיה. או אולי חלק מהשרים חושבים שהיישובים הערביים נמצאים מחוץ לסמכותה ואחריותה של המדינה. זו בושה".

עורך הדין והפרשן עלי חיידר מציג גישה שלישית. לדבריו, לאינטלקטואלים יש תפקיד מרכזי בהתמודדות עם משברים חברתיים, ועד כה האינטלקטואלים הערבים לא ממלאים את תפקידם. לדבריו, "אני מאמין שהאינטלקטואל אינו נביא ואינו מושיע, אבל הוא מסוגל להרהר במציאות, להתבונן בה, להבין אותה, לפרק אותה ואז לתרום שוב לשחזור שלה.

האינטלקטואל, לפי חיידר, "מסוגל לקשר בין הבנה תיאורטית לבין האינטראקציה המעשית, לשלב בין דיבור ופעולה כדי להשפיע על המציאות לטובה. הוא כל הזמן עסוק ומודאג בענייני ציבור, ופועל ומתאמן על פי התפיסה של 'פעולה' לפי הפילוסופית חנה ארנדט (שקשורה לתקשורת; ב"ז), מבחינת תחושת האחריות והמחויבות שלו, המבוססת על אמונה עמוקה בחופש ובגיוון".

האינטלקטואלים האלה נחוצים, לפי חיידר, מכיוון שהוא מנתח את המצב כ"גל של קריסת ערכים ואובדן אמון, ששוטף את החברה הפלסטינית בתוך הקו הירוק". זה מתאפיין, לדבריו, ב"היעלמות האופטימיות, חוסר ודאות, חוסר ביטחון אישי וקולקטיבי, כאוס, התפשטות האופורטוניזם והאינדיבידואליזם, חוסר צדק, כניעה והתמסרות, הידרדרות המרחב הציבורי, פילוגים וקנאות ועוד תופעות ותחושות. חלק מזה קשור למערכת החברתית הפנימית, וחלק אחר ליחסים עם המדינה, ליחסים של כוח, עריצות, כיבוש, דיכוי, שליטה, ותשישות – מכיוון שזה נראה כמו גורל בלתי נמנע שאי אפשר לשנות".

חיידר אומר שאכן ישנם גורמים מרובים ורחבים שמולידים ומחמירים את התופעה, כמו הגלובליזציה וההגמוניה האמריקאית, המדיניות הגזענית, הקולוניאליזם התעסוקתי, דעיכת המנהיגות בכל הרמות, תרבות הצריכה ועוד, עדיין כישלון של גורמים וכוחות רבים למלא את תפקידם ולשאת באחריות על תיקון המצב, "ובין הגורמים האלה נמצאת קטגוריית האינטלקטואלים הערבים".

למרות הפתרונות המוצעים, ולמרות מחאות יוצאות דופן כמו "מצעד המתים" בתל אביב ובחיפה, שביתות ועוד, מצב הייאוש מתגבר עד כדי כך, שהדיבורים על הגירה התחילו להתפשט בקרב צעירים. לכך כמובן מצטרף גם המחסור בקרקעות לבנייה בכפרים ערביים והתייקרות הדירות בערים.

יש בחברה הערבית מי שאומרים שאם זו אכן תוכנית, אז היא הצליחה בגדול: כשחברה טובעת באלימות ובפשיעה, כל החשיבה סובבת סביב יציאה מהמצב הזה, ואין יכולת ופניות לחשוב על שאר הזכויות שלה, כמו שוויון, דיור ועוד, ובוודאי שלא על דברים כמו הסוגייה הפלסטינית, השלום והמקומות הקדושים. זה משרת היטב את הציונות ואת תפיסת העליונות היהודית, כמו גם הרצון של צעירים ערבים להגר מבלי שהדבר ייתפס כנכבה חדשה.