הישועה לא תגיע מהמחנה הליברלי

רבים במחנה המכונה "ליברלי" – מובילי ופעילי המחאה, בהמשך ישיר לגוש ה"שינוי" (מתנגדי נתניהו) – מאשימים בלהט את חברי הכנסת איימן עודה ואחמד טיבי מהרשימה המשותפת, ומרב מיכאלי ממפלגת העבודה, בתמיכת מובילי תקשורת רבים. האשמה: "ממשלת השינוי" לא שרדה, כי חברי הרשימה המשותפת לא תמכו בהמשך קיומה, וכך קמה ממשלת נתניהו החדשה, ועימה ההפיכה המשפטית.

מיכאלי מואשמת בכך שסירבה לשותפות בין העבודה למרצ, ובשל כך מרצ לא עברה את אחוז החסימה ופחת הסיכוי להקים שוב את ממשלת השינוי. חלק מאותם מאשימים קוראים תגר על ה"בוגדים" האלה, שעכשיו מעזים ללא בושה לצאת נגד ההפיכה המשפטית, שבה הם עצמם אשמים.

אך בפועל, ממשלת השינוי נפלה כתוצאה מהרס פנימי בתוך הקואליציה עצמה. ראש הממשלה, נפתלי בנט, וראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד, פיזרו את הכנסת משום שלא היה רוב לחידוש תקנות יו"ש, המסדירות את המסגרת החוקית של שליטת ישראל בשטחים. תקנות יו"ש מנוגדות לחוק הבינלאומי, ומהוות ביטוי של מדיניות אפרטהייד ואפליה – מציאות של שתי מערכות חוק ועליונות יהודית. מטרת פיזור הכנסת היתה, איפוא, לשמר את התקנות האלה.

ברקע ההחלטה על פיזור הכנסת, לגוש השינוי לא היתה יכולת לתחזק קואליציה – זו התערערה בעקבות התפטרותם של חברי כנסת מסיעתו של בנט (ימינה), עידית סילמן וניר אורבך. חברי הכנסת מהקואליציה, ע'ידא רינאווי-זועבי (מרצ) ומאזן גנאים (רע"מ), הצביעו נגד תקנות יו"ש. גם ח"כ מיכאל ביטון מכחול לבן איים על שלמות הקואליציה. פרט לכך, סכסוכים שפרצו במטה של בנט הובילו ארבעה בעלי תפקיד מרכזיים להתפטרות.

כך, קריסה בתוך הקואליציה – ולא שלושת המואשמים – היתה מה שהוביל את בנט ולפיד להחליט על פיזור הכנסת.

פחות מוכר מהלך העניינים הבא: טיבי הציע לבנט, ובהמשך ללפיד, תמיכה מחוץ לקואליציה – חבל  הצלה – לכמה חודשים כדי להגיע לפגרת הכנסת ללא פיזורה. בנט ולפיד שמטו את החבל, והעדיפו התאבדות פוליטית. בניגוד לדעה הרווחת, שאותה דאגו ליצור ולשחזר במחנה הליברלי, הרשימה המשותפת הציעה דרך למנוע את פירוק הממשלה. הקואליציה היא שסירבה.

ההתנגדות לקבלת הרשימה המשותפת לא היתה חדשה. אחרי הבחירות במרץ 2020, ח"כ עודה הוביל את כל 15 חברי הכנסת של המשותפת להמליץ על בני גנץ לראשות הממשלה בפני הנשיא. הוא סיפק הזדמנות ליצירת קואליציה שמתבססת בעיקר על מרכז-שמאל.

המחנה הליברלי האדיר ושיבח את עודה ואת מנהיגותו, אך בקו הסיום של כינון הממשלה, לפיד ובנט נכנעו לחברי כנסת לאומנים קיצוניים – צבי הנדל, יועז הנדל וחילי טרופר (האחרון הצליח למצב את עצמו כמתון מאז) – שכבר אז סירבו בכל תוקף לשבת יחד עם חברי הרשימה המשותפת, ואפילו לא לקבל מהם תמיכה מבחוץ.

יש לציין כי חברי כנסת מהמחנה הליברלי אינם מסרבים לקבל ערבים כחברי כנסת, אך בתנאי שהאחרונים יוותרו על זהותם הלאומית. כך הם קיבלו את ח"כ מנסור עבאס ואת מפלגתו רע"מ, על בסיס נכונותם לקחת חלק בחוזה קואליציוני שתומך בחוק הלאום ובתקנות האפרטהייד.

ניתן להאשים את עבאס שהסכים לקבל את אפליית אחיו הפלסטינים, אך האצבע המאשימה צריכה להיות מכוונת בעיקר לחברי הכנסת הליברלים, ובמיוחד אלה מהם שמשתייכים לשמאל, שהיתנו או הסכימו להתניה הזאת. מפלגת שמאל משמיטה את בסיסה האידיאולוגי והפרקטי אם היא מפרה בצורה כל כך בוטה את כללי השוויון בפני החוק ואת זכויות האדם.

האתגר הולך וגובר, והוא דחוף מתמיד

רבים במחנה הליברלי, כנראה כדי להצדיק את עמדתם, נהנים ליצור דה לגיטימציה לעודה. לטענתם, כשהוא מתנגד לממשלה שפיתחה תוכנית למיגור האלימות בחברה הערבית, הוא פועל כנגד אחיו הערבים. הם לא מציינים שעודה היה בין מחוללי התוכנית ותקצובה. הם גם בודים שעודה חבר לנתניהו בהצבעה נגד הממשלה, ומתעלמים מהעקביות ארוכת השנים של התנגדותו לאפרטהייד. אם כבר, ביבי היה זה שחבר לטיבי (אין כמובן לחשוד בו).

על הכוונת נמצאת כאמור גם ח"כ מיכאלי, אבל חישוב המנדטים מראה שגם אם מרצ היתה עוברת את אחוז החסימה, הקואליציה של נתניהו עדיין היתה מקבלת יותר מנדטים. זה אולי קשה לתאר, אבל במקרה כזה נתניהו היה תלוי אף יותר באיתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ושות'.

את מיכאלי ניתן לבקר על כך שהרחיקה לכת, וביקשה למחוק את המילה "כיבוש" מהשיח הפוליטי – בעיקר כמי שמכירה היטב בחשיבות של הגיית מילים ושיח פוליטי – אך לא על כך שנמנעה מלהגיש תמיכת סעד למרצ. לא לכך מרצ זקוקה.

מובילי ופעילי המחאה ממשיכים בקו הזה, ואף מקצינים אותו. שקמה ברסלר, לדוגמה, הצטרפה לכתב האישום ואמרה שלאיימן עודה "יש אחריות ישירה למה שקורה פה". רבים ממשתתפי המחאה מתנגדים, לעתים באלימות, להנפת דגלי פלסטין. הם לא מוכנים לקבל שדגל פלסטין משקף מציאות דו-לאומית שבה אנו חיים; שגם ערבים זכאים לדמוקרטיה, חירות ושוויון; ושגם ערבים זכאים למחות.

מספר הנואמים הערבים שמקבלים במה בקפלן מועט. מארגני המחאה בחיפה צנזרו נאום של רים חזאן, מזכירת סיעת חד"ש בחיפה, כי "דבריה עצובים מאוד ורק מדברים על הבעיות". בדרך דומה צנזרו נואמת בקפלן. שתיהן סירבו לנאום. חלק ממשתתפי המחאה היכו מוחים מה"גוש נגד הכיבוש" המבקשים שותפות ערבית-יהודית גם במחאה. מובילי המחאה פנו למשטרה כדי למנוע צעדה לקפלן של ארגוני שמאל לציון יום הכיבוש ה-56. הם הצליחו.

זאת האווירה שבה מתנהלת המחאה. לא בכדי עו"ד מוחמד נעמאנה, עד לאחרונה נציג לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים, אמר בצער כי ערבים רבים טוענים שאנחנו לא צריכים לקחת חלק במקום שלא רוצים אותנו. כך, ביד אחת המחאה נאבקת בצדק נגד ההפיכה המשפטית, וביד שנייה היא תומכת בסיבה העיקרית למהפכה ומטרתה – קיפוח החברה הערבית, סיפוח ואפרטהייד.

לא במקרה מרצ נפלה והרשימה המשותפת התכווצה. הצטרפותם למחנה הליברלי בולמת אפשרות להתפתחות. מרצ לא נפלה בגלל מיכאלי, אלא מכיוון שנכשלה בהצגת חזון יהודי-ערבי המבוסס על שוויון, והעדיפה לחבור לחברי כנסת, חלקם פשיסטים, במקום לערבים תומכי שמאל. הרשימה המשותפת התפרקה מסיבה דומה, לאחר שחלק ממנה – רע"מ של עבאס – ויתר על שוויון בפני החוק וחבר אף הוא לאותם חברי כנסת.

אם השמאל שואף לקום מחדש ולהתחזק, עליו להתנתק מהכיוון הלאומני קיצוני שאותו מתווה המחנה הקרוי ליברלי, שמתנגד (לעתים בכוח) לכללי השוויון בפני החוק וזכויות אדם אלמנטריות. עליו ליצור חזון ופרקטיקת שמאל חדשה, מפלגה יהודית-ערבית שבסיסה שוויון עם חוק אחד לערבים ויהודים. מנהיגות ערבית-יהודית משותפת חייבת לחבור יחד, במישור המקומי, בערים מעורבות ובמישור הארצי. ההזדמנות שהיתה לפני כמה שנים אולי נחלשה אך לא נעלמה. האתגר הולך וגובר, והוא דחוף מתמיד.

אמנון בהם הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, מרצה במכללת הדסה, וחבר ועד למאבק לקידום דיור בר השגה לדיירי נכסי נפקדים ביפו