המאבק בהטרדה מינית בעולם הערבי לא הגיע למערכת המשפט

כבר שנים מתרחשת בעולם הערבי מהפכה פמיניסטית. יש כאלה שלא יראו בה "מהפכה", כי היא מזדחלת באיטיות ולפעמים נראה שאנחנו הולכות צעד קדימה ושני צעדים אחורה. אך לפמיניזם אין כיוון תנועה אחד, הוא שיח שמתפתח ומשתנה כל הזמן, שכן הוא משפיע על כל האספקטים של החברה ומנסה לשנות מסורות ישנות ולמוטט את הפטריארכיה המושרשת בכל פינה בחיינו – בשלטון, במערכות הצדק ובמוקדי הכוח.

תנועת "מי טו", שהתפוצצה ב-2017 אחרי שהשחקנית אליסה מילאנו השתמשה בהאשטאג #MeToo כדי לספר את סיפור ההטרדה המינית שעברה מידי הארווי ויינסטין, עוררה תנועה כלל עולמית ששינתה יחסי גברים ונשים. ארבע שנים קודם לכן, ב-2013, החלו לצוץ קבוצות שונות במדיה החברתית הערבית שכותרתן היתה "חשוף את המטרידן" (افضح متحرش) וקבוצות אחרות, כמו "אינתיפאדת האישה בעולם הערבי", שעסקו בזכויות נשים ובפמיניזם.

>> שלטון גברים ואלימות: למה נשים ערביות לא רצות לרשויות המקומיות

מטרתן של קבוצות אלה היתה לחשוף את שמותיהם ותמונותיהם של גברים, שתקפו נשים או הטרידו אותן. שלא במקרה, הקבוצות האלה צצו במקביל ל"אביב הערבי" והתלונות של נשים רבות כי הוטרדו במהלך ההפגנות בידי מפגינים אחרים או בידי שוטרים. דוגמה בולטת היתה של הפמיניסטית המצרייה מונא א־טחאווי, שהוטרדה בידי מפגינים והוטרדה מינית על ידי השוטרים המצרים שגם שברו את שתי ידיה במהלך חקירתה. המאבק הפמיניסטי הצטלב עם המאבק נגד הדיקטטורות. הן לא הסכימו לשבת בצד ולחכות לסיום המאבק לשחרור מהדיקטטורות כדי להיאבק לשחרור הנשים.

אחד המקרים הבולטים אירע במלון פיירמונט נייל סיטי בקהיר ב-2014, כשבחורים מצרים ממשפחות עשירות הזמינו צעירה למלון, סיממו אותה, אנסו אותה, כתבו את שמותיהם על גופה וצילמו הכל. קמפיין נרחב קרא להעמיד אותם לדין, אך זה לא קרה, ואילו שורדת האונס היא זו שנכנסה לכלא (על עבירה שאינה קשורה לאירוע).

האישה, שהעזה לחשוף את סיפורה, עברה מסכת התעללות חברתית וגם ממסדית, מכיוון שהאנסים היו עשירים והיו להם קשרים במשטרה. המסר שעלה מהפרשה היה כפול: מצד אחד, נשים שמתלוננות משלמות מחיר יקר. מצד שני, העובדה שסוכני הפטריארכיה הוציאו את התחמושת הכבדה, מעידה שהם פוחדים.

חוסר אמון במשטרה ובמערכת המשפט

בעקבות הפרסומים ברשתות החברתיות, קרה שגברים אלימים נודו ממעגלים חברתיים ואיבדו את משרותיהם, אך הנשים לא קיבלו צדק בבתי המשפט. ייתכן שמה שדחף נשים בעולם הערבי לפעול בזירה החברתית הוא חוסר האמון שלהן במשטרה ובמערכת המשפט.

רווא אבו חידר מספרת במאמר שפורסם באתר דרג' את סיפורה של אישה לבנונית, שנפלה קורבן לאלימות מינית מצד במאי קולנוע. כשהיא התלוננה במשטרה, השוטר אמר לה: "איך אפשר שהוא לא יטריד בחורות יפות כמוכן". זה לא עודד אותה להמשיך בתהליך הגשת התלונה. האחראי על החוקר התנצל, אך דוגמה זו, כותבת אבו חידר, מעידה שהדרך לצדק במסדרונות מוסדות הצדק עודנה ארוכה עבור נשים, שכן המערכת אינה מעניקה להן את הביטחון המינימלי כדי להגיש תלונה.

אבו חידר סבורה שהתנועה הפמיניסטית צריכה להסיט את הזרקור מתגובת החברה, מהמטרידנים ומהגברים האלימים, ולהתמקד בנשים, כדי לאפשר להן מרחב שבו ירגישו בטוחות שיאמינו להן, לא יאשימו ויכפישו אותן בטענות נוסח "מה היא לבשה", "מה היא עשתה", "זה בטח באשמתה".

אבו חידר מנפצת במאמרה את המיתוס, שלפיו אלימות מינית מתרחשת רק באזורים נידחים ועניים, עם אבטלה גבוהה ורמת חינוך נמוכה. מיתוס זה מוכתם בגזענות מעמדית, היא טוענת. המאבק הפמיניסטי חושף סיפורי אלימות רבים המתרחשים במסדרונות האוניברסיטה, בתיאטראות, בקרב אמנים ויוצרים ובקרב אנשי המעמד הגבוה. אלימות מינית ואלימות נגד נשים מתרחשת בכל מקום, היא מזכירה.

דימה דראושה כותבת בפרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.