ילדות מזרח ירושלמית: כשהבית הופך לכלא, והאם לסוהרת
ספרה החדש של הסופרת הפלסטינית אחלאם בשאראת עוסק בקשיים של קטינים ממזרח ירושלים שנכלאו במאסר בית, חלופת כלא שישראל מרבה להשתמש בה, ומשבשת קשות לא רק את חיי הקטין, אלא גם את חיי משפחתו
"הייתי כלואה עם מוסא. הפכתי להיות אכזרית וקשה בעקבות הפחד הגדול שלי" (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)
לפני מספר חודשים התפרסמו בעיתון אל־ג'זירה שתי כתבות על ספרים חדשים שעוסקים בחווייתם של אסירים פלסטינים בכלא הישראלי. ספרו של עאטף דע'לס ("קפסולות") הוא למעשה מחקר על דרכי תקשורת של אסירים בתוך הכלא ומחוצה לו; הספר השני, מאת סעיד אבו ע'זה ("אני, החוקר והצינוק"), מתאר חוויות קשות מחקירות וממעצרים. לעומת חוויות אלה, מעצר בית נשמע כמו חלופה סבירה – האסיר אינו נדרש למצוא דרכי תקשורת עקלקלות עם משפחתו או לעבור עינויים בחקירה. עם זאת, ספרה החדש של הסופרת והמשוררת הפלסטינית אחלאם בשאראת, "חוזרים הביתה", עוסק בקשיים של ילדים פלסטינים ממזרח ירושלים, קטינים מתחת לגיל 18, שנכלאו במאסר בית – חלקם למשך שנים.
"חבריו היו עומדים לפני דלת הבית כדי לקרוא לו להצטרף אליהם למשחק או לטיול במקום כלשהו, ואני הייתי מונעת ממנו לצאת אליהם. בחלוף הימים, מספר הילדים שבאו לדלת הלך פחת, עד שבסופו של דבר לא הגיע אף אחד", מספרת הנד, אימו של הנער הירושלמי מוסא אל־עג'לוני, אשר ריצה מאסר בית בהיותו בן 12 בלבד. כעת, משגדל, מרצה מוסא מאסר נוסף, של 16 שנים, הפעם בכלא "אמיתי". מעצר הבית שלו, שנמשך שש שנים, מתואר על ידו כחוויה הקשה ביותר שלו ושל משפחתו. מהעובדה שבבגרותו הוא שוב בכלא – ולזמן כה רב – ניתן ללמוד שהמעצר גם אינו אפקטיבי במיוחד.
סיפור זה וסיפורים אחרים מתועדים בספרה של בשאראת, אשר נסקר במאמר קצר מאת עזיזה נופל שפורסם באל־ג'זירה. בספרה, מציגה בשאראת סיפורים של 12 צעירים ממזרח ירושלים שישראל הטילה עליהם מאסר בית. מחצית מהסיפורים מסופרים על ידי הילדים, והמחצית השנייה – על ידי אימהותיהם. יחד, הסיפורים מספקים זוויות שונות על החוויה הקשה של מאסר בית, שבשאראת מכנה "כאב זנוח שאיש אינו מדבר עליו". את הכאב הזה היא החליטה להפוך ליצירה ספרותית. כדי לכתוב את הספר, ערכה הסופרת שיחות וראיונות עם הנערים במזרח ירושלים ועם משפחותיהם. מכיוון שמדינת ישראל אסרה את כניסתה למזרח העיר, היא נעזרה באדם נוסף, שיעביר אליה את הסיפורים, מה שהיקשה על תהליך הכתיבה.
במאסר בית, הוריו של הילד – ובעיקר אימו – הופכים לסוהרים, והבית הופך לכלא. כך מספרת בעדותה הנד, אימו של מוסא: "הדבר הגרוע ביותר שקרה זה שמוסא הפסיק לראות אותי כאימא שלו. הפכתי בעיניו לסוהרת. הייתי כלואה עם מוסא. הפכתי להיות אכזרית וקשה בעקבות הפחד הגדול שלי או בגלל בורות בנוגע להשלכות מעשיי. כל מה שרציתי היה שמוסא לא ייצא מהבית".
המשמעות המעשית של מאסר בית, שבו הילד נדרש לא לעזוב את ביתו למשך תקופת המאסר, שלעיתים נמשכת שנים, היא שהוריו הם האחראים בפועל לפיקוח עליו. פעמים רבות, ההורים גם חתומים על ציוד מעקב, מנעולים ואזיקים אלקטרוניים שעלותם גבוהה מאוד. לפי דו"ח משנת 2020 של "מיפתאח", היוזמה הפלסטינית לקידום דיאלוג ודמוקרטיה, ישראל נוטה להטיל עונשי מאסר בית על נערים ממזרח ירושלים לפני גיל 18, ובפרט לפני גיל 14, שכן החוק הישראלי אינו מאפשר כליאה לפני הגיל הזה. לעיתים הנער נאלץ להיות במאסר בית עד לסיומם של הליכים משפטיים ארוכים מאוד, ואם במהלכם הוא מגיע לגיל החוקי לכליאה, הוא נכנס לכלא בלי שיחושב מעצר הבית כחלק מהעונש שגזרו עליו – אפילו אם תקופת מאסר הבית נמשכה שנים.
בשאראת התעניינה בנושא זה עוד לפני שכתבה את הספר. ספרה הקודם עסק אף הוא באסירים ילדים, וספר נוסף שלה מספר על אסירים צעירים בכלא הישראלי. בספריה היא מתבססת תמיד על ראיונות ועל שיחות עם אנשים שחוו את החוויה שבמוקד הספר, אך עם זאת לא מדובר בספרים מחקריים אלא ביצירות ספרותיות, שנכתבות תוך נקיטת חירות אמנותית. את הספר החדש מלווים איורים מאת האמנית המצרייה בסנת דאוד, שמקנים לו אסתטיקה של ספר ילדים. שם הספר, "חוזרים הביתה", שאוב מכותרת הרומן "השהידים חוזרים השבוע", מאת הסופר האלג'ירי טאהר ווטאר. אלא שהחזרה הביתה, במקרה שלה, איננה מלווה בשמחה ואיננה בטוחה. לדבריה, הנערים חוזרים לבית שרוקן ממשמעותו כמקום בטוח בשבילם, בית שגם אותו הצליח הכיבוש הישראלי להפוך לכלא, ואת המשפחה – לסוהרים.
אחלאם בשאראת (Ramzyaltaweel CC SA 4.0)
חלק מן הילדים שנשפטים למאסר בית אינם מסוגלים לשאת את הסבל שכרוך בו – חלקם אפילו מעדיפים להיכלא בכלא של ממש. כך למשל קרה לעבדאללה עביד, בן 15 מעיסאוויה, שנשפט למאסר בית, אך לאחר ארבעה חודשים משפחתו העבירה בשמו בקשה למעבר לבית כלא אמיתי. עבדאללה היה שחקן בקבוצת הכדורגל של הכפר שלו, וליבו נשבר מאובדן חלום הכדורגל תוך שהוא רואה את חבריו ממשיכים לשחק ולהתקדם. חבריו גם הפסיקו לבקר אותו או ליצור עימו קשר מחשש שהדבר יגרום למשטרה לעצור גם אותם.
במקרים אחרים, לא מאפשרים לילד להעביר את מעצר הבית בביתו שלו – במקרה כזה, ההורים נדרשים לשלוח אותו לשהות בבית של קרובי משפחה, הרחק מסביבתו הטבעית.
זהו סיפורו של הילד פארס שכרי דיוק ממחנה שועפאט, שנעצר בגיל 14 ונשפט למעצר בית עם הרחקה מבית המשפחה. הוא נשלח להעביר את המעצר בבית סבתו בעיר העתיקה, לשם אימו נאלצה ללכת מדי יום כדי לשהות עימו ולוודא שאינו בורח – וזאת בזמן שהיא ממשיכה לטפל בחמשת ילדיה האחרים. בעדותה בספר היא מספרת: "הוא היה מתקשר אליי ואומר לי, 'אמא, אני לא יכול לסבול את זה יותר, אני מתגעגע לאחים שלי, תביאי אותם לכאן שיראו אותי'. הייתי צריכה כל פעם להקשיח את ליבי מול הבקשות הללו, לסרב, להסביר לו שככה הכי טוב בשבילו".
נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
