newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"השכנה נהרגה, יצאנו לגבול". סיפורן המצולם של פליטות מאוקראינה

עשרות אלפי פליטים, רובן נשים וילדים, הגיעו מאוקראינה לישראל אחרי תחילת המלחמה בפברואר השנה. פרויקט מצולם, המביא את סיפור הבריחה והפליטות של כמה מהן, מוצג בימים אלה בטכניון

מאת:

ב-24 בפברואר 2022 השתנו חייהם של תושבי אוקראינה. הם מצאו את עצמם באמצע עימות צבאי מדמם, ומיליונים עזבו את המדינה.

כ-30 אלף הגיעו לישראל, רובם נשים, זקנים וילדים. תחילה התנהל בתקשורת שיח לגבי קליטתם, אולם כעבור כמה שבועות הנושא ירד מסדר היום. המלחמה ממשיכה להתנהל, והפליטים נשארו כאן.

בפרויקט בשם "פנים אל פנים", אינה חזנוב וקובי גופר צילמו נשים אמיצות, שבין לילה עזבו בני זוג שנשארו להילחם, את המעגל המשפחתי הרחב, לקחו עימן את ילדיהן, כמה פריטים חיוניים, ויצאו לדרך.

תערוכת צילומי הדיוקנאות 11 נשים שמייצגות את סיפוריהן של מאות אלפי נשים כמוהן. אנחנו מביאים כאן את סיפורן של חמש מהן. התערוכה מוצגת בטכניון עד סוף נובמבר.

אלה סנדולנקו:

ראינו את הכוחות הרוסיים נכנסים לעיר. אלה (צילום: אינה חזנוב וקובי גופר)

ראינו את הכוחות הרוסיים נכנסים לעיר. אלה סנדולנקו (צילום: אינה חזנוב וקובי גופר)

אני מקייב, השכונה שלי 'אוֹבּוֹלוֹן' היתה הראשונה שחיילים רוסים נכנסו לתוכה בפלישה לעיר, ב-24.2. באותו היום התעוררתי בחמש בבוקר מרעש של פיצוצים עזים. הפחד היה גדול כל כך, שהתקשרתי לבתי, שגרה עם בן זוגה בישראל, כדי להיפרד ממנה. בתי ובן זוגה עזרו לי להתמודד עם ההלם הראשוני וכיוונו אותי לצאת ללבוֹב.

בהתחלה התלבטתי והיססתי מאוד, אבל הפיצוצים, ההרס, קרבות הרחוב שהתחילו להתפתח ממש מתחת לבית שלי, שכנעו אותי סופית שאני צריכה להציל את עצמי. נכנסנו לרכב פרטי של חברה, ותוך כדי פיצוצים ורעמים התחלנו לנסוע לכיוון היציאה מהעיר. באחד הצמתים ראינו ברמזור מולנו את הכוחות הרוסיים, ורק בנס נמלטנו על נפשנו.

תוך יממה עברנו מרחק של 540 ק"מ כדי להגיע ללבוב. משם המשכתי לבד באוטובוס לכיוון גבול פולין. האוטובוס לא הגיע עד הגבול עצמו, ואני, יחד עם כל מי שהיה עליו, היינו צריכים להמשיך ברגל. למזלנו בין הפליטים באוטובוס, היה גם שחקן ההוקי הישראלי-קנדי אליעזר שרבטוב, שבזכות תושייתו והסיוע הדיפלומטי שקיבל הגענו עד הגבול בשלום.

טטאינה ארחיפוב ונכדותיה:

עברנו את הגבול בשלג. טיטיאנה בויצ'נקו ונכדותיה (צילום: אינה חזנוב וקובי גופר)

עברנו את הגבול בשלג. טיטיאנה ארחיפוב ונכדותיה (צילום: אינה חזנוב וקובי גופר)

אני מקרופיבנצקי, מחוז קירובגרד. ביום חמישי, 24.2, התעוררתי מרעש מטוסים, שהתחילו להפציץ נמל תעופה אזרחי בקרבת ביתנו. הערתי את בתי (יבגניה), גם הנכדות שלי התעוררו ונבהלו מאוד.

עברו עלינו כמה ימים של התלבטות, האם לעזוב הכל ולנסוע על אף הקושי הגדול. כאשר שמענו שהחלו להפציץ נמל תעופה צבאי שנמצא במרחק של 25 ק"מ מאיתנו, הבנו שאין ברירה אלא לעזוב. יצאנו עם בתי ונכדותיי לכיוון מולדובה, משאירות מאחור באוקראינה את בעלי וגם את הבן זוג של בתי, המשרת בצבא אוקראינה.

עברנו את הגבול בשלג כבד והעברנו כמה שעות באוהל, מנסות לחמם את הילדות כמיטב יכולתנו, עד שהגיע מיניבוס שלקח אותנו לבסיס צבאי בקישינב.

ב-8.3 אחרי תלאות ומכשולים רבים הצלחנו לעלות על טיסה לישראל. עכשיו אנחנו גרות עם משפחה של הבן שלי, ואני מלאת תקווה שאוכל לחזור בקרוב לאוקראינה. בינתיים הנכדות שלי משתלבות בבית הספר. קטיה בת השש הלכה לכיתה א’ וורוניקה בת התשע חזרה לאימוני טאקוונדו וכבר זכתה בחגורה כחולה.

יבגניה בויצ'נקו (בתה של טטאינה):

בדיוק התחילה עבודה חדשה. יבגניה בויצ'נקו (צילום: אינה חזנוב וקובי גופר)

בדיוק התחילה עבודה חדשה. יבגניה בויצ'נקו (צילום: אינה חזנוב וקובי גופר)

הגעתי מקרופיבנצקי, מחוז קירובגרד, יחד עם אמי ובנותיי. המלחמה תפסה אותי בהפתעה מוחלטת, יום קודם, ביום רביעי 23.2, התחלתי לעבוד בעבודה חדשה, במשרד רוסי, למרבה אירוניה.

סירבתי להאמין שבאמת פרצה מלחמה, עד ששמעתי פיצוץ וראיתי מטוסי קרב בשמים. במשך הרבה זמן אמרתי לעצמי שתוך שבועיים זה ייגמר. הסתרתי את המלחמה מהבנות שלי והמצאתי תירוצים, אבל כשטיל התפוצץ במרחק של 20 ק"מ מאיתנו, הבנתי שזה לא ייגמר בקרוב, ואמרתי לאמי שנוסעים לישראל.

אחי וגיסתי, שגרים בישראל, מצאו בשבילנו, דרך מתנדבים בארץ, אוטובוס חילוץ עד הגבול עם מולדובה. משם לקחו אותנו לבסיס צבאי בקישינב ובעזרת ארגון "איחוד הצלה" הצלחנו לעלות על טיסה לישראל. בעלה של אמי ובן זוגי נשארו באוקראינה. בן זוגי נלחם בצבא האוקראיני. מכורח הנסיבות, הוא יוצר קשר רק לעיתים נדירות וזה קשה ומפחיד מאוד (נכון לכתיבת שורות אלה, הוא נמצא באזור חם קרוב לגבול באוקראינה).

בישראל גם לא פשוט: להתרגל לסביבה, שפה וחוקים חדשים. הילדות מתחילות להסתגל, במיוחד הקטנה, קטיה, היא רואה את הטוב. לוורוניקה, הגדולה, קשה יותר – באוקראינה היה לה חדר משלה ופרטיות, וכאן אין לה. הבנות מתגעגעות ומקוות לחזור לסביבה מוכרת שלהן.

אלבינה לובונסקי ובתה אולגה בולט:

ישנו בפארקים. אלבינה לובונסקי (משמאל) ובתה אולגה בולט (צילום: אינה חזנוב וקובי גופר)

ישנו בפארקים. אלבינה לובונסקי (משמאל) ובתה אולגה בולט (צילום: אינה חזנוב וקובי גופר)

אני בת 87 והגעתי ממריאופול. אחרי ילדוּת שעברה עליי בבית יתומים, בניתי את חיי לבד וגידלתי שתי בנות. אחת מהן גרה עם נכדי בישראל.

המלחמה תפסה אותנו בהפתעה ולקח לנו חודש שלם להשתכנע לצאת. ב-28.3, אחרי שקברנו שכנה שנהרגה בהפצצה על העיר, לקחנו את חפצינו ויצאנו לעבר הגבול עם מולדובה: אני, בתי ושתי נכדותיי התאומות (עלו השנה לכיתה ט’).

המסע לגבול ארך 14 ימים, תוך הפצצות, דרך מחסומים צבאיים רבים. קשה לתאר את מה שעבר עלינו בדרך הזאת, שינה בפארקים ובמלונות מפוקפקים. ראינו במו עינינו את ההרס והמוות ברחובות.

לאורך כל הדרך עד למולדובה נעזרנו במתנדבים, שאין מילים בפי להודות להם על כל העזרה שהגישו לנו. גם בתי, המתגוררת בישראל, תמכה בנו בכל מה שיכלה. לא נשארו לי עוד קרובי משפחה באוקראינה, אבל יש לי שם דירה, שבינתיים גרים בה חברים שביתם נהרס בהפצצה. אני מקווה שיום אחד אוכל לחזור לדירתי.

אינה חזנוב, בעלת תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול מהטכניון, בוגרת המסלול המקצועי לצילום מסחרי בבית הספר ללימודי המשך בטכניון. היא צלמת מסחרית שמתמחה בצילום דיוקן ותדמית.

קובי גופר, מקים ומנהל המרכז לצילום טכניון בבית הספר ללימודי המשך, בעל תואר שני בהתמחות בצילום ובמדיה חדשה (a.f.m). מרצה בטכניון. מתמקד בעיקר בצילום מבוים, צילום תדמית ועריכה דיגיטלית.

הפרויקט יצא לאור במאמץ משותף של המרכז לצילום בבית הספר ללימודי המשך של הטכניון ע"ש עזריאלי, והספרייה המרכזית בטכניון ע”ש אלישר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאה של רבנים מול מחסום ארז (צילום: אורן זיו)

ההתעלמות מהסבל בעזה מנוגד למסורת היהודית. מחאה של רבנים מול מחסום ארז (צילום: אורן זיו)

רבניות הפגינו נגד ההרעבה של עזה. "היהדות דורשת לתת אוכל לרעבים"

אמריקאים וישראלים מארגון "רבנים למען הפסקת אש" ערכו צעדת מחאה ביום שישי ליד מעבר ארז בדרישה להכניס מזון לרצועה. "אם למסורת יש משמעות, אסור לתת לאנשים בעזה למות ברעב", אמרה אחת המפגינות. 7 נעצרו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf