הכספים הקואליציוניים אינם העניין. זה תקציב הביטחון, טמבל

לפני כמה שבועות רעדה הזירה הפוליטית. הרקע: הדיון בהצעת חוק תקציב נוסף לשנת התקציב 2023. הנושא: כספים קואליציוניים בהיקפים גדולים, חלקם הלא מבוטל למוסדות המגזר החרדי. סוגייה חשובה ללא ספק, בהיותה ביטוי אחד נוסף לשחיתות הפושה במסדרונות הממשלה, כמו גם לחולשתו הפוליטית של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

ועם זאת, לא זו הבעיה המרכזית של הצעת התקציב, אלא הגידול חסר הגבולות בתקציב הביטחון. ב-2024  צפוי תקציב הביטחון לגדול ב-55 מיליארד שקל, כך שיחד עם התקציב הרגיל והסיוע האמריקאי הוא יגיע ל-125 מיליארד שקל. בנוסף, מדברים על תוספת שנתית קבועה לתקציב הביטחון לאחר שהאוצר יסיים את תשלום עלויות המלחמה: האוצר מדבר על תוספת שנתית של 20 מיליארד שקל, בעוד שמשרד הביטחון מדבר על תוספת שנתית קבועה בסך 60 מיליארד שקל.

לנוכח סכומים אלה, מתבקש לומר לאלה המזדעקים – בצדק רב – כנגד הכספים הקואליציוניים, "זה תקציב הביטחון, טמבל" (בפרפרזה על סיסמת הבחירות של ביל קלינטון ב-1992, "זאת הכלכלה, טמבל").

הגידול בתקציב הביטחון מבוסס על הנחה שלפיה המענה העיקרי לעימות הישראלי-פלסטיני בכלל, וברצועת עזה בפרט, הוא צבאי. מכאן הנכונות לתת לצבא כל אשר ירצה. השאלות המתבקשות הן, האם אכן מתכוונת המדינה להמשיך את הלחימה בארבע השנים הבאות? האם אכן מתכוונת המדינה להמשיך להתמודד עם הסוגייה הפלסטינית בכלים צבאיים בלבד? האם אין דרכים אפשריות נוספות?

שאלות אלה חשובות משום שהן מעמידות את גודלו של תקציב הביטחון כחלק מדילמה: ישראל אינה עשירה דיה כדי לאפשר הן תקציב ביטחון מוגדל והן שירותים חברתיים משופרים. אם תקציב הביטחון גדל, התקציבים החברתיים מידלדלים, ולהפך.

דוגמה טובה לכך היא היחס בין תקציב הביטחון לתקציב השירותים החברתיים. לפי נתונים של משרד האוצר, בעשר השנים שבין 2012 ל-2022, תקציבי השירותים החברתיים – בריאות, חינוך, השכלה גבוהה, ביטחון סוציאלי, רווחה – גדלו יותר מתקציב הביטחון. קצב הגידול האיטי יחסית בתקציב הביטחון איפשר הפניית סכומים גדולים יותר לשירותים החברתיים. תקציבם של אלה גדל מ-120.7 מיליארד שקל ל-210.9 מיליארד שקל – גידול של כ-70%. לעומת זאת, תקציב הביטחון גדל פחות – מ-68.2 מיליארד שקל ל-75 מיליארד שקל – גידול של 10% (כל הנתונים במחירי 2023).

בדיעבד, נראה כי היתה זאת תקופה של חסד, שתחילתה במחאת "העם רוצה צדק חברתי" ב-2011, וסופה בהתמודדות הממשלתית המוצלחת עם מגיפת הקורונה.

הצורך בהשקעה מסיבית בשירותים החברתיים ידוע. במרבית המדדים החברתיים-כלכליים ניצבת ישראל בתחתית סולם מדינות ה-OECD. הגענו למצב שבו גם כאשר תקציב של שירות מדינתי נתון לא נפגע מהקיצוצים, השירות מקרטע, משום שאיש – וברוב המקרים אישה – אינו.ה מוכנים לעבוד בשכר הנמוך המוצע.

עכשיו באה הצעת התקציב לשנת 2024 ובתוכה תקציב הביטחון המוגדל מאוד, ועוצרת את הגידול בתקציבי השירותים החברתיים. זאת דווקא כאשר המלחמה מייצרת מדי יום צרכים חדשים רבים, כמו טיפול במאות אלפי מפונים, מאות אלפי מובטלים, אלפי עסקים קטנים.

ייתכן מצב שכאשר יפנו חיילים משוחררים לסיוע ולשיקום ייאמר להם כי "היתה מלחמה והכסף נגמר". ייתכן מצב שבו לצד שלטי "ביחד ננצח" ייתלו שלטים "אין ביחד. כל אחד לנפשו".

ד"ר שלמה סבירסקי הוא המנהל האקדמי של מרכז אדוה