הפסקת אש בח'אן יונס: נושמים קצת, ומגלים את היקף החורבן

אחרי 47 ימים של הפצצות בלתי פוסקות והרס נרחב, החדשות שישראל וחמאס הסכימו על הפסקת אש זמנית התקבלו בתחושת הקלה זהירה בח'אן יונס, שבדרום רצועת עזה. מאז שבע בבוקר ביום שישי, 24 בנובמבר, החיים התחילו לחזור לאט לאט למשהו שדומה קצת למצב בטרם המלחמה. משפחות עזבו לראשונה את ביתם או את מקום המקלט שבו שהו כדי לבדוק את מצב קרובי משפחתם, וכדי לנסות להשיג מזון וגז לבישול.

אבל עם ההקלה הגיעו גם האבל והחרדה, לנוכח היקף ההרס העצום שנגרם מההפצצות הישראליות, ואובדן של אנשים אהובים, בתים ורכוש.

ח'אן יונס הפכה צפופה מאוד בשבועות האחרונים, בעקבות שטף של אנשים שנעקרו מביתם בצפון הרצועה אחרי הפלישה הקרקעית הישראלית. פליטים רבים הגיעו גם מאזורים במזרח הרצועה שקרובים לגדר עם ישראל, שהופצצו אינטנסיבית מהאוויר מתחילת המלחמה. כתוצאה מכך, אוכלוסיית העיר הוכפלה פי שלושה לכ-700 אלף איש. תושבים ותיקים וחדשים חיפשו מקלט בבתי חולים, בבתי ספר ממשלתיים ושל אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב), ובבתים של חברים וקרובי משפחה.

>> רוחות הרפאים של הנכבה בעיר האוהלים בח'אן יונס

>> מחנה ח'אן יונס מלא בחלומות. כל הפצצה הופכת אותם לסיוטים

התנאים בעיר הידרדרו מאוד בשבועות האחרונים. הכבישים במרכזה נפגעו קשות, וכמעט שאי אפשר לנוע בכלי רכב. בשווקים נגמר מזמן האוכל, וסבלנו גם ממחסור חמור במים. אף שהפסקת האש הזמנית איפשרה כניסה של סיוע הומניטרי נוסף, הוא לא קרוב אפילו לספק את צורכי האוכלוסייה אחרי כמעט חודשיים של הפצצות ומצור הדוק.

הלילה של יום חמישי, 23 בנובמבר – שעות בודדות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף – היה אחד האלימים ביותר מאז תחילת המלחמה. רבים מאיתנו ציפו שזה יקרה, מכיוון שישראל נוהגת להחריף את ההתקפות על עזה ממש עד הרגע האחרון לפני הפסקת אש.

באותו לילה שמענו התנגשויות אלימות בין הצבא והכוחות המזוינים הפלסטינים, וקולות של פגזים והפצצות אוויריות בקרבתנו. באזור אל-פ'וחארי במזרח העיר, לא רחוק מהגדר, שבו הסתתרו אלפי עקורים בבתי ספר של אונר"א ובבית החולים האירופי, כולם נתקפו בבהלה. כשמטוסים ישראליים הפילו מה שנראה לנו כמו פצצות זרחן, אנשים נאלצו להסתתר בקומות התחתונות של המבנים.

אך מאז יום שישי בבוקר, חזרה השלווה היחסית לח'אן יונס. מי שנעקרו מאזורים שנמצאים מזרחית לעיר התחילו לחזור לביתם ולאדמות החקלאיות שלהם, כדי לאמוד את מידת הנזק שנגרמה בשל ההפצצות הישראליות.

ליותר ממיליון פלסטינים שנעקרו מאזורים בצפון לא היתה הזדמנות דומה, לאחר שישראל אסרה עליהם מפורשות לחזור לביתם. ועדיין, מאות ניסו לעשות זאת ביום שישי, כשהשמים השתתקו, בתקווה לאתר יקירים נעדרים; חיילים ישראלים פתחו באש, הרגו שניים ופצעו עשרות.

"סוף סוף אפשר לנשום קצת"

ראויה ג'אבר, אם לשישה בת 40, מצאה מקלט בבית ספר בח'אן יונס אחרי שנעקרה מאזור שקרוב לגדר. לדבריה, הלילה לפני שהתחילה הפסקת האש היה "לילה קשה, בגלל ההפגזות הבלתי פוסקות וצרחות הילדים שבכו מפחד. ניסינו להרגיע אותם, אבל הקולות היו מפחידים מאוד, וחששנו שהפגזים יגיעו אלינו ויפגעו בילדים שלנו".

בבוקר שלמחרת, אחרי ששמעה שנכנסה לתוקף הפסקת אש זמנית, ג'אבר חזרה לביתה. "רציתי לבדוק מה קרה לו", הסבירה. "האם נהרס? האם הוא עומד?". לרוע המזל, חששותיה התאמתו וביתה כבר לא קיים.

למרות הטרגדיה, ג'אבר חשה הקלה בהפסקת האש הזמנית. "אנשים כאן שמחים על ההפוגה, מכיוון שהם רוצים קצת מנוחה מההפצצות הבלתי פוסקות", היא אומרת. "אנחנו צריכים לישון. לא ישנתי לילה אחד ברציפות. אני עייפה מאוד. לכל אחד מהילדים שלי יש בעיה בגלל הפחד: לחלקם התקפים אפילפטיים, אחרים משתינים במיטה. כולם צריכים טיפול כדי להתגבר על מה שעברו במלחמה הקשה הזאת".

רולא אל-סעד, תושבת ח'אן יונס בת 25, מתארת את ההקלה בעיר בעקבות הפסקת האש. "סוף סוף אנחנו יכולים קצת לנשום, אחרי הפצצות בלתי פוסקות במשך 47 יום", אמרה ביום שישי. "מאז שבע בבוקר, ניסיתי ליצור קשר עם בני משפחה וחברים. יש לי חברים רבים שנהרגו ביחד עם משפחותיהם, ואחרים איבדו את ביתם".

סעיד קדיח, חקלאי בן 55 מהכפר ח'וזאעה ששוכן מזרחי לח'אן יונס, הסתתר עם 14 בני משפחתו באחד מבתי הספר של אונר"א בעיר. בזמן ההפוגה ביום שישי הוא הלך לבדוק מה קרה לביתו, וגילה גם הוא שהבית נהרס כליל.

"אין בית אחד שנותר שלם באזור או ברחוב שלנו", הוא מספר. "הכל נהרס. האדמות החקלאיות נהרסו, ועצים רבים נשרפו. בכיתי הרבה כשראיתי את ההרס הגדול הזה, המלחמה הזאת היא נגד תושבי רצועת עזה. כל השכנים בוכים על ביתם שנהרס. זה נראה כאילו שרעידת אדמה פגעה במקום ולא הותירה דבר על כנו".

אף שמצא את ביתו בהריסות, קדיח לא מתכוון לעזוב. "אשאר בבית ההרוס שלי בימי הפסקת האש, ואנסה להישאר גם אם יחזרו להפציץ", הוא אומר. "חיי העקורים ששוהים בבתי הספר קשים. אין מים או מזון. אני מפחד מהתפשטות של מחלות. אין שירותים רפואיים בבתי החולים. אנחנו חיים בתנאים קשים מאוד במלחמה הזאת".

"אני רוצה לחזור הביתה, לעיר שלי"

וליד נופאל, בן 44, הגיע לח'אן יונס לפני יותר מחודש, לאחר שנעקר מביתו בעיר עזה. הוא לא חש כמעט שום הקלה בעקבות הפסקת האש. "אני לא מרוויח בכלל מהפסקת האש", הוא אומר. "אני רוצה לחזור לבית שלי, לעיר שלי. אני רוצה לבדוק מה מצב משפחתי שם, איבדתי איתם קשר לפני 10 ימים. אני לא יודע מה קרה להם.

"הדבר היחיד הטוב הוא הפסקת הפיצוצים הבלתי פוסקים ואובדן של חברים רבים", ממשיך נופאל. "זו מלחמה כואבת, ואנחנו רוצים שתסתיים בקרוב. אנחנו לא רוצים עוד מלחמה. אני רוצה ששלושת ילדי יחיו בשלום ובביטחון, בלי אובדן".

ראנה בארברי, בת 51, גם היא תושבת העיר עזה, הגיעה לח'אן יונס לפני שבועיים עם משפחתה. היא מסבירה שהם ניסו להישאר בעיר, מכיוון שידעו שיהיה להם קשה מאוד להגיע לדרום. אך ככל שהפלישה הקרקעית הישראלית התגברה, היא, ילדיה ונכדיה – בסך הכל 20 איש – ברחו לדרום. כשהגיעו לח'אן יונס, העיר היתה כל כך צפופה עד שנאלצו להתפצל לשלושה מקומות שונים.

אביה בן ה-77 של בארברי, ששרד את הנכבה של 1948, לא הגיע איתם לדרום. הוא שהה עם אחיה, והיא חשבה בהתחלה שהוא נפצע ומקבל טיפול בבית החולים שיפאא בעיר עזה. כשהתגברו ההתקפות הישראליות על שיפאא, המשפחה חיכתה שאביה יועבר לבית חולים בדרום.

"חיפשנו אותו הרבה, כי הוא איש זקן", היא מסבירה. אבל אחרי שביצעו חיפוש נרחב ביום שישי, עם כניסת הפסקת האש לתוקף, הם גילו למרבה הזוועה שהאב נהרג בעיר עזה.

"אני חשה עצב וכאב גדולים, מכיוון שעברו שבועיים מאז שראיתי את אבי, ולא נפרדתי ממנו ולא קברתי אותו", אמרה בארברי. "הפסקת האש הזאת לא מאפשרת לנו לחזור הביתה ולהיפרד מאהובינו".

ייקח עוד זמן רב עד שנוכל להעריך באופן מלא את היקף החורבן שנפל על אדמתנו. אלפים עדיין לכודים מתחת להריסות, ואנחנו יודעים שהאסון עוד ימשיך להתגלגל בשבועות הקרובים. כל מה שניתן לקוות כדי למנוע הרס נוסף הוא שהפסקת האש תוארך, שהמלחמה הכואבת הזאת תסתיים.

רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס