newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קהל כלוא: ספרים חדשים חוקרים את חוויית האסיר הפלסטיני

ישראל מחזיקה ביותר מ-4,000 עצירים ואסירים ביטחוניים פלסטינים. שני אסירים לשעבר מתעדים בספרים את החוויות הקשות שהם ואחרים עברו בכלא. תיאור סבלם עשוי לצרום לאוזן ישראלית, וזו סיבה טובה להאזין להם

מאת:
הפגנה למען שחרור אסירים פוליטיים ברמאללה, ב-13 ביוני 2011 (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש90)

חוויות כליאה קשות. הפגנה למען שחרור אסירים פוליטיים ברמאללה, ב-13 ביוני 2011 (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש90)

נכון לסוף 2020, הוחזקו בכלא במדינת ישראל יותר מ-4,000 עצירים ואסירים ביטחוניים פלסטינים, מהם כ-250 תושבי רצועת עזה. נתון זה כולל עצירים מנהליים, עצורים עד תום ההליכים, עצורים נוספים ואסירים שפוטים. זאת נוסף על למעלה מ-500 עצורים בשל "שהייה בלתי חוקית" בישראל.

לאחרונה פירסם המגזין האינטרנטי של "אל ג'זירה" שתי כתבות, שעוסקות בספרים שנכתבו על ידי פלסטינים  שהיו אסירים בישראל. בספרים מתוארות החוויות הקשות שעברו בכלא הישראלי, ומתועדים המעצר, החיפוש והחקירה, הבידוד הנפשי, והקושי שבהיעדר אמצעי תקשורת עם העולם החיצון.

כתבה אחת, שכתב עאטף דע'לס, עוסקת בספרו של העיתונאי והאסיר הפלסטיני לשעבר, עמר נזאל, "קפסולות". השנייה, שכתב ראא'ד מוסא, עוסקת בספרו של סעיד אבו ע'זה, "אני, החוקר והצינוק".

אחרי 17 שנה בכלא, הגיע זמנו של הלוחם הפלסטיני לקבל מכשיר רדיו, שבאמצעותו יוכל להאזין לחדשות, וכן לקבל עיתונים ומגזינים המאושרים על ידי הנהלת הכלא, כמו גם ספרים. איננו מבקשים לקבל אלא את מה שהצנזורה הצבאית מאשרת, שזה כמעט שום דבר. אין צורך אפילו להסתכל ברשימת התכנים האסורים כדי להבין את מידת העוצר התרבותי שנכפה על האסיר הפלסטיני"

כך מפרט נזאל בספרו את דרישותיה של תנועת האסירים בכלא הכיבוש הישראלי, כפי שנמסרו בהודעה ציבורית מטעמם לאחר שפתחו בשביתת רעב ב-1984. מכשיר הרדיו העומד במוקד קטע זה הוא אחד מ-22 אמצעי התקשורת, שהוא חוקר את גישת האסירים הפלסטינים אליהם ואת השימוש שלהם בהם.

שני שוטרים עמדו מולי וביקשו ממני להתפשט לחלוטין. אחד מהם מישש את בגדיי בדקדקנות תוך שהוא מחפש בהם בעיון, והגיע עד לנעליים, אשר נבדקו אף הן באמצעות מכשיר. לאחר מכן, עברו לחיפוש על גופי: הם נגעו בו ובדקו אותו בעזות מצח, בברבריות, מביטים בו במבט לא אנושי ותוך השפלה.

רק לאחר שהסתיים תהליך החיפוש המתועב, החלה החקירה: האם באת לבצע פיגוע? החקירה הסתיימה בארבע האשמות: חברות בארגון טרור, השתתפות בפגיעה בביטחון ישראל, לקיחת חלק במימון גורמי טרור, הברחת מלט מפרויקטים של האו"ם לטובת ארגוני טרור בעזה כדי להקים מנהרות"

סיפור זה מובא בפתח ספרו של אבו ע'זה, עובד האו"ם מטעם פרויקט הפיתוח UNPD, אשר נכלא ונחקר בכלא הישראלי.

שני הספרים שונים באופיים. ספרו של נזאל הוא למעשה מחקר כמותני ואיכותני גם יחד, הבוחן דרכים של אסירים פלסטינים הנתונים בסוג כזה או אחר של בידוד לתקשר זה עם זה. אבו ע'זה רואה בספרו מסמך תיעודי בעיקרו, שבו הוא מגולל את חוויותיו האישיות מתוך שאיפה להנציח אותן.

תפקידו של אבו ע'זה כעובד באו"ם לא סייע בידו לחמוק ממעצר בישראל, ולא זיכה אותו ביחס מועדף. מאז שהיה סטודנט ב-1991, שלטונות הצבא הישראלי לא איפשרו לו לצאת מעזה לגדה המערבית, בנימוק ביטחוני. האו"ם נדרש להתערב כדי שיקבל אישור לעבור דרך מעבר ארז למשרדו במזרח ירושלים.

מעבר זה מכונה על ידי הפלסטינים "מלכודת מעצרים", אך אבו עז'ה לא חשש, משום שהניח כי משרתו תגן עליו. אולם התברר שטעה ונפל במלכודת: אזיקים הונחו על ידיו, וכשכיסוי שחור מכסה על עיניו הוא הובל לכלא אשקלון, שם הוחזק בחדר טחוב והולבש במדים כתומים.

התיאורים בחלק זה של ספרו כמעט קולנועיים – תמונות של רגעים מהשהות בכלא, מהבדיקות, מהחיפושים המשפילים, מהחקירות ומהצינוק. התיאורים הגרפיים לא פוסחים על "מבטם הקר והאכזרי של החוקרים", ובמקום אחד הכותב אף מדמה את החיפוש הגופני שהוא עובר לאישה שעומדת מול האנס שלה.

פלסטינים ממתינים במעבר ארז, בצפון רצועת עזה, ב-13 במרץ 2022 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

נחשב ל"מלכודת מעצרים". פלסטינים ממתינים במעבר ארז, בצפון רצועת עזה, ב-13 במרץ 2022 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

חוויה מרכזית בספרו היא של החקירות, שבהן ניסו בכל דרך להוציא ממנו מידע על קשריו, לכאורה, עם ארגוני טרור פלסטיניים. כאשר ענה, בתגובה לשאלה, אם הוא טרוריסט מעזה, "לא, אני עובד האו"ם בעזה", החוקרים ענו לו שבעזה אין אלא טרוריסטים. בסופו של דבר, לאחר שחובר לפוליגרף, השתכנעו החוקרים שאין לו קשר לארגוני טרור, והוא שוחרר.

תקשורת ממוסדת ותקשורת מחתרתית

בעוד שספרו של אבו ע'זה עוסק בעיקר במעצרים ובחקירות, המחקר שערך נזאל מתמקד בחיים, לעתים לאורך שנים, בכלא; ובפרט באופן שבו מתנהלת תקשורת במקום שחלק מרכזי ממהותו הוא בידוד.

ספרו מחולק לארבעה חלקים. הראשון הוא הקדמה, המספקת רקע לחיי הכלואים בכלא בישראל, שמשטר הכיבוש שלה מאפשר לכל קצין בצה"ל לעצור ללא הליכים משפטיים כל פלסטיני, על רקע השתתפות בהפגנה, הפצת עלונים או אפילו סתם החזקת עיתון.

החלק השני והשלישי דנים באמצעי תקשורת בולטים, שאסירים השתמשו בהם בינם לבין עצמם, בגבולות הכלא, בהסעות בין מתקני כליאה או בבתי משפט. החלק הרביעי עוסק באמצעי התקשורת של האסירים עם העולם החיצוני לכלא.

בכל אחד מן החלקים הללו ניתן לחלק את סוגי התקשורת לשני סוגים: ה"ממוסדת", כלומר, תקשורת שנעשית באישור מנהלי הכלא, ומן הסתם גם בצנזורה כבדה מצדם; לעומת תקשורת "מחתרתית".

התקשורת הממוסדת כוללת שיחות עם עורכי דין, שופטים בבית משפט, ביקורי משפחות מאושרים, ובשלבים מסוימים הותר להאזין ל"קול ישראל" דרך רמקולים שפוזרו בכלא. תקשורת זו כוללת גם את כלל האינטראקציה בין אסירים לחוקרים ולסוהרים, כפי שמתאר אותה אבו ע'זה בספרו.

223 אסירים פלסטינים מתו בכלא הישראלי מאז 1967. אסיר פלסטיני מובל למעצר (צילום: מיכל פתאל / פלאש 90)

אסיר פלסטיני מובל למעצר (צילום: מיכל פתאל / פלאש 90)

החלק המעניין יותר הוא התקשורת המחתרתית: זו שמתבצעת לכאורה באמצעים המותרים, אך מבוססת על הברחות של ספרים ושל עיתונים, או על שימוש בקודים להעברת מסרים. למשל, הקידוד "צבי", שמשמעותו טלפון, או "שגריר חופש" – שם קוד לתופעה שבה אסירים הבריחו, בסיוע רופאים, זרע אל מחוץ לכלא, שממנו הופרו נשותיהם ונולדו להם ילדים.

אבו ע'זה מתאר גם את תופעת ה"ציפורים" – שתולים ומשתפי פעולה עם השלטונות הישראליים, שהוכנסו לתאי הכלא כדי לנסות לסחוט מידע בעורמה מהאסירים הכמהים לתקשורת אנושית.

חלק מן התקשורת המחתרתית מבוצעת באמצעים מחתרתיים עוד יותר. אחת מהן היא זו שנתנה לספר את שמו – "קפסולות". הקפסולות הן למעשה מסרים שכתובים בצפיפות על דף פצפון, שהושג במאמץ מיוחד. את הדף עוטפים בניילון, ולאחר מכן צורבים באש, כדי שייראה כמו כמוסה שאפשר לבלוע. את הכמוסה בולע אסיר שאמור להשתחרר בקרוב, וכך מבריחים אותה אל מחוץ לכלא. לאחר שהכמוסה יוצאת דרך מערכת העיכול, מנקים אותה היטב, ומעבירים את המסר אל הגורם שאליו הוא יועד.

"מורשת הכלא" כחלק מהזהות

המחקר של נזאל נעשה הן באמצעות שיטות מחקר כמותניות – ניתוח שאלונים שמילאו 56 אסירים, והן בשיטות איכותניות –ראיונות עם 16 אסירים ותיקים וחדשים, מתוך הכלא ומחוצה לו. רוב המחקר נערך בכלא עופר, שבקרבת רמאללה. גם הכותב עצמו היה אסיר לאחרונה ב-2016. בסך הכול הוא נעצר 13 פעמים מאז 1977, ובילה שנים בכלא הישראלי ובמעצרים מינהליים.

ספרו של אבו ע'זה הוא מעין יומן אישי, אך גם לו מטרה ברורה: תיעוד הפשעים של הכיבוש הישראלי נגד אסירים פלסטינים. כבר מהרגע הראשון שבו נעצר, החליט אבו עז'ה לחקוק בזיכרונו את האירועים שקורים לו, כך שכשיוכל, יעלה אותם על הכתב.

הוא זכה לתמיכה של עבדאללה תאיה, מזכ"ל האגודה הכללית של סופרים פלסטינים, שמדבר על החשיבות של תיעוד סיפורי אסירים מכליאה בכלא הישראלי, תרגומם לשפות שונות ואף עיבודם לקולנוע, במטרה שהאירועים לא יישכחו.

למרבה הצער, "מורשת הכלא" היא חלק מרכזי בזהות האישית והקולקטיבית של העם הפלסטיני, ולכן חשוב לתעדה. כמו כן, לדבריו, כשם שעזה כולה מבודדת ומנותקת מהעולם – כך גם הסופרים שלה. קשה לעמוד בקשר עם סופרים אחרים או לקיים אירועי השקת ספרים ומפגשים ספרותיים, כאשר חופש התנועה כל כך מוגבל.

שני הספרים עוסקים ברובד הנפשי של הכליאה – נזאל באמצעות התמקדות במאמצים הכבירים שצריכים האסירים לעשות כדי לממש פעילות אנושית בסיסית כמו תקשורת בין-אישית, ואבו ע'זה באמצעות תיעוד החוויה האישית של אדם שעצור על לא עוול בכפו.

איש לא מצפה שחייהם של אסירים יהיו קלים ונוחים. הבידוד שבכליאה הוא חלק מהעונש. אולם, נוסף על סוגיות מוכרות, חוסר יעילותה של מערכת בתי הכלא המסורתית בשיקום האסירים ובהחזרתם לחברה כאזרחים מתפקדים, יש לזכור שנקודת המבט המוצגת במאמרים אומנם אינה אוביקטיבית בשום צורה, אך הצד המיוצג הוא החלש משמעותית במאזן הכוחות.

תיאור סבלם של האסירים הפלסטינים עשוי לצרום לאוזן ישראלית,  וזו אולי סיבה טובה די לכל הפחות להאזין להם.

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf