"היה כבר עדיף שיירו בנו": פלסטינים מעידים על התעללות בכלא

אזהרה: המאמר כולל עדויות שמתארות התעללות קשה ואיומים בתקיפה מינית.

שחרורם של 240 אסירים ועצורים פלסטינים בעסקת שחרור החטופים בזמן הפסקת האש הזמנית בין ישראל לחמאס, שפך אור על ההידרדרות הקשה בתנאים שבהם מוחזקים האסירים בכלא הישראלי מאז תחילת המלחמה.

ההגבלות שמטיל שירות בתי הסוהר הישראלי (שב"ס) על האסירים מאז 7 באוקטובר, בהוראת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, כוללות הגבלה באספקת המזון ובזמן הפנאי; החרמת חפצים אישיים; איסור על שימוש במים חמים, על נעליים ועל כריות; ואיסור על ביקורים של בני משפחה ועורכי דין. וההגבלות האלה הן רק קצה הקרחון.

עדויות שנאספו במגזין 972+ ו"שיחה מקומית" מפלסטינים ששוחררו בשבועות האחרונים מבתי כלא בישראל – גם כחלק מהסכם חילופי השבויים וגם ללא קשר אליו – מראות על התגברות בהתעללות וההשפלות במתקני הכליאה, בחדרי החקירה ובמהלך המעצרים. לפי העדויות, כוחות ישראליים ורשויות בתי הכלא השתמשו בשיטות עינויים, איומים באונס עצירה ובתה הקטנה, והיכו אסיר למוות – אחד משישה פלסטינים שמתו בכלא בישראל מאז 7 באוקטובר.

ב-5 בדצמבר שלחו הארגונים רופאים לזכויות אדם, עדאלה, הוועד נגד עינויים, האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט פנייה בעניין ליועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, ולנציבת בתי הסוהר, קטי פרי, שבה מפורטים מקרים נוספים.

הנדון: אלימות והתעללות כלפי אסירים ביטחוניים בבתי הסוהר במהלך המלחמה

בחודשיים מאז מתקפת הפתע של חמאס והמלחמה שפרצה בעקבותיה, כוחות ישראליים עצרו יותר מ-3,000 פלסטינים, רבים מהם ללא אישומים. המספר הזה לא כולל כ-4,000 עובדים עזתים ששהו בישראל בעת פריצת המלחמה, ועוכבו במשך שבועות לפני שרובם הוחזרו לרצועה הנצורה.

לפי "המוקד להגנת הפרט", בין יותר מ-7,600 אסירים "ביטחוניים" שישראל מחזיקה כיום בבתי כלא ברחבי המדינה ובגדה המערבית, יש לפחות 260 פלסטינים שמוגדרים "לוחמים לא חוקיים", ובהם מחבלים שהשתתפו בהתקפות ב-7 באוקטובר. לדברי אסירים לשעבר שדיברו עם מגזין 972+, חברי הקבוצה הזאת מוחזקים באגף ייעודי בכלא עופר, מערבית לרמאללה, והאסירים האחרים מדווחים כי הם שומעים ללא הפסקה את הצרחות שלהם, לצד נביחות כלבים. ישראל מסתירה את השמות ואת תנאי המעצר של רבים מהעצורים העזתים, ומונעת מעורכי דין ומאנשי הצלב האדום לבקר אותם.

>> איך ילד בן 14 הופך ל"אסיר ביטחוני"? בקלות רבה מדי

"הייתי בכלא הרבה שנים", אמר קדורה פארס, ראש הוועדה לענייני אסירים של הרשות הפלסטינית, למגזין 972+. "מעולם לא היה דבר כזה. שמעתי דברים שקשה להאמין".

לדברי אמג'ד נאג'ר ממועדון האסיר הפלסטיני, מאז 7 באוקטובר, השב"ס החרים מהאסירים מכשירי טלוויזיה ורדיו, מכשירים אלקטרוניים, בגדים, נעליים, תרופות, ספרים ומכשירי כתיבה. "בן גביר הכריז מלחמה על האסירים", הוא אומר. "כלי התקשורת הם אלות ומכות. המוות מרחף מעל בתי הכלא, ומחכה להחלטה של השומרים אם להכות עציר כזה או אחר".

הוכה למוות בתא

ב-18 בנובמבר, שב"ס דיווח על מותו של האסיר ת'איר סמיח אבו עסב, בן 38, תושב קלקיליה שבגדה המערבית, שמת בבית החולים סורוקה. אבו עסב ריצה 18 מ-25 שנות מאסר שנגזרו עליו בכלא קציעות שבנגב. משפחתו לא קיבלה מידע נוסף, והצהירה שלא סבל משום מחלה לפני כליאתו.

מחמוד קטנאני, אחד מהאסירים ששוחררו בעסקת חילופי השבויים, שהה באותו תא שבו הוחזק אבו עסב. "ב-18 בנובמבר, בשש בערב, בזמן ספירת הראשים, הכוחות [מיחידת התגובה המהירה של שב"ס, כתר] פרצו לתא. היו בו 10 אסירים, בתנוחה הרגילה: כרענו עם הידיים על הראש, והראש מורד. פתאום, הכוחות תקפו אותנו ללא סיבה ברורה, היכו אותנו באלות ובעטו בנו".

"המכות נמשכו באלימות", המשיך קטנאני. "הם הטיחו את האסיר ת'איר סמיח אבו עסב לרצפה וגררו אותו לפינה ליד השירותים, כשהם מכים אותו בראשו ובגופו במשך כמה דקות. ואז הם יצאו מהחדר, והשאירו את ת'איר מכוסה בדם שזלג מראשו. ניגשנו אליו ו[הבנו ש]ליבו נדם. משכנו אותו לאמצע החדר; הוא מת.

"כיסינו אותו בשמיכה והתחלנו לצרוח לסוהרים, במשך שעה וחצי, עד שהגיעו אחות, סוהרים וחברים מאותו כוח (שפרץ לתא). לקחו את גופתו של אבו עסב. זמן קצר לאחר מכן, מישהו מהיחידה הגיע ובישר לנו על מותו".

הנסיבות סביב מותם של כמה פלסטינים אחרים בכלא הישראלי בחודשיים האחרונים פחות ברורות. שני פלסטינים מעזה – הפועל מאג'ד אחמד זקול, בן 32, שנעצר בתוך ישראל זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, ואסיר נוסף, שפרטיו אינם ידועים – מתו במתקן המעצר ענתות מחוץ לירושלים. עבד אל-רחמן אחמד מוחמד מרעי, בן 33, תושב הכפר קראוות בני חסן בצפון הגדה המערבית, מת בכלא מגידו ב-13 באוקטובר, שם הוחזק מאז פברואר ללא משפט.

עומר חמזה דראגמה, בן 58, בכיר בחמאס מטובאס שבצפון הגדה, נעצר עם בנו חמזה בביתם ב-9 באוקטובר. הוא הועבר מענתות לכלא מגידו ב-23 באוקטובר, שם עמד למשפט בווידיאו. בהמשך אותו יום הוא מת. חמאס האשימו את ישראל שרצחה אותו.

אחיו של דראגמה, עבדל חכים, אמר למגזין 972+: "אחי היה חולה. זמן קצר לפני מעצרו עבר צנתור והשתלת סטנטים. הוא היה זקוק לטיפול תרופתי יומיומי, כשהדבר החיוני ביותר היה מדלל דם כדי למנוע קרישים. אחי מת בכלא, שם לא היה כלל טיפול רפואי".

מת מהזנחה

הפלסטיני השישי שמת בכלא הישראלי מאז 7 באוקטובר הוא ערפאת יאסר חמדאן. ב-22 באוקטובר, כוחות ישראליים פשטו על ביתו בכפר בית סירא שליד רמאללה. הכוחות אזקו את חמדאן, אב לתינוקת, בן 25, שסובל מסוכרת ומבעיות בלבלב, ושמו שק על ראשו מול עיניהן של אישתו ואימו. הוא נלקח למעצר. יומיים לאחר מכן, הרשויות הודיעו למשפחתו שמת. המשפחה לא קיבלה מידע נוסף מאז.

ס"א, בן 58 מדרום חברון, היה עם חמדאן ביום מותו. "בבוקר של 24 באוקטובר הכניסו אותנו לכלי רכב שהיה אמור לקחת אותנו ממרכז המעצר בגוש עציון לבית המשפט הצבאי עופר", שיחזר. "ערפאת היה איתי. פתאום הוא התמוטט ואיבד את ההכרה, בתוך כלי הרכב. פניו הלבינו. למרות תחינותינו, אף אחד מהחיילים לא התייחס אלינו.

"אחרי כעשר דקות, חייל הגיע סוף סוף, מחזיק כוס פלסטיק קטנה עם מים, ונתן לערפאת לשתות", המשיך ס"א. "החייל הושיב את ערפאת בקדמת הרכב. אחרי עוד עשר דקות, החייל החזיר את ערפאת אלינו, והכריח אותו לשבת על הרצפה כשידיו ורגליו אזוקות, כמו כולנו. המצב שלו הלך והידרדר".

במהלך הנסיעה, הסביר ס"א, העצורים האחרים הודיעו לסוהרים שערפאת סובל מכאבים עזים בגלל צניחת סוכר – אחרי שלא אכל יומיים בגלל איכות המזון הירודה שקיבלו – ושהוא צריך את התרופות שלו. "אף אחד מהחיילים לא התייחס", הוא אמר. "הם התנהגו כאילו אנחנו לא קיימים".

כלי הרכב הגיע לעופר, שם העצורים הועברו לתא קטן של 3 על 4 מטרים, בו שוכנו 20 עצורים. "בזמן שהמתנו, המשכנו לבקש סוכר ומים בשביל ערפאת, ששכב על הרצפה", המשיך ס"א. "בסופו של דבר אחד החיילים הביא חתיכת שוקולד קטנה – לא גדולה מסנטימטר. נשארנו בתא עד שלוש אחרי הצהריים, וביקשנו שוב ושוב שיביאו לו סוכר. בסופו של דבר הגיע אח, ואמרנו לא שהאיש הצעיר סובל מרמות סוכר נמוכות, אבל האח עזב ולא חזר".

במהלך השעות הבאות, העצירים פוזרו בין חלקים שונים של בית הכלא, והתחילה להתפשט שמועה שחמדאן מת. "לא נמצאה כפית סוכר אחת כדי להציל את האיש הצעיר הזה", קונן ס"א.

"אני אבקש מהם לאנוס אותך כאן"

למא ח'אטר, עיתונאית וסופרת מחברון, אם לחמישה, נעצרה ב-26 באוקטובר בביתה בלוזה, מערבית לחברון. "לא דמיינתי אפילו את חומרת המצב", אמרה, ותיארה כיצד החיילים פרעו בתכולת ביתה בזמן המעצר. "נלקחתי לכלי רכב צבאי, ושם הכריחו אותי לשכב על הרצפה, עם אזיקים וכיסוי עיניים. חיילים ישבו לידי עד שהגענו למקום שלא מוכר לי.

"הכניסו אותי לחדר", המשיכה ח'אטר. "יכולתי לראות קצת מתחת לכיסוי העיניים. ביקשתי ללכת לשירותים ולשתות מים, אבל החיילת סירבה. הם טענו שאינם מבינים ערבית; ניסיתי לדבר אנגלית, ללא הועיל. אחרי שעה של מעצר, נתנו לי להשתמש בשירותים ושתיתי מים מהברז שם. החיילת סירבה לאפשר לי לסגור את דלת השירותים לגמרי".

לאחר מכן, ח'אטר נלקחה על ידי חיילת לחדר חקירות, עדיין אזוקה ועיניה מכוסות. הושיבו אותה על כיסא והשמיעו לה הקלטה של מישהו שמדבר על הזוועות שחולל חמאס בעוטף עזה. החוקר "שאל מה דעתי על אונס של ילדה [ישראלית] בת 10", היא משחזרת. "אמרתי שאני לא יודעת שום דבר על זה. החוקר צעק עלי והעליב אותי בשפה פוגענית. ואז הוא אמר: 'כדאי שתדעי שיש 20 חיילים בחדר הזה – אני אבקש מהם לאנוס אותך כאן'".

לדברי ח'אטר, החוקר המשיך לאיים עליה. "הוא אמר: 'הילדה שנאנסה נראית כמו הבת שלך, יאמאן, ואנחנו יכולים להביא לכאן את יאמאן כדי שיאנסו אותה, ואני יכול ללכת לבית שלך ולשרוף את הילדים שלך בזמן שהם ישנים. אין כאן חוקים או זכויות. את שבויית מלחמה, ואני מקווה שתגיע ממשלה שתאפשר לנו לעשות לכם [לפלסטינים] מה שאנחנו רוצים".

בשלב הזה, סיפרה ח'אטר, החוקר התקרב אליה והסיר את כיסוי העיניים שלה. הוא לבש בגדים אזרחיים ומסיכה. הוא צילם אותה לפני שעזב את החדר.

ח'אטר נלקחה לכלא השרון במרכז הארץ. "אני ועצירה נוספת עברנו חיפוש בעירום", היא משחזרת. "מול התא שאליו עמדנו להיכנס הסוהרים הביאו אסיר [לא ביטחוני] שפניו היו מלאות שלפוחיות וחטטים, וגופו עטוף בשמיכה. הסוהרים דיברו ביניהם על כך שיש לו מחלה מדבקת מסוכנת.

"הכניסו אותנו לתא", המשיכה ח'אטר. "הבגדים שלו היו זרוקים על הרצפה, והרצפה היתה מלאה רוק. על הרצפה היו שני מזרונים, שעל אחד מהם היו עקבות קיא. דלת השירותים [הסמוכים] היתה פתוחה, חשופה לתא. המשכנו לעמוד במרכז התא, כשהריח והלחות מהשירותים סביבנו".

לדברי ח'אטר, העצירות הוחזקו שם בערך 10 שעות, בלי גישה למים. לאחר מכן הסוהרים צירפו עוד ארבע עצירות פלסטיניות לתא הקטן. "בשלב מאוחר יותר קיבלנו אוכל, וקשה לתאר את המצב שבו הוא היה", הוסיפה.

משם, ח'אטר הועברה לכלא הנשים דמון, וההתעללות נמשכה. "כל החפצים של האסירות בתאים הוחרמו, ונותרו שם רק המיטות", סיפרה. סוהרים הביאו לתא ארבע עצירות מעזה. ח'אטר למדה מהן כי נעצרו ברחוב סאלח א-דין בזמן ההגירה הכפויה של פלסטינים מצפון הרצועה, אחרי הפלישה הקרקעית הישראלית. העצורות האלה, לדבריה, לבשו בגדים חומים בהירים, עם האות "ע" עליהם – "עזה".

"הנשים האלה היו אזוקות בידיים וברגליים, גם חבל קשר את ידיהן", שיחזרה ח'אטר. "הן היו בלי כיסוי ראש. הן נלקחו לחדר נפרד. בהמשך ניסיתי לדבר איתן דרך החלון בדלת. הבקשה הראשונה שלהן היתה לקבל כיסוי ראש. חיילים ישראלים הכריחו אחת מהן למסור את התינוק בן החודשיים שלה לאיש זר לפני שנלקחה למעצר".

"סירבתי לנשק את דגל ישראל, אז הם שברו לי שלוש צלעות"

כמה פלסטינים נוספים ששוחררו לאחרונה מהכלא הישראלי פירטו את ההתעללות הקשה שעברו. פואד חסן, בן 45 ואב לחמישה מהכפר קוסרא שליד שכם, שוחרר ב-12 בנובמבר אחרי ששהה שבוע בכלא מגידו. "התנאים במגידו איומים, קשה לתאר", סיפר למגזין 972+.

"הם ניסו לגרום לי לנשק את דגל ישראל, וכשסירבתי היכו אותי כל כך חזק עד ששברו שלוש מצלעותיי. אדם אחר מג'בע [כפר ליד ג'נין] סירב גם הוא לנשק את דגל ישראל, והסוהרים שברו את רגלו ואת צלעותיו. כשאתה מגיע למגידו, הם אומרים לך, 'ברוך הבא לגיהנום'".

נשאט דוואבשה, בן 17 משכונת סילוואן בירושלים, שוחרר ב-26 בנובמבר כחלק מעסקת חילופי השבויים בין ישראל לחמאס. "ב-7 באוקטובר, רשויות הכלא לקחו את כל החפצים שלנו ואת כל מה שהיה לנו בתא", הוא סיפר למגזין 972+. "נשארו לנו רק הבגדים שלבשנו, זה הכל. היכו אותנו כל יום בלי סיבה בכלל – קללות והשפלות כל יום".

נסראללה אל-אעוואר, גם הוא בן 17 מסילוואן, ששוחרר עם דוואבשה ב-26 בנובמבר, אמר שהסוהרים "שחררו עלינו את הכלבים בלי מחסומי הפה שלהם. היכו אותנו, והם לא הפסיקו לקלל ולהשפיל אותנו, וכמעט לא היה מזון".

עבד אלקאדר עלי אל-התנאווי, בן 46 מהעיר קבאטיה שליד ג'נין, סיפר למגזין 972+ כי נעצר על ידי הכוחות הישראליים ב-30 באוקטובר מכיוון שחיפשו את אחיינו. לקחו אותו לכלא מגידו, שם גם הוא אולץ לנשק את הדגל והותקף על ידי הסוהרים.

"כמעט אין חיים [בתוך הכלא]", אמר אל-התנאווי. "החשמל מנותק. לא היו בגדים להחלפה, אז היינו צריכים ללבוש תחתונים מיד אחרי שכיבסנו אותם, לפני שהתייבשו. חלק מהימים צמנו כדי לאפשר לעצירים הקטינים לקבל עוד מזון. עצירים שסובלים ממחלות כרוניות, כמו יתר לחץ דם וסוכרת, לא קיבלו את התרופות שלהם. אפילו מי שנפגעו מהתקפות הסוהרים, ששברו להם ידיים ושיניים, לא קיבלו טיפול.

"ראיתי דם על רצפת תאי הבידוד", המשיך. "חלק סבלו מהתקפות אלימות כי לא קיללו את חמאס. הסוהרים דרכו על ראשיהם של עצירים עם הנעליים שלהם. עצירים הוכו בראשם בחגורות, ושפכו עליהם מים חמים וקפואים. סוהרים היכו עצירים בחלקים אינטימיים בגופים ואמרו להם, 'נמנע ממך להפוך לאבא'". אל-התנאווי סיכם את דבריו בדמעות, ואמר: "אם הם היו יורים בנו והורגים אותנו, זה היה עדיף על העינויים האלה".

"השפילו אותי בכל דרך אפשרית"

פלסטינים סובלים מהתעללות לא רק בתוך בתי הכלא, אלא גם בזמן המעצר. ב-30 באוקטובר, חיילים ישראלים פשטו על ביתו של בראא הורייני בעיר יטא, דרומית לחברון. הם היכו אותו קשות בתוך ביתו, ועשו את אותו דבר לאחיו חסן. הם חבטו את ראשו בקרקע עד שדימם. לאחר מכן, החיילים הוציאו את שני האחים מהבית באלימות.

"הם דחפו אותנו לצד של ג'יפ צבאי, וכיסו את עינינו בבד", סיפר הורייני למגזין 972+. "אחד מהם תפס אותי בידיים והשני במכנסיים, והמכנסיים שלי נפלו לברכיי. הם זרקו אותי על רצפת הג'יפ. כשביקשתי להרים את המכנסיים, התגובה היתה 'שתוק'. החיילים קשרו את הרגליים שלי בחוזקה ליתד פלסטיק, והשאירו אותן מחוץ לדלת. כשדחפו אותי פנימה, הרגשתי שרגל שמאל שלי משותקת.

"החיילים התחילו לעלות על הג'יפ ודרכו עלי עם הנעליים שלהם", המשיך הורייני. "לפני שהרכב זז, אחד מהם דרך על הראש שלי, וזה המשיך במהלך הנסיעה. בינתיים, הם היכו בי בשאר גופי בידיים ובקתות הרובים שלהם. הם השפילו אותי בכל דרך אפשרית".

לדברי הורייני, הג'יפ נעצר אחרי 20 דקות, והחיילים ניסו להכריח אותו לצאת החוצה. "הם ניסו לגרום לי לעמוד ולצאת, אבל הייתי כבול ומותש מהמכות, ונפלתי על רצפת כלי הרכב. החיילים תפסו אותי שוב וזרקו אותי מהרכב. נפלתי על הפנים וחשתי כאב עז. ניסיתי להרים את הראש, וכיסוי העיניים נפל. חייל אחד תקף אותי, והיכה אותי בפנים לפני שהחזיר את כיסוי העיניים למקום.

"אחרי זה, החיילים גררו אותי בידיים וברגליים על הקרקע, דרך אדמה וקוצים, עד שהושיבו אותי בכיסא בכלי רכב אחר", המשיך הורייני. "אחד מהם הרים את המכנסיים שלי, והרכב נסע. הייתי זקוק למים, אבל התשובה היתה 'שתוק, שתוק'. כשכלי הרכב נעצר, אחז בי פחד בגלל הכאב החזק. לא ביקשתי כלום כדי שלא יכו אותי שוב".

לאחר שהרכב נעצר, חורייני נזרק שוב על הרצפה, כשאחיו לידו. "היה שם קצין מודיעין שאמר לנו: 'היחס השתנה היום, דאעש, תעבירו את המסר הזה לכולם'. אחרי זה, שחררו אותנו, והלכתי לבית חולים כי היו לי פצעים רבים בראש".

ב-2:30 בבוקר ב-15 בנובמבר, הכוחות הישראליים פשטו על בית אחר בדורא, דרומית לחברון, ועצרו את ג'נין עמר, סטודנטית בת 22, ואת אחיה חמאם, בן 24. "חיילים לקחו אותי והפילו אותי עם הפנים למטה על רצפת כלי הרכב, ועשו את אותו הדבר לאחי", שיחזרה עמר אחרי שחרורה. "הרכב נסע עד שהחיילים הביאו עוד אישה צעירה וזרקו אותה עלינו.

"בזמן הנסיעה, חיילים בעטו בנו והיכו בנו בקתות הרובים", היא המשיכה. "המכונית נעצרה במרכז של כיכר ציבורית ליד מחנה אדוריים, דרומית לחברון, והחיילים הורידו אותנו באלימות מהרכב הצבאי. נפלתי על הרצפה וכיסוי הראש שלי החליק מראשי. החייל התחיל לצחוק, ואמר, 'את עונדת עגילים מוזהבים יפים'. רק אחרי זמן מה הוא איפשר לי להחזיר את כיסוי הראש למקום.

"הושיבו אותנו על הרצפה עד 6:30 בבוקר", המשיכה עמר. "החיילים השפילו אותנו מילולית וצילמו אותנו בטלפונים שלהם. אחרי זה לקחו אותנו לאוטובוס שהגיע לשם. כשהאוטובוס התחיל לזוז, אחד החיילים נכנס, ודיבר ערבית במבטא מצרי. הוא אמר: 'עכשיו נשלח אתכם למותכם; הגיע הזמן שלנו לנקום על 7 באוקטובר'". האח והאחות הועברו למתקן חקירות, ובהמשך שוחררו. ב-3 בדצמבר עמר נעצרה שוב.

משירות בתי הסוהר נמסר בתגובה: "ההחלטה בדבר צמצום תנאי מחיית האסירים הביטחוניים פורסמה בהודעה לתקשורת ביום 17 באוקטובר, וכוללת את כל ההנחיות החדשות שחלות מאז 7 באוקטובר. טענות כדוגמת אלה המוצגות בפנייתכם אינן מוכרות לנו, אולם נציין כי עומדת בפני כל אסיר הזכות להגיש תלונה בצינורות המקובלים.

"בעניינם של כלל האסירים שמתו מאז תחילת המלחמה מתקיימות ועדות חקירה כמחויב בפקודות שב"ס. על כן, בשלב זה לא נוכל לפרט את נסיבות המוות".

עימאד אבו הוואש הוא פעיל וחוקר מא-טבקה שליד דורא, דרומית-מערבית לחברון. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. השתתפו בהכנת הכתבה: אורן זיו ומירון רפופורט. מאנגלית: יונית מוזס