הילדים שלי יושבים בכיתה, ילדים פלסטינים יושבים במעצר
כמעט מדי לילה ישראל עוצרת ילדים פלסטינים בגיל חטיבת הביניים, כאילו המחויבות שלנו לחינוך ילדינו לא חלה על ילדים פלסטינים. ורד מדר, מורה לאזרחות, מסבירה מדוע חתמה על עצומה הקוראת להפסיק את הנוהל הזה
ישראל מפרה את האמנה להגנה על ילדים שהיא חתומה עליה. חייל עוצר ילד בבית אומר ב-2011 (צילום: אן פאק / אקטיבסטילס)
בוקר יום ראשון. כמו בכל בוקר לאורך שנת הלימודים, אני קמה מוקדם, מכינה לילדים כריכים. גם לי. מעירה אותם בזמן, כדי שלא נצא מהבית בהולים, שיהיה בוקר רגוע. לוקחת לגן, לבית הספר, וממשיכה משם לבית הספר שבו אני מלמדת, שם אני פוגשת את התלמידים והתלמידות שלי בכיתה. אני מביטה בהם, טרוטי עיניים, בחיבה. ככה נראים נערים ונערות בגיל ההתבגרות בשעה 8:00 בבוקר.
לא רחוק מכאן חיים ילדים למשפחות פלסטיניות. שכנים שלנו, גיאוגרפית, רחוקים מרובנו מרחק שנות אור בלב. אבל אני משתדלת לזכור גם את הילדים שלהם.
כל ההורים מבקשים שמערכת החינוך של ילדיהם תהיה מסודרת, יציבה, טובה ומיטיבה, הן עם המורות והן עם התלמידות. השאיפה הטבעית הזאת היא אוניברסלית. לכן, מדינות העולם, וביניהן ישראל, עיגנו אותה באמנה לזכויות הילד של האו"ם משנת 1989. האמנה קובעת כי לכל הילדים בעולם יש הזכות ללמוד, להתחנך, לגדול, לצמוח ולהתפתח בכבוד ובתחושת ביטחון. לפי האמנה, ביקור סדיר בבית הספר והקפדה על רצף למידה הם חלק ממימוש זכויות היסוד של הילדים בכל העולם.
על פי הנתונים של "הורים נגד מעצרי ילדים", כמעט בכל לילה עוצרת ישראל קטינים פלסטינים. לפעמים ממש ילדים: בני 13, 14 ו-15, ילדי חטיבת הביניים. נסו לדמיין ילדים שאתם מכירים בגיל הזה, אולי הילדים שלכם, אולי תלמידים. כמה רכים, פגיעים, רגישים ומבולבלים הם יכולים להיות. גם נפשם של הקטינים הפלסטינים שנעצרים עדיין רכה. התיאורים שעולים מהעדויות והסיפורים של הילדים ובני משפחותיהם, וכן מהעדויות של חיילים רבים שהשתתפו בפשיטות ובמעצרים ליליים, הם קשים מאוד.
גם לאחר המעצר, מופרות הזכויות שאמורות להגן על קטינים עצורים. היקפם של המעצרים והאופי שלהם פוגעים באפשרות של הקטינים ללמוד באופן רצוף. לערעור המסגרת וקטיעתה עלולים להיות השפעות לא פשוטות על התפתחותם הרגשית, הלימודית והחברתית של הילדים. חלק גדול מהם אינו משתלב שוב בבית הספר לאחר המעצר או נושר ממנו.
הזכות לחינוך של הילדים הפלסטינים בגדה המערבית ובירושלים המזרחית נפגעת שוב ושוב, באופן שיטתי. החינוך הוא זכות כה בסיסית, שחוק החינוך הישראלי הפך אצלנו את הזכות לחובה. האם לא מוטלת עלינו גם החובה לדאוג ולשמור על זכותם לחינוך של הילדים הפלסטינים הנמצאים תחת אחריותנו ושליטתנו?
לרגל פתיחת שנת הלימודים חתמו יותר מ-100 אנשי ונשות חינוך, ואני ביניהם, על גילוי דעת, הקורא להפסיק את מעצרי הילדים, המלווים בהפרות זכויות בסיסיות. חתמנו על הקריאה כמי שאחראים לחינוך, לצמיחה ולהתפתחות של ילדים וילדות בישראל, ומרגישים שאיננו יכולים לעמוד מנגד כאשר מדינת ישראל, שאנו אזרחיה, מפרה את זכויותיהם של ילדים אחרים.
עול חינוכם של הילדים הפלסטינים בגדה נמצא על כתפי הרשות הפלסטינית והוריהם. עלינו מוטלת החובה כרגע לא להזיק ולא לפגוע במימוש הזכות שלהם לחינוך. גם אם התקווה לסיום הכיבוש לא תתממש בשנים הקרובות, על ישראל לקדם ולכבד את שלומם, בריאותם, ביטחונם וחינוכם של כל הילדים במרחב הנתונים לדין הצבאי ולדין האזרחי הישראלי.
סוף היום. אני אוספת את עבודות הכיתה של תלמידיי, אוספת את ילדיי מבית הספר והגן וחוזרת הביתה. האם עשיתי די היום כדי שגם שם, לא רחוק, יומם של הילדים הפלסטינים ייראה דומה ליומם של הילדים שלנו, הילדים שלי?
ד"ר ורד מדר היא מורה להיסטוריה ואזרחות בתיכון לחינוך סביבתי מדרשת בן גוריון
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
