"השכנה נהרגה, יצאנו לגבול". סיפורן המצולם של פליטות מאוקראינה

ב-24 בפברואר 2022 השתנו חייהם של תושבי אוקראינה. הם מצאו את עצמם באמצע עימות צבאי מדמם, ומיליונים עזבו את המדינה.

כ-30 אלף הגיעו לישראל, רובם נשים, זקנים וילדים. תחילה התנהל בתקשורת שיח לגבי קליטתם, אולם כעבור כמה שבועות הנושא ירד מסדר היום. המלחמה ממשיכה להתנהל, והפליטים נשארו כאן.

בפרויקט בשם "פנים אל פנים", אינה חזנוב וקובי גופר צילמו נשים אמיצות, שבין לילה עזבו בני זוג שנשארו להילחם, את המעגל המשפחתי הרחב, לקחו עימן את ילדיהן, כמה פריטים חיוניים, ויצאו לדרך.

תערוכת צילומי הדיוקנאות 11 נשים שמייצגות את סיפוריהן של מאות אלפי נשים כמוהן. אנחנו מביאים כאן את סיפורן של חמש מהן. התערוכה מוצגת בטכניון עד סוף נובמבר.

אלה סנדולנקו:

אני מקייב, השכונה שלי 'אוֹבּוֹלוֹן' היתה הראשונה שחיילים רוסים נכנסו לתוכה בפלישה לעיר, ב-24.2. באותו היום התעוררתי בחמש בבוקר מרעש של פיצוצים עזים. הפחד היה גדול כל כך, שהתקשרתי לבתי, שגרה עם בן זוגה בישראל, כדי להיפרד ממנה. בתי ובן זוגה עזרו לי להתמודד עם ההלם הראשוני וכיוונו אותי לצאת ללבוֹב.

בהתחלה התלבטתי והיססתי מאוד, אבל הפיצוצים, ההרס, קרבות הרחוב שהתחילו להתפתח ממש מתחת לבית שלי, שכנעו אותי סופית שאני צריכה להציל את עצמי. נכנסנו לרכב פרטי של חברה, ותוך כדי פיצוצים ורעמים התחלנו לנסוע לכיוון היציאה מהעיר. באחד הצמתים ראינו ברמזור מולנו את הכוחות הרוסיים, ורק בנס נמלטנו על נפשנו.

תוך יממה עברנו מרחק של 540 ק"מ כדי להגיע ללבוב. משם המשכתי לבד באוטובוס לכיוון גבול פולין. האוטובוס לא הגיע עד הגבול עצמו, ואני, יחד עם כל מי שהיה עליו, היינו צריכים להמשיך ברגל. למזלנו בין הפליטים באוטובוס, היה גם שחקן ההוקי הישראלי-קנדי אליעזר שרבטוב, שבזכות תושייתו והסיוע הדיפלומטי שקיבל הגענו עד הגבול בשלום.

טטאינה ארחיפוב ונכדותיה:

אני מקרופיבנצקי, מחוז קירובגרד. ביום חמישי, 24.2, התעוררתי מרעש מטוסים, שהתחילו להפציץ נמל תעופה אזרחי בקרבת ביתנו. הערתי את בתי (יבגניה), גם הנכדות שלי התעוררו ונבהלו מאוד.

עברו עלינו כמה ימים של התלבטות, האם לעזוב הכל ולנסוע על אף הקושי הגדול. כאשר שמענו שהחלו להפציץ נמל תעופה צבאי שנמצא במרחק של 25 ק"מ מאיתנו, הבנו שאין ברירה אלא לעזוב. יצאנו עם בתי ונכדותיי לכיוון מולדובה, משאירות מאחור באוקראינה את בעלי וגם את הבן זוג של בתי, המשרת בצבא אוקראינה.

עברנו את הגבול בשלג כבד והעברנו כמה שעות באוהל, מנסות לחמם את הילדות כמיטב יכולתנו, עד שהגיע מיניבוס שלקח אותנו לבסיס צבאי בקישינב.

ב-8.3 אחרי תלאות ומכשולים רבים הצלחנו לעלות על טיסה לישראל. עכשיו אנחנו גרות עם משפחה של הבן שלי, ואני מלאת תקווה שאוכל לחזור בקרוב לאוקראינה. בינתיים הנכדות שלי משתלבות בבית הספר. קטיה בת השש הלכה לכיתה א’ וורוניקה בת התשע חזרה לאימוני טאקוונדו וכבר זכתה בחגורה כחולה.

יבגניה בויצ'נקו (בתה של טטאינה):

הגעתי מקרופיבנצקי, מחוז קירובגרד, יחד עם אמי ובנותיי. המלחמה תפסה אותי בהפתעה מוחלטת, יום קודם, ביום רביעי 23.2, התחלתי לעבוד בעבודה חדשה, במשרד רוסי, למרבה אירוניה.

סירבתי להאמין שבאמת פרצה מלחמה, עד ששמעתי פיצוץ וראיתי מטוסי קרב בשמים. במשך הרבה זמן אמרתי לעצמי שתוך שבועיים זה ייגמר. הסתרתי את המלחמה מהבנות שלי והמצאתי תירוצים, אבל כשטיל התפוצץ במרחק של 20 ק"מ מאיתנו, הבנתי שזה לא ייגמר בקרוב, ואמרתי לאמי שנוסעים לישראל.

אחי וגיסתי, שגרים בישראל, מצאו בשבילנו, דרך מתנדבים בארץ, אוטובוס חילוץ עד הגבול עם מולדובה. משם לקחו אותנו לבסיס צבאי בקישינב ובעזרת ארגון "איחוד הצלה" הצלחנו לעלות על טיסה לישראל. בעלה של אמי ובן זוגי נשארו באוקראינה. בן זוגי נלחם בצבא האוקראיני. מכורח הנסיבות, הוא יוצר קשר רק לעיתים נדירות וזה קשה ומפחיד מאוד (נכון לכתיבת שורות אלה, הוא נמצא באזור חם קרוב לגבול באוקראינה).

בישראל גם לא פשוט: להתרגל לסביבה, שפה וחוקים חדשים. הילדות מתחילות להסתגל, במיוחד הקטנה, קטיה, היא רואה את הטוב. לוורוניקה, הגדולה, קשה יותר – באוקראינה היה לה חדר משלה ופרטיות, וכאן אין לה. הבנות מתגעגעות ומקוות לחזור לסביבה מוכרת שלהן.

אלבינה לובונסקי ובתה אולגה בולט:

אני בת 87 והגעתי ממריאופול. אחרי ילדוּת שעברה עליי בבית יתומים, בניתי את חיי לבד וגידלתי שתי בנות. אחת מהן גרה עם נכדי בישראל.

המלחמה תפסה אותנו בהפתעה ולקח לנו חודש שלם להשתכנע לצאת. ב-28.3, אחרי שקברנו שכנה שנהרגה בהפצצה על העיר, לקחנו את חפצינו ויצאנו לעבר הגבול עם מולדובה: אני, בתי ושתי נכדותיי התאומות (עלו השנה לכיתה ט’).

המסע לגבול ארך 14 ימים, תוך הפצצות, דרך מחסומים צבאיים רבים. קשה לתאר את מה שעבר עלינו בדרך הזאת, שינה בפארקים ובמלונות מפוקפקים. ראינו במו עינינו את ההרס והמוות ברחובות.

לאורך כל הדרך עד למולדובה נעזרנו במתנדבים, שאין מילים בפי להודות להם על כל העזרה שהגישו לנו. גם בתי, המתגוררת בישראל, תמכה בנו בכל מה שיכלה. לא נשארו לי עוד קרובי משפחה באוקראינה, אבל יש לי שם דירה, שבינתיים גרים בה חברים שביתם נהרס בהפצצה. אני מקווה שיום אחד אוכל לחזור לדירתי.

אינה חזנוב, בעלת תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול מהטכניון, בוגרת המסלול המקצועי לצילום מסחרי בבית הספר ללימודי המשך בטכניון. היא צלמת מסחרית שמתמחה בצילום דיוקן ותדמית.

קובי גופר, מקים ומנהל המרכז לצילום טכניון בבית הספר ללימודי המשך, בעל תואר שני בהתמחות בצילום ובמדיה חדשה (a.f.m). מרצה בטכניון. מתמקד בעיקר בצילום מבוים, צילום תדמית ועריכה דיגיטלית.

הפרויקט יצא לאור במאמץ משותף של המרכז לצילום בבית הספר ללימודי המשך של הטכניון ע"ש עזריאלי, והספרייה המרכזית בטכניון ע”ש אלישר.