יפיע אחרי הטבח: "תחושה של ייאוש"
יממה אחרי רצח החמישה במגרש לשטיפת מכוניות, התכנסו תושבים ופעילים כדי למחות על האלימות ונגד אוזלת ידן של הממשלה והמשטרה. "לא צריך לצאת לרחוב להפגין כדי שרשויות אכיפת החוק יעשו את המוטל עליהן"
"לנו אין מה לעשות, אנחנו רק נמשיך לספור את ההרוגים". ההלוויה של נעים וראמי מרג'יה ביפיע, 9 ביוני 2023 (צילום: אורן זיו)
יממה אחרי הרצח ביפיע, שבו נורו חמישה צעירים, התכנסו בשישי בצהרים מאות תושבים ופעילים כדי למחות על האלימות ונגד אוזלת ידן של המשטרה והממשלה. המשטרה חסמה את הכביש המוביל ליפיע, ובדקה כלי רכב כדי לוודא שתושבים יהודים לא יעברו במקום, אף שההפגנה היתה רגועה. כל העסקים ביישוב נותרו סגורים.
הנרצחים ביפיע (יאפת א-נאצרה בערבית) הם בעל העסק לשטיפת מכונת שבו אירע הירי, נעים מרג'יה (29); בן דודו, ראמי מרג'יה (15); אברהים שחאדה (27); מוחמד כנאנה (25); ולואי אבו רג'ב (25). מדובר באירוע הפלילי עם מספר ההרוגים הגדול ביותר מאז 2009.
"ההרגשה נוראית. בזירת הרצח היו מראות מאוד קשים. המצב גרוע. עבדתי כמה וכמה שנים בתקשורת, ולא ראיתי תקרית כזאת קשה", אמרה תחריר בסול, מחנכת וחברת מועצת יפיע. לדבריה, "המשטרה מזמן לא עושה את העבודה. אני כאזרחית לא מרגישה ביטחון, אפילו לפני המקרים האחרונים. אנחנו דורשים מהממשלה לעצור את האלימות, את הסחר בנשק. מאיפה ערבים מביאים נשק? כולם יודעים מי נגד מי, מי הרג ומי משתתף. אנחנו, האנשים הפשוטים, יודעים, אבל רק המשטרה יכולה לעשות משהו. הם יודעים לאתר את מי שמכונים 'מחבלים' בכל מקום, הם יכולים גם לדעת מי רצח את החמישה".
>> ארגוני הפשע הם אמצעי של המדינה למשול ולפקח על הפלסטינים
>> ארגוני הפשיעה והמדינה בצד אחד, האזרחים הערבים בצד השני
עו"ד סאוסן זהר, מומחית לזכויות אדם, שהשתתפה במחאה, אמרה מחוץ לאוהל האבלים: "זה מחריד, מפתיע, מכעיס, מעציב. אבל מצד שני, זה היה צפוי, כי המצב מידרדר כבר הרבה שנים, עד שהגענו לנקודה שבה אנחנו רואים לא רק רצח של אדם או שניים כל יום, אלא גם טבח. אני מטילה את האחריות על המדיניות המפלה, הגזענית והמכוונת של הממשלה – לא רק ממשלת הימין הנוכחית, ולא רק איתמר בן גביר והמדיניות שלו, אלא גם ממשלות קודמות".
זהר טוענת כי "יש כאן מחדל פושע. הם לא רוצים ולא מעוניינים לעשות כלום: לא פותחים בחקירות, לא משתמשים במידע המודיעיני שלהם, לא מבצעים מעצרים. המצב הזה, של לאפשר פשיעה מאוד חמורה ואינטנסיבית, זה מה שהם רוצים. זה יותר גרוע מהימים של הממשל הצבאי. אנחנו חוזרים לשם, אבל הפעם זה לא רצח מצד הממסד, אלא הם מאפשרים לנו לרצוח אחד את השני".
>> התפקיד הפוליטי של ארגוני הפשיעה בחברה הערבית
>> איך הפכו את הערבים מאויבים לפושעים
לפני שנתיים פורסם כי שירותי הביטחון מאפשרים את הפשיעה המאורגנת, בתמורה לשיתוף פעולה ומידע ממשפחות פשע. בראיון החודש אמר חבר הכנסת אלמוג כהן מעוצמה יהודית כי השב"כ עובד עם ארגוני פשיעה בתמורה למידע. לדברי עו"ד זהר, המטרה היא לאפשר בעצם שליטה עוד יותר הדוקה בחברה הפלסטינית בתוך ישראל. "זה מאפשר לעשות דיכוי, להרחיק אנשים מפוליטיקה, אבל לא רק. יש כאן תפיסה שכל הערבים, גם כאן וגם בשטחים הפלסטיניים, הם אויב, ועם אויב לא מתנהגים כמו עם בני אדם, אז מבחינתם שיהרגו אחד את השני. יש מדיניות מכוונת לאפשר כאוס".
"התחושה דומה לתחושות של אחרי מאי 2021", סיפרה רואן בשאראת, תושבת יפיע ופעילה חברתית ופוליטית. "כמו אז, גם עכשיו אי אפשר לדעת למה לצפות, ואת מבינה שאין מה לעשות. המשטרה אומרת שהיא לא יכולה לפענח ושזה לא בידיה, ושצריך להכניס את השב"כ, ולנו אין מה לעשות, אנחנו רק נמשיך לספור את ההרוגים. בירכא נרצחה שרית אחמד, וגם בלילה בנגב, הגענו למאה תוך כמה שעות (מאז נרצחו עוד שני אנשים, בקלנסווה ובג'לג'וליה; א"ז). יש תחושה של תסכול, שאין עתיד כאן. הרבה אנשים אמרו לי שהם רוצים להעמיד למכירה את הבית".
לגבי הדרישה בממשלה להכניס את השב"כ למאבק בפשע המאורגן אומרת בשאראת: "ברור שהשב"כ לא צריך להיכנס. גם ככה אין לנו אמון בו. וברור שהמשטרה לא רוצה לעשות את העבודה. זה לא שאין לה את הכלים. עם זאת, היא מפנה גם ביקורת לתוך החברה הפלסטינית בישראל: "מה שמתסכל בהיבט החברתי הוא שאין תוכנית פעולה. אתמול שמענו על הבחורה שנרצחה (שרית אחמד, שנרצחה בירכא על רקע נטייתה המינית; א"ז), אמרו שמגיע לה למות, יש עדיין אנשים שחושבים ככה. האם בתוך החברה יש לנו תוכנית איך לא להצדיק מעשים כאלה? האם אנחנו יודעים כמה המצב של החיילים האלה בארגוני פשע קשה שהגיעו לזה? כחברה אין לנו מענה לצעירים".
"אי אכיפה בררנית"
אחרי ההפגנה, המוחים, ובהם תלמידים מבית הספר שבו למד ראמי מרג'יה בן ה-15, צעדו לסוכת אבלים שהוקמה במקום הרצח, במגרש לשטיפת מכוניות. סימני הדם כבר נוקו, ובמקום הוצבו אוהל ומאות כיסאות. חברה לכיתה של ראמי, שהעדיפה לא להזדהות בשמה, סיפרה כי חצי שעה לפני הרצח הם ראו אותו יוצא מבית הספר רכוב על אופניו. "שמעתי את הירי. זו פעם ראשונה שאני שומעת ירי כל כך חזק פה באזור", היא סיפרה. "ראמי היה ילד טוב. כששמעתי את הירי לא דאגתי לו, כי הוא קטן. היה לו חלום לפתוח עסק עם הבן דוד שלו".
חברת המועצה בסול אומרת כי "בבית הספר התלמידים שואלים למה אין להם ביטחון. אני לא יודעת אם בתל אביב ערוכים לאירוע כזה, של רצח חמישה אנשים בבת אחת, אז איך בחברה הערבית נהיה ערוכים לדבר כזה?"
סביב השעה שש, הגיעו מאבו כביר גופותיהם של נעים וראמי מרג'יה לכנסייה האורתודוקסית ביישוב. מאות חיכו בדממה כשהארונות הוכנסו לאולם שבו התכנסו נשים, ולאחר מכן התקיימה תפילה בחלל המרכזי של הכנסייה. כמה חברות וחברים ללימודים של ראמי החזיקו זרי פרחים וצילום שלו, שנלקח מהרשתות החברתיות. ליד התמונות נכתב בערבית: "לא אשכח אותך חברי. אין יותר יפה מהצחוק הזה".
"המשטרה לא עוזרת, וגם התקשורת לא תעזור, שום דבר לא יעזור", אמר בשקט אחד האבלים, "רק עין תחת עין ושן תחת שן". שלושת הנרצחים הנוספים הובאו לקבורה מוסלמית בנפרד. בזמן ההלוויה הגיע דיווח על עוד רצח, של הצעירה שרית אחמד.
בוועדת המעקב ובוועד הרשויות הערביות העבירו לאחר הרצח מסמך מסרים, כדי לנסות למסגר מחדש את השיח סביב הפשיעה המאורגנת מול התקשורת והציבור היהודי. במסמך נכתב: "בעיית הפשיעה היא לא רק בעיה של הציבור הערבי, אלא של החברה הישראלית כולה – לכן צריך להפסיק לקרוא לה 'בעיית הפשיעה בחברה הערבית', ולהתחיל להתייחס אליה כאל משבר לאומי/מצב חירום אזרחי ראשון בסדר העדיפויות של המדינה". במסמך עלתה גם קריאה ל"איחוד מאבקים" עם מאבקו של הציבור היהודי נגד הרפורמה המשפטית.
לפני כשנתיים התפרצה מחאה המונית באום אל פחם וביישובים נוספים נגד הפשיעה המאורגנת, שאף הצליחה ליצור לחץ חברתי ולהוריד את מספר מקרי הרצח לזמן קצר. הפעם, נראה שהציבור מיואש מאי פעם. אוהל המחאה שהקימה ועדת המעקב מול הכנסת לפני שבועיים לא זכה להיענות, וגם לאחר הרצח ביפיע, רק מאות יצאו למחות.
"האנשים מדוכאים", אומרת עו"ד זהר. "אנשים מדברים על פחד, כעס, עצב ותסכול. אנשים לא יודעים איך להתמודד עם זה, כי זה באמת לא בידיים שלהם. לא צריך לצאת לרחוב להפגין כדי שרשויות אכיפת החוק יעשו את המוטל עליהן על פי דין, כדי למגר תופעת פשיעה, כמו שהם מיגרו את תופעת הפשיעה המאורגנת בחברה היהודית. זה שהם בוחרים (לא להפעיל את הכלים; א"ז), זה חלק מאכיפה בררנית, או יותר נכון, אי אכיפה בררנית, כנגד החברה הערבית".
בשאראת מאשרת כי "יש הרגשה של ייאוש. אני מחברת את זה למאי, אז אנשים יצאו במספרים גדולים, ויש את הפחד שאחרי מאי – מספר בני הנוער והקטינים שנעצרו באמת השפיע על המחאות שאחרי. כל יום נרצח מישהו, ואנחנו לא יוצאים להפגין. יצאנו עכשיו רק בגלל שהמספר היה גדול ובאמת היה טבח. יש תסכול, החברה במצב קפוא".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
