יש ממה לפחד: שלוש המהפכות שמתכננת הממשלה החדשה

מדינת ישראל שמרה על חוקי מצב החירום של המנדט הבריטי, ומתקיימת לאורך כל שנותיה במצב חירום (סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, מיום הכרזתם ב-19 במאי 1948 ועד היום. מתבסס על תקנות ההגנה לשעת חירום מ-1945 שהכריז השלטון הבריטי בארץ). זאת התחושה שהיא מבקשת להעביר לאזרחיה ולנתיניה, וזהו מצב המעניק לה זכויות מיוחדות להפעלת כוח.

מדינת ישראל נמצאת גם במצב מלחמה תמידי, מאז 1948, כיוון שמצב המלחמה עם כמה מהצדדים הלוחמים מעולם לא הסתיים רשמית, ולא הוכרזה הפסקת אש. גם זאת התחושה שישראל מבקשת לשמר בקרב אזרחיה, ההכרזה "לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב" (או "לעד נחיה על חרבנו", כפי שאמר בנימין נתניהו בוועדת חוץ וביטחון ב-26 באוקטובר 2015), במקום השאלה המקראית "הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב" (שמואל ב' ב', כ"ו). וזאת גם התחושה שהיא מבקשת לשמר בקרב נתיניה והמדינות השכנות.

בכל אלו אין חדש בממשלת נתניהו החדשה ביחס לממשלות קודמות. גם ההצהרות מן העבר, כאילו בנימין נתניהו "זהיר" במיוחד ביחס לראשי הממשלה הקודמים, בהפעלת כוח צבאי ובהידרדרות למבצעים צבאיים ומלחמות רחבות היקף, מעולם לא היו נכונות באופן מלא.

ובכל זאת, המצב הנוכחי שונה. כפי שראינו עם ההעברה המהירה של חוקים שונים עוד לפני מועד הקמת הממשלה, הרכיבים השונים של הקואליציה מודעים ליתרונות שבשמירת היוזמה בצד שלהם, ומתכוונים "להכות בברזל בעודו חם". אומנם הדרגתיות מסוימת תסייע להם להסוות חלק ממטרותיהם, ולרכך את דעת הקהל (בשל כך, כנראה, עוד לא עלתה להצבעה "פסקת ההתגברות"), אבל לא לכל רכיבי הקואליציה יש עניין להסוות מטרות או לרכך דעת קהל.

לכן עלה חבר הכנסת והשר מטעם המפלגה הכהניסטית, איתמר בן גביר, כבר אתמול (שלישי) להר הבית (الحرم الشريف), מתוך תפיסה שבכל מקרה הוא ירוויח מתוצאות ביקורו: הוא גם יוכיח שליטה במצב ואי-יכולת של ראש הממשלה (ובאותה מידה מפכ"ל המשטרה ושאר ראשי ארגוני הביטחון) לעצור אותו, ויישמר יחסי כוח אלו ביניהם בהמשך הקדנציה שלו; וגם יקדם את תביעותיו לשינוי במעמד החוקי/הלכתי של הר הבית ופתיחתו בכל עת ליהודים, תוך התרה של תפילה יהודית על ההר (בניגוד לקונצנזוס ההלכתי עד לפני שנים ספורות, ותוך הכנסה של "הפגנת ריבונות" על ידי עצם העלייה להר הבית לתוך השיח ההלכתי, אף שאין זה מושג הלכתי).

ואם בהזדמנות זאת יפרוץ עימות אלים בין ישראל לפלסטינים, בן גביר רואה בעימות אלים זה הזדמנות לשינוי נרחב ביחס לפלסטינים, ולביצוע של נכבה שנייה: גירוש הפלסטינים בשטחים משטחי C לשטחי A ו-B; ובמקרה של עימותים אלימים בתוך הארץ, שיבה להגבלות מימי הממשל הצבאי שבוטל ב-1966, וכן גירוש חלקי או מלא של בדואים בנגב מיישובים לא-מוכרים ליישובים מוכרים.

כמובן שמי שמדליק אש לא יודע עד היכן תגיע האש, ולא יודע אם כשירצה בכך יוכל לכבות אותה. האש יכולה להגיע עד ביתו וגופו של כל אחד מאיתנו. אבל בן גביר מניח, ככל הנראה, שהיא לא תגיע עד אליו ישירות: חללי המלחמה הבאה מן הצד הישראלי יהיו אזרחים וחיילים שאין להם רכב שר צמוד, ואין להם "בור" ביטחוני להסתתר בו; הכאב והנזק של אלימות צבאית או עימותים אלימים בין אזרחים לא יגיעו עד לביתו.

גם אם הזעם על הסבל שהוא בחר להשית על אזרחים רבים, ביניהם גם מצביעיו ומצביעי הקואליציה, יביא לערעור המצב הפוליטי ולמחאה אזרחית רחבה, הוא עשוי להניח שעדיין יוכל להרוויח ממנו: בתסריט אחד, בחסות מצב החירום שייווצר, הממשלה תוכל לדחות כל דרישה אזרחית להקדמת בחירות או לקיומן במועדן, ולהמשיך בכהונתה עד תום מצב החירום; בתסריט שני, הליכוד יישא בעיקר הנזק האלקטורלי למלחמה כושלת וריבוי נפגעים בצד הישראלי; והמפלגות הכהניסטיות עשויות לטעון שהליכוד הוא שלא איפשר להן להשלים את המלחמה ואת הדיכוי והגירוש הטוטלי של הפלסטינים, לפרוש טרם הבחירות מן הקואליציה, ולגדול אף יותר. כך, ממשיכיו של כהנא עשויים להפוך בבחירות הבאות למפלגה הגדולה של הימין, המבקשת להיות מפלגת השלטון.

שלוש מהפכות: חוקתית, כהניסטית ואוונגליסטית

הממשלה החדשה מתכננת לבצע שלוש מהפכות: חוקתית, כהניסטית ואוונגליסטית. לנתניהו חשובה המהפכה החוקתית במערכת המשפט, כדי לבטל את משפטו ולנקום במערכת; למהפכה הזאת שותפות כל המפלגות בקואליציה, מסיבות אישיות ו/או אידיאולוגית, וגם אם ראשיהן חושבים שנתניהו מושחת ולא אמין, הן יתמכו בו.

שלושת הרכיבים של מפלגת הציונות הדתית רוצים מהפכה כהניסטית, שתהדק את העליונות היהודית בפועל ובחוק, באמצעות הבירוקרטיה ובאמצעות אלימות ספורדית, ותפעל לסיפוח סופי של השטחים ולמציאת ההזדמנות לביצוע נכבה שנייה, קטנה או גדולה; במהפכה הכהניסטית רכיבים הדרגתיים, של הגברת הלחץ והאלימות, ברחובות, ומהצבא והמשטרה והמשטר; ויש בה רכיבים מהפכניים, של שינוי סדרים גדול על ידי סיפוח וגירוש, שזקוקים למלחמה/מבצע צבאי כמסך עשן.

נראה שהמהפכה הכהניסטית כבר לא מרתיעה מוסרית את רוב חברי המפלגות האחרות בקואליציה, אבל היא בכל זאת מפחידה קלות חלקים בה, כי ברור שגל האלימות שהיא תעורר יגבה מחירים כבדים גם בחברה היהודית בישראל. מספר ההרוגים היהודים העתידי יכול להשפיע על עתידה של הממשלה ויכולתה לשלוט ולהיבחר מחדש.

חלקים אחרים של הקואליציה אולי היו רוצים לראות מהפכה כזאת מתרחשת באופן הדרגתי ולא דרמטי, אבל מכיוון שגם שאר חלקי הקואליציה רוצים בהידוק העליונות היהודית והימנית ובדחיקת הפלסטינים באופן סופי, והתזה הימנית הקודמת של "ניהול הסכסוך" כבר נתפסת ברוב הימין כתפיסת שמאל, ומכיוון שהקואליציה תלויה לגמרי בקולותיהם של בצלאל סמוטריץ' ובן גביר, הם לא יכולים להגזים בהתנגדותם למהפכה הזאת.

מפלגת נעם מעוניינת במהפכה אוונגליסטית, שכוללת את החזרת יחסי המגדר למצבם ה"טבעי" – שאלוהים יודע מה הוא, גם אם לא כל הטקסטים שהוא העביר לנו כוללים את אותן הוראות בדיוק; מאבק במעמד שקנו להם נשים ולהט"בים בחברה; והשתלטות על מערכת החינוך כדי שלא לאפשר מחשבות "חוטאות" בתחומי המגדר. בתוכנית הזאת תומכות גם מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית, וגם המפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה (שבעבר לא הטרידו את עצמן במיוחד בשאלה מה לומדים תלמידים לא חרדים בבתי הספר).

יכולת ההתנגדות של הליכוד לתוכנית זאת קיימת. השאיפות האלה, אחרי הכל, רחוקות מעולמם של רוב מצביעי הליכוד (זאת הרי מהפכה אמריקאית-נוצרית בתחפושת של לבוש אורתודוכסי יהודי). אבל ההתנגדות היא חלקית, כי בשלב הזה הזיהוי של ימין עם שמרנות רגרסיבית-ריאקציונרית גם ביחסי מגדר, ולא רק בעליונות גזעית, הוא חזק, ואי אפשר להגזים בהתנגדות לו.

בסופו של יום, אם נשים ולהט"בים יהיו קורבנות המהפכה, לצד פלסטינים, עניים ושמאלנים, זה עשוי להיות קורבן סביר. נתניהו זקוק כעת לשותפיו במהפכה החוקתית שלו, שהיא ייהרג ובל יעבור עבורו. כמובן שמנגד, נתניהו יכול לעצור בשלבים שונים את המהפכה האוונגליסטית או להגבילה, והיא תהיה מסך העשן שיעניק לגיטימציה לשתי המהפכות האחרות.

מה תוכנית ההתנגדות שלנו?

האם באמת ככל שיהיה רע יותר כך יהיה טוב יותר? האם באמת הכי חשוך לפני עלות השחר?

לא.

יש הרבה דרגות של רע ורוע. יכול להיות עוד הרבה יותר רע, וזה לא ישפיע על מתי בדיוק יהיה טוב.

נכון שהעוולות של הימין עדיין לא עולות לעוולות של מפא"י ההיסטורית כלפי הפלסטינים והמזרחים, אבל אנחנו חיים בהווה, ובוחרים את הבחירות שלנו בהווה. מפא"י כבר נזרקה, בצדק, לפח האשפה של ההיסטוריה, והימין מתכנן עוולות רבות לתקופה הקרובה. ובתקופת שלטונו הארוכה של הימין מאז 1977, למעט הפוגות קצרצרות, הוא הספיק לבצע די עוולות כדי להתחרות היטב במפא"י, עד שקשה בפועל לשפוט ביניהם.

נכון שההבדלים בין הימין הקיצוני הציוני, הימין הפחות קיצוני, הימין המתון, הימין-מרכז, המרכז-ימין והשמאל הציוני, הם לפעמים רק הבדלים במראית העין של הציונות, בסוג המסכה, והתמיכה בהמשך הכיבוש ומשטר העליונות היהודי משותפת כמעט לכל הציונות. אבל אין שום יתרון אמיתי בטקס "הורדת המסכות" המתחולל כרגע. הוא לא יקל את המאבק בדיכוי, ולימין הקיצוני יש תוכניות ממשיות ומשמעותיות לשנות עוד יותר את המציאות.

ההיסטוריה היתה יכולה להתגלגל אחרת. בסיפור אחר, המפלגות החרדיות היו יכולות להיות שותפות למאבק לסדר כלכלי אחר, וגם לפשרה היסטורית עם הפלסטינים. בגלגול אחר, המפלגות הדתיות הלאומיות היו יכולות להוביל מאבקים סביבתיים, להגן על חוקי עבודה מתקדמים, ולקדם דיאלוג בין דתי.

היתה יכולה לקום מפלגה מזרחית-מסורתית-שמאלית, ולשרטט מחדש ואחרת את קווי השבר שבין דתיים לחילונים, בין יהודים לפלסטינים ובין בעלי הון לציבור העובדים. היתה יכולה לקום מפלגה פמיניסטית, ולהיאבק למען הנשים והחברה כולה, בלי גבולות לאומיים, דתיים ואתניים. היתה יכולה לקום מפלגה ירוקה, ולשים את המאבק בשינוי האקלים לפני שאיפות הצרכנות, הכיבוש, ההימלטות ממשפט או המיסיונריות האורתודוקסית.

מפלגות שמאל עם פרוגרמה ערבית-יהודית היו יכולות לעורר מנהיגות וחזון, להצהיר בפשטות שאין דמוקרטיה בלי ערבים, ואין מדינת חוק בלי זכויות בחירה לכל הנכבשים בשטחים הכבושים – ולהיאבק בו זמנית נגד הכיבוש ובעד התארגנות עובדים וזכויות סוציאליות, למען הסביבה וכל הקבוצות המדוכאות, עניים, נשים, פלסטינים, מזרחים, אתיופים, פליטים, להט"בים.

אבל זה לא קרה ואנחנו תקועים עם המציאות.

עכשיו, כשקמה ממשלת ביבי-כהנא, עלינו לנסח את תוכנית ההתנגדות שלנו מולה. חלק מהשינויים יהיו דרמטיים ומיידיים, אבל ירגישו תיאורטיים: לכנסת תינתן האפשרות בעתיד להפוך החלטות בג"צ; עבריינים יוכלו להיות שרים, ולא רק ראשי ממשלה; ממשלה עם יסודות פשיסטיים תהיה מציאות.

חלק מהשינויים יהיו הדרגתיים: עוד קצת לחץ על הפלסטינים אזרחי ישראל; עוד קצת לחץ על הפלסטינים בשטחים; גירושים בקנה מידה מוגבל וחנק; הכשרת מאחזים לא חוקיים (כי השאר חוקיים?); סערות יומיומיות על "הבוגדים" במערכת המשפט, בתרבות, באקדמיה, בתקשורת; תוכניות במערכת החינוך ובצבא שיהפכו את הפשיזם ללגיטימי, כלומר לאפשרות יחידה.

חלק מהשינויים הללו שהימין מבקש יהיו דרמטיים, אבל לא יקרו מיד, אלא יחכו להזדמנות הנכונה: מלחמה נוספת עם עזה או לבנון או בגדה תהיה הזדמנות ללינצ'ים קטנים בפעילי שמאל; להשבתת מערכת המשפט; לצווים לסגירת אמצעי תקשורת מסוימים; ובהינתן ההזדמנות, לנכבה שנייה בפלסטינים אזרחי ישראל או בגדה או גם וגם, והעברה בתחילה לשטחיA  של הרשות הפלסטינית. הכל יקרה בלהט המאורעות, ויהיה קשה להשיב לאחור את מה שכבר יתרחש.

מה תוכנית ההתנגדות שלנו? הפגנות גדולות כבר מול חקיקת הבזק הראשונית? תנועה פוליטית דמוקרטית אנטי-פשיסטית ערבית-יהודית מול הצעדים ההדרגתיים שיחממו לאט-לאט ואז מהר-מהר את המרק שבתוכו כולנו חיים?

כמה זמן ייקח לשמאל ה"מתון" להסתייג משירות בצבא, בסדיר ובמילואים, ובשירותי ביטחון המגבים את שאיפות ההתפשטות, הדיכוי, האלימות והכיבוש של הימין הפשיסטי, ולקרוא לסרבנות מצפונית? כל הזמן? יסבירו שזה עניין "ממלכתי"? או "ציוני"? או שהם עוסקים רק ב"טכנולוגיה"? או שעדיף שמאלני חייכן במחסום מימני שובר ידיים?

איפה אנחנו נעמוד כשהימין יכריז על מצב חירום – זה שכאמור מעולם לא בוטל – ויוציא לפועל ביטול, בתחילה זמני, חלקי או מלא, של המשטר הדמוקרטי, ישיב את הממשל הצבאי, ויתחיל לבצע נכבה שנייה?

"על משורר אחר להמשיך תסריט זה"

אצל מחמוד דרוויש, באחד משיריו האחרונים, "سيناريو جاهز", "תסריט מוכן מראש", הפלסטינים והיהודים-הישראלים נפלו יחד למחילה, ועליהם להינצל יחד. האחד שואל את השני, כמו בייאוש הימים האלו:

"على أَيّ شيء تفاوضني الآن

في هذه الحفرةِ القبر؟"

"על מה תנהל איתי משא ומתן

בבור קבר זה?"

(תרגום: ששון סומך)

דרוויש, שכבר הבין שבימי חייו לא יסתיים הסכסוך הישראלי-פלסטיני, סיים את השיר במילים:

"وعلي شاعر آخر أن يتابع هذا السيناريو"

"ועל משורר אחר להמשיך תסריט זה".

נ.ב:

אני עדיין מגבש את דעתי על חוק יסוד: התורה, או חוק יסוד: לימוד תורה. זה הסעיף היחיד בהסכמים הקואליציוניים החדשים שאני מחבב (בעצם לצד הסעיף שיאריך רכישת כרטיס נסיעה חופשי-יומי ברב-קו ביום שישי כך שיכלול גם את מוצאי שבת קודש).

מצד אחד אין ספק שמדובר בחוק נכון ומוצדק, והתורה הקדושה היא יסוד עולם.

מצד שני, התורה נבוכה, כי למה צריך לחוקק את מעמדה, ומי הוא זה נקי הכפיים ובר הלבב, איש החסד והאמת, המחוקק את מעמדה כעת?

מצד שלישי, אני מכיר כמה אנשים נפלאים החיים כאן בינינו שאינם מאמינים בתורה הקדושה, ואיני מבין מה החוק הזה אמור לומר לגביהם.

מצד רביעי, איני מכיר אדם אחד המקיים את כל דברי התורה, גם מבין המתיימרים לדבר בשמה, ללא ביטול והתחמקות.

מצד חמישי, מעולם לא חשבתי שבימי חיי התורה תהפוך לחוק יסוד. גם למי שחושש מהאפשרות שכך מתחילה מהפכה תיאוקרטית יש על מה לסמוך, אם כי כרגע אנחנו רק בשלב המהפכה האוונגליסטית.

מצד שישי, זה מרגש שהטקסט הופך ליסוד העולם, והספרות סוף סוף מקבלת את מעמדה הראוי. אני מקווה שבעתיד הקרוב יתקבל חוק יסוד: דון קיחוטה, חוק יסוד: גלגמש, וחוק יסוד: קפקא, שבלעדיהם באמת אין חיינו חיים, והם חיינו ואורך ימינו, והגית בם יומם ולילה וכו' וגו'.

ד"ר אלמוג בהר הוא חוקר, סופר ומשורר