ישראל לא תהרוס את המסגדים בהר הבית? תראו את שכונת המוגרבים

מחרתיים, ב-10 ביוני 1967, ימלאו 56 שנה ליום שבו עלו דחפורים ישראליים על בתיה של שכונת המוגרבים שלמרגלות הכותל המערבי, בעיר העתיקה בירושלים. ימים ספורים אחרי שישראל כבשה את העיר העתיקה, אילצו חיילים את המשפחות שהתגוררו בשכונת המוגרבים – 108 משפחות לפי תיאורים ישראלים, 135 לפי פלסטינים – לצאת מבתיהן.

תוך 24 שעות נמחתה השכונה בת 800 השנים מעל פני האדמה. פלסטינית קשישה נמצאה גוססת בין עיי החורבות ומתה זמן קצר לאחר מכן. את השכונה החליפה רחבה פתוחה, עצומה, שימים ספורים לאחר מכן גדשו אותה מאות אלפי ישראלים שבאו לפקוד את הכותל המערבי בחג השבועות ולחגוג את כיבושה של ירושלים במלחמה שהסתיימה זה עתה.

העניין במחיקתה של שכונת המוגרבים לא רק היסטורי. מחיקת השכונה, ובייחוד האופן שבו היא נתפסת כיום בציבוריות הישראלית, יכולים לשפוך אור על הלכי הרוח הנוכחיים בציבור בישראלי ביחס להר הבית.

מה יודעים המתפללים ברחבת הכותל?

רחבת הכותל המערבי – אתר התפילה היהודי הממלכתי, המקום שבו מתקיימים טקסים לאומיים ואליו מובלים המוני תלמידים וחיילים כחלק מעיצוב זהותם – קמה על הריסות שכונת המוגרבים. 11 מיליון איש בשנה מבקרים בכותל המערבי. מולו אנשים שופכים את נפשם בפני אלוהיהם, לפניו הם מתכנסים לתפילות המוניות ובין אבניו מניחים פתקים עם כמיהותיהם הכמוסות.

רוב הציבור היהודי אינו מודע לסיפורה של שכונת המוגרבים ושל מחיקתה מעל פני האדמה. זאת למרות שמפעם לפעם מתפרסמות כתבות על הריסתה. כל עוד היו בחיים, התפרסמו גם ראיונות עם מי שהובילו את ההריסה. מעשה ההרס, אם כן, רחוק מלהיות סוד, אך כוחה של ההדחקה גדול. לנרמול הזה של רחבת הכותל, כאילו תמיד היתה שם וקיומה מובן מאליו, יש רלבנטיות רבה למאורעות עכשוויים, ובפרט להתחזקותן של תנועות המקדש.

איך הורסים שכונה?

השתלשלות האירועים תוארה בעברית בפירוט בספרו של עוזי בנזימן מ-1973, "ירושלים – עיר ללא חומה", ולאחרונה בעבודת דוקטורט של שמואל בהט. ב-2013 צילמה ענת רונקו סרט קצרצר ומרתק ובו הפגישה בין מירון בנבנישתי – עוזרו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק בעת הריסת השכונה – ובין מוחמד אל-מלודי, שב-1967 התגורר בשכונה או בצמוד אליה (נקודה זו אינה ברורה מהסרטון). מי שירצו להרחיב את נקודת המבט שלהם אל מעבר לנרטיב הישראלי יכולים למצוא ברשת תיעוד שנסמך על מקורות פלסטיניים (כולל באנגלית) ואף מספר סרטונים קצרים עם עדויות של תושבים שגורשו מהשכונה.

לפי הגרסאות הישראליות, תחילה החליטו מי שהחליטו שיש להרוס בית שימוש, שנבנה בצמוד לכותל. לאחר מכן התקיימה במהירות התייעצות עם מומחים (היסטוריונים, אדריכלים וכו') ועל בסיסה הוכן שרטוט להריסה של חלק ניכר מהשכונה, אולם חלק מהמבנים (למשל מסגד ומדרסה) סומנו בו ככאלו שאין להרוס.

אולם מי שביצעו בפועל את ההריסה – דרג זוטר בהשוואה למי שהחליטו מה להרוס ובאילו בניינים אין לגעת – בחרו להתעלם מההגבלות, ו"לטחון טוב טוב", כך לפי הגדרתם, גם את המבנים שעל פי השרטוט היו אמורים להישאר על תילם.

כלומר, ההריסה התחילה בצעד שעל פניו לא היה מאוד פוגעני או מרחיק לכת (הריסה של שירותים), שיש לו אולי הצדקה עניינית (קשה לשאת שבית שימוש שעון על הכותל המערבי). אבל מרגע שנלקח הצעד הראשון, ההמשך, הקיצוני בהרבה, קרה כמעט מעצמו. הגורמים הלוחמניים יותר משכו את המערכת לכיוון שלהם, גם אם הדרג הבכיר יותר סימן מטרות מוגבלות יותר. מבחינה הזו, הרס שכונת המוגרבים הוא דוגמה אחת לאירועים דומים רבים בדברי ימי הסכסוך.

שלא במפתיע, ועדה ממשלתית שהוקמה כדי לחקור את הרס השכונה מוסמסה והסתיימה בלא כלום. עשרים שנה אחר כך הוענק בכנסת אות כבוד למי שהדחפורים שלהם ביצעו את המשימה.

בין חטא קדמון לדבר הכי גדול שעשינו

הסרט הקצר של רונקו מסתיים בדבריו החדים של בנבנישתי – כידוע, הומניסט ואיש שמאל – שמגיב בכעס לשאלותיה על תפקידו בהרס השכונה: "אתם לא יכולים להפוך אותנו למפלצות… תעזבו אותנו, היו לנו אותן דילמות… אבל היינו צריכים לקבל החלטה מסוימת שבגלל זה אתם חיים כאן… יש חטא קדמון, נכון… את, אילו היית במצב הזה, מה היית עושה?"

לדבריו של בנבנישתי אפשר להוסיף את התיאורים שמובאים בספרו של בנזימן: "[מי שהחליטו על הרס השכונה] פעלו באותו לילה מתוך תחושה מסתורית שהם מייצגים את העם היהודי, שהם קובעים ריבונות יהודית על המקום הכי קדוש שלו". בנזימן מתאר את ההתרגשות של הקבלנים היהודים, שביצעו בפועל את ההריסה, את הבכי שלהם והתפילות שנשאו תוך כדי הריסת השכונה. על משמעות המעשה עבורם תעיד העובדה שלמחרת בבוקר הם הקימו את "מסדר הכותל המערבי" לציון פועלם והמשיכו להיפגש בקביעות גם עשורים לאחר מכן.

עד 1948 יהודים התפללו בכותל בסמטה צרה, פחות מארבעה מטרים רוחבה, שהיתה דחוקה בין הכותל לבתים של שכונת המוגרבים. סמטה כזו לא התאימה למציאות של ריבונות יהודית בעיר העתיקה, ועוד כזו שזה עתה נחלה ניצחון צבאי מזהיר. לבד מהמקום הצר, לפני 1948 יהודים דיווחו שתושבי השכונה התנכלו למתפללים ואף השליכו אשפה, ואפילו גללים, לאזור התפילה.

אל-אקצא בסכנה, פרנויה פלסטינית או עיוורון ישראלי?

דווקא משום שאנחנו מבינים שהרגש הדתי-לאומי הדומיננטי בישראל תופס את הרס שכונת המוגרבים לא כפשע מלחמה אלא כ"דבר הכי גדול שיכולנו לעשות" כפי שאמר על כך טדי קולק, עלינו לשאול את עצמנו כמה רחוק יכול לקחת הרגש הדתי את הכוחות המובילים כיום את מדינת ישראל במה שנוגע לכיפת הסלע ולמסגדים בהר הבית? ככל שהרגש הדתי-היהודי ביחס הר הבית הולך ומתעצם, הרי הריסתם עלולה להיתפס כדבר הכי גדול שאנחנו יכולים לעשות.

לא מדובר בעניין מופשט. המדינה היא זו שמחדירה היום את הרגש הזה אל מערכת החינוך בפרט, ולציבור היהודי בכלל: הממשלה מעבירה תקציבים גדולים למכון לבניית המקדש, והכנסת מקיימת דיונים על הפיכת ביקורי בתי ספר בהר הבית לחובה.

על פניו נראה שהרס המסגדים כדי לפנות מקום לאתר פולחן יהודי בהר הבית הוא מעשה כל כך קיצוני, שעצם הטענה שישראל חותרת לכך נתפס כהגזמה פראית במקרה הטוב והסתה במקרה הרע. אבל אם נזכור שישראל עשתה בדיוק את המעשה הזה בשכונת המוגרבים, צמוד להר הבית, הפחד שישראל תהרוס את כיפת הסלע לא יכול להיחשב כסתם פרנויה פלסטינית. היחס המבטל לחשש הזה מעיד עד כמה הישראלים עיוורים לכוחות השולטים בחברה שלהם.

המטרות שישראל חותרת אליהן היום דרמטיות פחות מהריסת המסגדים, אבל עדיין מהוות פגיעה בזכויות המוסלמיות בהר. האהדה הרחבה, שהדרישה של תנועות המקדש לתפילת יהודים בהר הבית זוכה לה, מבוססת על הגדרה מניפולטיבית של הסטטוס קוו, כאילו הוא מתמצה בכך שלמוסלמים יש בלעדיות בהר הבית. לפי התפיסה הזו, הסטטוס קוו מפלה יהודים שכן אינו מאפשר להם לחלוק עם מוסלמים את המקום הקדוש להם.

אלא שסיפור הרס שכונת המוגרבים מלמד אותנו שאת הסטטוס קוו בהר הבית קבעה ישראל בעצמה ב-1967 באופן חד צדדי. היא זו שהחליטה שהר הבית/חראם א-שריף הוא מקום הפולחן של המוסלמים, ואילו הכותל הוא אתר פולחן יהודי שמוסלמים אינם יכולים להתפלל בו, אף שהסיפור המוסלמי על הסוס המכונף אל-בורק שהביא את מוחמד אליו בדרך אל מסגד אל-אקצא מעיד על הזיקה המוסלמית אליו. תושבי מזרח ירושלים מנועים מלהיכנס לאזור רחבת הכותל, בניגוד ליהודים שמורשים להיכנס לחראם א-שריף. החלטה ישראלית חד-צדדית זו עלתה למוסלמים במחיר הכבד של הרס שכונת המוגרבים.

הרס שכונת המוגרבים נמחק מהזיכרון הישראלי, רחבת הכותל נתפסת כדבר מובן מאליו, ולא כחלק מהסדר שישראל כפתה בכוח על הציבור המוסלמי. אולם עכשיו ישראל לא מסתפקת במה שלקחה ודורשת עוד. העובדה שיהודים מתפללים בכותל המערבי ולא בהר הבית נתפסת בקרב חלקים נרחבים בציבור כמו גם בעיני שרים בממשלה כעוול חסר כל הצדקה.

העיוורון הזה מאפשר לישראל לאחוז במקל בשני קצותיו. הרי אם קדושתו של הכותל הצדיקה את הרס שכונת המוגרבים, מדוע לא די בתפילה למרגלותיו כדי לספק את הצרכים הדתיים של היהודים? ואם תפילה בכותל היא תחליף עלוב, שאינו יכול לספק את המאוויים היהודיים להתפלל בהר הבית, איזו הצדקה היתה להרס שכונת המוגרבים?

העיתונאי הימני נדב שרגאי מדגים את העיוורון הזה. מצד אחד, הוא כתב מאמרים רבים על "ההסתה השקרית של 'אל-אקצא בסכנה'". מצד שני, ביום ירושלים האחרון פרסם טור שבו הוא מונה את "החורים [בריבונות הישראלית] שישראל הותירה בבירה" וכותב ש"ישראל עשתה מעשה בכותל המערבי. היא מחקה את שכונת המוגרבים, שאנשיה נטלו חלק מרכזי בהצרת רגלי המתפללים שם לאורך דורות רבים. היא מחתה את השכונה הזאת מעל פני האדמה והפכה את סמטת הכותל הצרה והמעופשת לרחבת תפילה ענקית. לעומת זאת, ישראל החמיצה הזדמנות, שמי יודע האם ומתי תחזור, לחולל שינוי משמעותי גם בהר הבית, כאשר ויתרה מראש על זכות התפילה של היהודים שם והכירה למעשה באוטונומיה דתית מוסלמית במקום".

ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים. זו אמנם קלישאה, אלא שהמשמעות שלה לא מתמצית בכתיבת נרטיב שמייפה את מעשי העבר של הצד המנצח. ההתכחשות למה שהתרחש בשכונת המוגרבים מניחה את הקרקע לפעולותיה של ישראל בעתיד.

אביב טטרסקי הוא חוקר ב"עיר עמים"