התביעה בהאג: שלוש סיבות לאופטימיות זהירה

קשה למצוא סיבות לאופטימיות בימים אלה, ובכלל, אופטימיות היא לא הקטע שלי. אבל למרות שאני לא תולה הרבה תקוות ביכולת של בית הדין הבינלאומי לעצור את המלחמה בעזה ולשים קץ לסבל האינסופי שהיא צורבת בנפשנו כבר מאה ימים, אני מוצא בדיון שהתנהל בהאג בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל כמה סיבות לאופטימיות זהירה.

הראשונה היא שעם פתיחת הדיון ביום חמישי, הסתיים פרק ארוך בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי פלסטיני, שלאורכו הפגינה ישראל זלזול מופגן במערכת המשפט הבינלאומית כתוצאה מתחושת חסינות ועליונות מול החוק, תחושה שהלכה והתעצמה לאורך השנים.

>> ברק בהאג: שוב ד"ר ג'קיל מתבקש להגן על פשעי מיסטר הייד

זלזול זה הגיע במקרים רבים להתנערות טוטלית מהחובות המשפטיות והמוסריות שמטיל החוק הבינלאומי על מדינות בכלל ועל כוחות כובשים בפרט, וכלל, בין היתר, חתירה תחת הלגיטימציה של הטריבונלים הבינלאומיים, תוך האשמתם בצביעות, במוסר כפול ואף באנטישמיות. זאת, בנוסף לרדיפה של ארגוני זכויות האדם בישראל ובשטחים.

תחושת חסינות זו טופחה היטב עם עליית הימין הפופוליסטי בעולם, שנציגיו לא היססו לעמוד לצד ישראל בדרכה למיסוד שלטון האפרטהייד. בתמורה ישראל עוצמת עיניים מול העלייה של השיח הלאומני בניחוח אנטישמי שצמח בשולי מדינות אלה ואף הלבינה אותם במקרים רבים.

במישור הפנימי, הפוליטיקה הישראלית הפכה את המשפט הבינלאומי לקומץ סיסמאות חלולות שמדקלמים אוסף שמאלנים ועוכרי ישראל, וכל מה שצריך לעשות מולן הוא להאמין בצדקת הדרך ולדעת שהעולם נגדנו, לא משנה מה ישראל תעשה.

אבל יש יסוד להניח כי ביומיים של הדיונים בהאג כל זה התנפץ לרסיסים על רצפת בית הדין הבינלאומי, כאשר צוות התביעה שטח את מסכת העובדות המצביעה על פעולה שיטתית לחיסול כל אפשרות לחיים בעזה אחרי המלחמה, והפיכתה לגיהינום עלי אדמות, ל"בית קברות לילדים", כפי שכינו אותה בכירים באו"ם.

פתאום אפשר לראות כי דיפלומטים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת "התפכחו" והבינו שהעולם מסתכל, ואפילו מבין עברית, וכבר לא רואה בישראל את הילד המסכן שזקוק להגנה, אלה את הבריון בשכונה. עוד הבינו אלה כי מערכת ההסברה חובקת הגלובוס שנועדה להפציץ את ערי העולם בתעמולה, לא יכולה להסתיר את מראות הזוועה המגיעים מעזה.

סיבה שנייה לאופטימיות היא שהציבור הישראלי שומע – באנגלית ומעל במה בינלאומית – את כל מה שלא ראה ושמע בעברית לאורך שלושת החודשים האחרונים, שבהם התפטרה התקשורת מתפקידה והתנדבה לשמש בפועל כאגף של דובר צה"ל. גדר ההפרדה האטומה שבנתה החברה הישראלית סביב עצמה החל מאותה שבת ארורה ולא יצאה ממנו עד היום, החלה סוף סוף להיסדק. הסדק הזה מחייב כעת את התקשורת לעשות את תפקידה ולשקף לציבור את המציאות ולא את הפנטזיה החולנית על שיטוח וטיהור אתני – סליחה, "הגירה מרצון" – כי אי אפשר להחזיק את הציבור בתוך קופסה שחורה לנצח.

סיבה שלישית ולא פחות חשובה היא שלמרות שההליך המתנהל כעת עוסק בפשעי המלחמה "לכאורה" – איך ישראלים אוהבים את המילה הזו – המבוצעים בעזה מאז פרוץ המלחמה, לדיון עשויות להיות השלכות משמעותיות על המשך התנהלותה של ישראל בשטחים הכבושים בגדה, בטווח המיידי והארוך. זאת במיוחד לנוכח קיומם של הליכים עומדים ותלויים נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי הפלילי בעניין זה, והליכים שעתידם לבוא בהמשך.

אפשר ללמוד על השלכות אלה כבר כיום, מהצהרות בכירים במערכת הצבאית המצוטטים בתקשורת בעילום שם ומרתיעים מפני הסכנות הרות האסון שעלולות להיות להמשך התנהלות הצבא ומיליציות המתנחלים תחת פיקודם של סמוטריץ' ובן גביר, שזכו להיות מצוטטים בתביעה בהאג. סביר להניח כי סכנות אלה לא מתמצות בפוטנציאל ההתלקחות, אלא גם בקושי להגן בבוא היום בהאג על השינויים שמכתיבות הפנטזיות המשיחיות האלה בשטח.

יכול להיות שאני חוטא באופטימיות יתר, או נותן קרדיט גדול מדי למשפט הבינלאומי, לתקשורת או לחברה הישראלית. אבל אף לא אחת מהסיבות שמניתי כאן מהווה הצדקה או הזמנה לשבת בנחת ולצפות שיהיה טוב; בדיוק להיפך. יותר מכל, הן מצביעות על הדחיפות שבהחזרת המשקל הראוי למערכת המוסר האוניברסלית והחזרתה למרכז השיח הישראלי והפלסטיני כאחד, במטרה לייצר שפה חדשה שתתאר מציאות חדשה שבה כל בני אדם הם שווים, ועם אחד לא יחייה על חורבות עם אחר.

אני תמיד מזכיר לעצמי כי אופטימיות יכולה להיות דבר מסוכן אם היא נשארת בגדר אמונה טפלה שיהיה בסדר.

אמל עוראבי הוא משפטן ופעיל זכויות אדם.