המאבק על האסי חושף גם את השנאה לציבורי והסגידה לפרטי
ההגיון שקובע כי הציבורי הוא בהכרח גם פרימיטיבי ומוזנח, מה שלא מותיר למעמד הביניים ברירה אלא לנוס על נפשו למרחבים הפרטיים, חל היום על יהודים מזרחים וכמובן גם על ערבים. הגיע הזמן לזנוח את התפיסה הזאת, ולקיים משא ומתן משותף על מה זה שימוש סביר במרחבים ששייכים לכולנו
לא בשולי הדברים, המאבק על האסי מגלה גם יסוד מאוד ברור של שנאת הציבורי וסגידה לפרטי. לכאורה הציבורי תמיד מוזנח, ירוד, דל, דוחה. מנגד, הפרטי תמיד מושקע, יפה, נקי ומטופח.
אבל יותר מחוק ברזל חברתי-כלכלי, התפיסה שהרכוש הציבורי נחות בהכרח מהרכוש הפרטי היא תפיסה אידאולוגית שמבקשת ליישם את עצמה בשטח. מעין נבואה שרק מחכה להגשים את עצמה.
ישראלים נופשים בכינרת (צילום: הדס פארוש / פלאש90)
מבלי להעמיק יתר על המידה בפילוסופיה המערבית, אפשר לזהות את ההנחה הזאת כבר אצל אריסטו, שראה את הרכוש הפרטי כנעלה וכמקור ליכולת להיות נדיבים עם האחר. אריסטו גורס כי האדם מטבעו רוצה להשקיע במה ששייך לו. לכן, מה ששייך לכלל, יהיה שייך דה-פקטו לאף אחד.
ג'ון לוק, מאבות הליברליזם, תולה גם הוא את ההצדקה לקיומו של רכוש פרטי בעמל שהשקיע האדם במה שלא שייך לאיש. לוק אומר כי מה ששייך לציבור מנוכס בצדק, לדידו, על ידי טיפוח והשקעה.
הציונות ההתיישבותית לא רחוקה מהתפיסות האלה, עם האתוס של פיתוח הארץ וטיפוחה. בתפיסה הציונית, בין שלל הסיבות שראוי לתת את הקרקע ליהודים ולא לערבים נמצאת היכולת של היהודי (האירופאי, המודרני, החילוני) לקדם את הארץ ולהוציא אותה מנחשלותה.
לפי תפיסה זו, הערבי, אשר עשה שימוש פרימיטיבי בקרקע, מאבד את זכותו עליה כאשר היד המודרנית והמפתחת של היהודי בונה את הארץ.
ההגיון הזה חי ובועט גם היום, ומופעל גם על היהודים המזרחים. בישראל 2020, הקישור הבלתי נמנע בין הציבורי לפרימיטיבי והמוזנח בולט במיוחד בחופי הכנרת, שהפכו לסממן מעמדי ואתני לבילוי שמעמד הביניים חש כלפיו חלחלה: מוזיקה רועשת מרמקולים, לכלוך, אלכוהול וגם סיפורים על אלימות.
ומהי הסיבה לכך, לדידם של רבים? העובדה שהמרחב הציבורי מתמלא ב"ציבור", שעושה בו ככל שעולה על רוחו, ובכך הופך אותו בהכרח לבלתי נעים.
ומי זה ה"ציבור" הזה, שעושה במרחב הציבורי שימוש לא הגון ושלא מותיר למעמד הביניים ברירה אלא לנוס על נפשו למרחבים אחרים, פרטיים? התשובה היא במידה רבה כל מי שתרבות הפנאי שלו כוללת סממנים מעמדיים ומזרחיים מובהקים.
הסלסולים שבוקעים מהרמקולים (גם כשאינם רועשים מדי) מכריזים מיד לאחר (לרוב האשכנזי ממעמד הביניים) ש"פה יהיו לנו צרות". אנחנו רק שומעים ערבית וחושבים מיד על רעש, לכלוך והטרדה. דהיינו, הסממן הזה משויך מיד לשימוש בלתי סביר במרחב.
התופעה הזאת, כמובן, אינה ייחודית לישראל. המעמדות הבינוני והגבוה ברחבי העולם זונחים במידה רבה את המרחב הציבורי בתחומי הפנאי, המגורים והתחבורה. הם בורחים למובלעות מובחנות, שבהן הם אינם חייבים לתפוס את האחר – הקולני, המלכלך, הלא מותאם.
הדוגמאות הקלאסיות בישראל הן בריכות וקאונטרי-קלאבים שעובדים שעות נוספות כדי לסנן משתמשים ערבים במגוון של פליק-פלאקים חוקיים, שמטרתם אחת – הרחקת האחר. אבל זה באמת לא רק הסיפור שלהם או של קיבוץ ניר דוד בלבד. זה גם הסיפור של מקסיקו סיטי ושל פרבור אמריקה, ודוגמאות רבות נוספות.
השאלה הקשה שנשאלת כאן היא מה בגישה הזאת של המעמד הבינוני היא אלימות סימבולית צרופה נגד מזרחים ובני מעמד הפועלים על תרבות הפנאי שלהם, ומה היא טרוניה לגיטימית על השימוש הסביר במרחב הציבורי? אילו שימושים במרחב הציבורי ואילו סוגי פנאי הם מגוון תרבותי, ואילו הם דחיקה של האחר שמנסה גם הוא לעשות שימוש באותו מרחב?
לשאלות האלה אין תשובה חד משמעית. בירור ההבדלים יהיה בהכרח תוצר של משא ומתן על האופן שבו אנשים בעלי הון תרבותי שונה עושים שימוש במרחב הציבורי. אף על פי כן, פירוק האסוציאציה הרעילה שנוצרה בין "תרבות" ל"ציבור" ו"הזנחה" הם הצעד הראשון לניהול של משא ומתן הגון על איך כולנו יכולים להשתמש במרחב הציבורי.
בימים האחרונים אנשים ברחבי הרשת מעלים תמונות של מסלולי טבע, נחלים וחופים מטונפים ואומרים: "הנה, כך נראה הציבורי שלכם", או "זה הישראלי המכוער". ברור לכל שהישראלי המכוער הוא גם הישראלי מהמעמד הנמוך.
במקום להניח את התפיסה שלנו על הציבורי על הנחות קולוניאליות ומעמדיות על האחר, מה שנדרש הוא לא לברוח מהמרחב הציבורי אל מבצרים פרטיים שבו "האחר לא יהיה". מה שנדרש הוא משא ומתן משותף על מה זה שימוש סביר במרחבים ששייכים לכולנו.
אנחנו זקוקים למרחבים עם רגולציה חברתית, שתאפשר לכולם לעשות שימוש סביר במשאבים הציבוריים של כולנו.
אלדד לוי הוא דוקטורנט באוניברסיטת טקסס באוסטין
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
