newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מחנה ח'אן יונס מלא בחלומות. כל הפצצה הופכת אותם לסיוטים

אלפי עזתים שנעקרו מביתם הגיעו למחנה הפליטים שבו גדלתי כדי להימלט מהמלחמה. אבל גם שם אין ביטחון מהפצצות ישראליות, והלחץ על המשאבים הזעומים גם כך הולך וגובר

מאת:
פלסטינים במרכז של אונר"א בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-4 בנובמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

החרדה והפחד לא נפסקים לרגע. פלסטינים במרכז של אונר"א בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-4 בנובמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

מאז 13 באוקטובר, כשהצבא הישראלי הורה לתושבי צפון עזה לברוח לדרום הרצועה הנצורה, אלפים מצאו מקלט בעיר ח'אן יונס – בבתי ספר, בבית החולים נאסר, בעיר אוהלים שצצה כדי לתת פתרונות לעקורים החדשים, ובמחנה הפליטים ח'אן יונס. בגלל הצפיפות הגדולה במחנה, הסכנה להיפגע מהפצצות ישראליות היא גדולה במיוחד.

>> רוחות הרפאים של הנכבה בעיר האוהלים בח'אן יונס

גרתי במחנה שמונה שנים כילדה, מוקפת בחיילים ובטנקים ישראליים. אף שלא נפגשתי איתם פנים מול פנים, יכולתי לשמוע את הירי ולהריח את הגז המדמיע. שנאתי את הפצצות האלה. לא יצאנו יותר מדי מהבית, מכיוון שכוחות הכיבוש היו יורים באופן אקראי, ופעם פצעו את בן דודי בן השנתיים ברגלו. אבל האנשים במחנה היו חמים ומלאי אהבה. יש לי הרבה חברים משם. היינו שותפים בהכל, ואני זוכרת שלעתים קרובות הייתי הולכת עם סבתא שלי לחתונות במחנה.

עזבנו את המחנה בשנת 2000, אחרי שבולדוזרים ישראליים הרסו את הבית שלנו בזמן האינתיפאדה השנייה. אהבתי את הבית הזה מאוד, בגלל הימים הנפלאים שביליתי בו עם סבתא, שמתה לפני שנהרס. אף שעזבתי, ליבי נשאר בבית הזה ובמחנה הזה, ומעולם לא הפסקתי לבקר. אחותי התחתנה במחנה ובנתה שם את ביתה, ומגדלת בו את שני ילדיה, אדם וריתאל. כשאני מסתכלת על ריתאל, היום בת ארבע, אני נזכרת במחנה. כשאני מבקרת אותה שם, אני נזכרת בילדותי.

"אני מקווה שהמלחמה תסתיים כדי שאוכל ללכת לקניון, לשוק, למסעדה ולפארק השעשועים", אמרה לי ריתאל באחת הפעמים שדיברתי עם משפחתה של אחותי בטלפון בשבועות האחרונים. היא גם ביקשה ממני ומאמא שלה להתפלל כדי שהיא תוכל "לגדול, למצוא עבודה וללכת אליה". המחנה הזה מלא חלומות, והחרדה והפחד שלי למשפחתי ולכל תושבי המחנה לא נפסקים לרגע.

צפיפות יתר והפצצות

מחנה הפליטים ח'אן יונס הוקם אחרי הנכבה, כדי לספק מקלט לפליטים פלסטינים בעיקר מביר א-סבע (באר שבע) ויפו, והכפר אל-מג'דל באזור שבו נמצאת היום אשקלון. כל מי שגר שם יכול לספר על הקשרים ההדוקים שנרקמו בין התושבים, בגלל החוויה המשותפת של העקירה ב-1948. הם נושאים עימם את אותו הסבל ואותו הכאב, וקשורים זה לזה בקשרים משפחתיים. שורדי הנכבה מעבירים את הסיפורים לילדים ולנכדים שלהם, וכולם משתתפים בפעילויות יום הנכבה השנתיות לציון עקירתם.

לפני המלחמה, אוכלוסיית המחנה מנתה כ-90 אלף נפש. רובם כבר היו תלויים בסיוע במזון ובסיוע כלכלי מאונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב). תיאום חלוקת הסיוע התבצע ב-25 המתקנים של אונר"א במחנה, ובהם 16 מבני בית ספר ושני מרכזי חלוקת מזון בחלקים המזרחי והמערבי של המחנה. אלפי עזתים נוספים שזורמים למחנה מאז 7 באוקטובר מגדילים מאוד את הלחצים על המשאבים הזעומים מלכתחילה.

ילדים משחקים במבנה של אונר"א בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-23 באוקטובר 2023

"יש בינינו סולידריות חברתית מתמשכת". ילדים משחקים במבנה של אונר"א בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-23 באוקטובר 2023

מרווה חרב, בת 30, הגיעה למחנה עם בעלה וארבעת ילדיה אחרי שברחו מביתם בצפון הרצועה. "המקום סובל מצפיפות יתר", היא אומרת. "דמיינתי טילים נופלים סביבי ופחדתי לחיי הילדים שלי, אז ניסיתי לשמור עליהם קרוב אלי. בעלי הבטיח לי שלא יפציצו את המחנה, אבל אני לא רגועה, כי לכיבוש הישראלי לא אכפת מחיי אזרחים".

וישראל באמת הפציצה את המחנה, כולל הפצצה גדולה על בית משפחת אבו שמאלה לפני כשבוע וחצי, שבה נהרגו 22 אנשים ונפצעו יותר מ-100. הבית, שנמחק לגמרי, היה צמוד לעוד עשרות בתים אחרים, כך שנהרגו אנשים מיותר ממשפחה אחת.

"ישבתי עם הילדים שלי, האכלתי אותם ודיברתי איתם, ופתאום הכל רעד מנפילה של פצצות", נזכרת חרב. "הכל היה אפוף עשן ואבק, והילדים צרחו. לא ראיתי שום דבר סביבי, ורק חיבקתי את הילדים כדי שלא יקרה להם כלום. בעלי היה בחוץ, והוא נכנס וצעק שמכוונים על השכנים שלנו, משפחת אבו שמאלה, ברחוב מולנו. היינו עצובים על השכנים. במחנה, כולם מכירים את כולם היטב, ויש בינינו סולידריות חברתית מתמשכת".

"לא נעזוב אלא כדי לחזור לאדמה שממנה נעקרנו"

פאדי טאנירה, בן 34, מסתתר גם הוא במחנה מאז תחילת המלחמה. "הכיבוש הישראלי שיקר כשאמר שדרום רצועת עזה בטוחה לעקורים ולתושבים", הוא אומר. "לא הרגשנו בטוחים מאז תחילת המלחמה. יש עשרות אלפים במחנה, כולם יוצאים לשוק לחפש לחם, מים ומצרכי יסוד אחרים. אבל אני לא יכול לעזוב את הבית וללכת לאנשהו בלי לפחד שיפציצו את המשפחה שלי. אני לא מאמין שהכיבוש מפציץ מחנה כל כך צפוף.

"ביום שישי האחרון יצאתי עם הילדים שלי, ורציתי לקנות להם משהו", ממשיך טאנירה. "הילדים משתעממים, ומפחדים מרעשי ההפצצות. כשחזרנו הביתה והתקרבנו לדלת ביתנו, פגעה פצצה בבית שלידנו, של משפחת אל-סתרי. שלושה אנשים נהרגו ועשרות שכנים נפצעו.

"שמעתי את אישתי צורחת כשירדה במדרגות לחפש את הילדים. ניסיתי לצעוק לה ולהרגיע אותה שהם בסדר, אבל היא לא שמעה אותי. צעקות האנשים שניסו להציל את השכנים לא איפשרו לנו לתקשר. אלה היו רגעים מפחידים. הפצצת המחנה בצורה הזאת מטרידה מאוד".

פלסטינים ליד הריסות בניין אחרי הפצצה ישראלית בח'אן יונס, ב-6 בנובמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

דרום עזה לא בטוחה לעקורים ולתושבים. פלסטינים ליד הריסות בניין אחרי הפצצה ישראלית בח'אן יונס, ב-6 בנובמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

עמירה מח'ימר, בת 55, גרה במחנה עוד לפני המלחמה. "אני לא יכולה לגור מחוץ למחנה", היא אומרת. "הבית שלי נהרס על ידי בולדוזרים ישראליים בשנת 2000, אבל לא יכולתי לעזוב. הקמתי אוהל על ההריסות עד שבנו לי בית חדש. אני מרגישה שהמחנה הוא מקום חיוני, שבו אני יכולה להשיג את מה שאני צריכה, שירותים רפואיים, קניות, בתי ספר לילדים שלי. אני לא צריכה כאן מכונית, אני יכולה ללכת לכל מקום.

"ההתקפות על המחנה לא הפסיקו מאז הכיבוש", היא ממשיכה, ומתייחסת לנכבה של 1948. "היינו עדים לעקירה ולגירוש. הם הרסו את הבתים שלנו. ברחנו באמצע הלילה בחיפוש אחר מקום מבטחים. כש[ישראל] עזבה את עזה [בהתנתקות ב-2005], היא חזרה עם מלחמה כל שנה והפצצות מהים על העיר. ועדיין, אנחנו לא רוצים לעזוב את המחנה; לא נעזוב אותו אלא כדי לחזור לאדמה שממנה נעקרנו".

רווידה כמאל עאמר היא עיתונאית מח'אן יונס. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט, ב-13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ישראל מפרקת במו ידיה את "מדיניות הבידול" שעליה עמלה עשורים

אין באמת מחלוקת מעשית בין גנץ וגלנט לנתניהו ובן גביר, וקיבלנו עדות לכך בתגובתם לתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אבל במודע או שלא, הם מודים בכישלונה של מדיניות הניתוק בין עזה לגדה המערבית, ולכן נתפסים בעיני ראש הממשלה ובני בריתו כאיום קיומי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf