החום עולה והאינפלציה משתוללת, ואנחנו מסדרים כיסאות על סיפון הטיטניק

כבר תקופה ארוכה שמהלכים עלינו אימים עם תרחישי בלהות. שנים של כותרות שהבטיחו קטסטרופות הקהו את ערנות הציבור למשבר האקלים, שנתפס כאיום רחוק וערטילאי. אך החודשים האחרונים היו יוצאי דופן: שורה של אירועי קיצון אקלימיים התרחשו בזה אחר זה. במקביל, רובנו התחלנו להרגיש על צווארנו את להב חרב האינפלציה. ההווה כאוטי, והעתיד נראה קודר.

כמה דוגמאות: בתחילת אוגוסט היכה באירופה גל חום, שבו נמדדו הטמפרטורות הגבוהות ביותר אי פעם. באנגליה ובספרד טיפסו הטמפרטורות מעל ל-40 מעלות.

אירופה גם חוותה בצורת קשה, מהקשות שהיו ב-500 השנה האחרונות, שהובילה לירידה מבהילה במפלס המים בנהרות הגדולים החוצים את היבשת, ובהם הדנובה, הריין והפו. בשל כך, שובשו מערכות אספקת מזון ואנרגיה ביבשת, שתלויות, בין השאר, בזרימת הנהרות ובמי הגשמים. וכל זה מתרחש במקביל למשברי האנרגיה והמזון שיצרה פלישת רוסיה לאוקראינה.

כל זה כמובן לא מוגבל לעולם המערבי. פקיסטן, המדינה עם שטח הקרחונים הגדול בעולם מחוץ לקטבים, מתמודדת בימים אלה עם שיטפונות בקנה מידה היסטורי, שהציפו כשליש משטח המדינה. בינתיים, מדווח על מעל 1,300 הרוגים, ומאות אלפים נעקרו מבתיהם. המסת הקרחונים, שמתרחשת בקצב מהיר מהתחזיות, תרמה להחרפת האסון הזה.

גם בתחום האינפלציה נשברו כמה שיאים בתקופה האחרונה: ברבעון האחרון, האינפלציה בכמה מדינות מערביות הגיעה לרמות שלא נראו מאז שנות ה-80, בעיקר בגלל העלייה הניכרת במחירי האנרגיה.

בישראל, האינפלציה זינקה לשיעור של 5.2%, הנתון הגבוה מאז 2008. מחירי הדיור זינקו ב-17.8% רק בשנה האחרונה, השיעור הגבוה ביותר מאז 2010 – שנה לפני פרוץ המחאה החברתית.

לשתי התופעות – האקלים והאינפלציה – קווי דמיון רבים, אף שכל אחת מהן מושפעת ממרכיבים שונים ומרובים. יותר מכל משותפת להן העובדה כי הן תוצר של מעשי אדם.

על אף ניסיונות עיקשים מצד בעלי אינטרסים להכחיש ולהטיל ספק, רוב החוקרים והציבור, ואפילו פוליטיקאים שמרנים בבית הנבחרים האמריקאי, תמימי דעים בכל הנוגע להשפעת האדם על שינויי האקלים. כמובן שהתופעות החברתיות והכלכליות שאנחנו רואים מקורן בהחלטות של מעצבי המדיניות הפוליטית והכלכלית ברחבי העולם, ובאידיאולוגיה שמניעה אותם.

דמיון בולט נוסף הוא שגם העלייה בטמפרטורות וגם האינפלציה לא פוגעות באופן שווה, ויש גם מי שמרוויחים מהן. חברות הנפט והגז הגדולות בעולם דיווחו ברבעון הראשון של 2022 על רווחי שיא של כ-100 מיליארד דולר, והן צפויות לשבור שיאים גם ברבעון השני. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, תיאר את הרווחים האלה כתופעה "בלתי מוסרית", וקרא להגדיל את המיסוי עליהן כדי לסייע לאוכלוסיות מוחלשות, שהוצאותיהן על אנרגיה תפחו.

פרט לכך, משכורותיהם של המנכ"לים בצמרת 500 החברות הגדולות בעולם זינקו ב-39% בשנה האחרונה, בזמן ששכר עובדיהם עלה בקצב איטי בהרבה, במקרה הטוב. בישראל, הבנקים דיווחו על רווחי שיא ברבעון הראשון של 2022, בזמן שהכלכלה התכווצה ב-2.7%.

במציאות הנוכחית, תאגידי ענק קוצרים רווחי עתק ובעלי המניות והמנכ"לים רושמים הכנסות גבוהות מאי פעם – בעוד שהציבור, ובעיקר השכבות המוחלשות, נאנק תחת מחירים מאמירים וטמפרטורות מטפסות. לא צריך זכוכית מגדלת כדי לראות את ההשפעה הלא שוויונית והלא מוסרית של משבר האקלים ושל האינפלציה על מרבית בני האדם.

המהלך ששינה את ההיסטוריה

האידיאולוגיה הכלכלית שאיפשרה את חוסר השוויון ברמות האלה – ניאו-ליברליזם – היכתה שורשים בבריטניה ובארה"ב בשנות ה-80 של המאה שעברה, ומשם התפשטה למדינות רבות בעולם, בהן לישראל.

בבסיס האידיאולוגיה הניאו-ליברלית עומד הרעיון שהמדינה לא צריכה להתערב במנגנון ה"שוק החופשי". יישומה הוביל, בין היתר, לצמצום היכולת של המדינה להבטיח את רווחת תושביה ולהגביל את כוחם של בעלי ההון. זה הוביל, בתורו, להתרחבות אדירה בפערי ההכנסה וההון בין בעלי האמצעים לאזרח הממוצע.

אחד מתוצרי הלוואי הבולטים היה פגיעה בדמוקרטיות ברחבי העולם, גם בישראל, ויצירה של אוליגרכיה (או פלוטוקרטיה). בין היתר, התפיסה הכלכלית הזאת פגעה במאמצים להתמודד עם משבר האקלים, שהיה ועודנו משבר פוליטי בעיקרו.

הכל התחיל לקראת סוף שנות ה-60, אז ארה"ב ובריטניה התמודדו עם קשיים לשמר את הדומיננטיות שלהן בשווקים בינלאומיים, בין השאר, בגלל התחזקותן של כלכלות גרמניה ויפן, תנועות שחרור לאומיות בדרום הגלובלי שערערו הסכמי סחר פוסט-קולוניאליים, והוצאות ממשלתיות שעלו על ההכנסות (בארה"ב היו אלה בעיקר הוצאות צבאיות).

שנות ה-70 אופיינו באיתגור המערכת הקיינסיאנית המרחיבה שיושמה אחרי מלחמת העולם השנייה, ובניסיונות כושלים לייצב את הכלכלה, שהסתכמו בין השאר בסטגפלציה – אינפלציה גבוהה שאינה מלווה בצמיחה כלכלית.

ב-1971, ארה"ב תחת ממשלו של הנשיא ריצ'רד ניקסון נטשה את מערכת ברטון וודס, שקבעה שער חליפין קבוע למטבעות זרים, ועברה לכסף "פיאט" – שערכו אינו מגובה בזהב. המטרה היתה להגן על הדולר מ"מתקפות" של משקיעים זרים, שהתחילו להטיל ספק ביכולתה של הממשלה האמריקאית לשלם את חובותיה. המהלך הזה שינה את כל המערכת הפיננסית הגלובלית.

ממשלות ארה"ב ובריטניה ניסו לייצב את הכלכלות המקומיות באמצעות כלים שונים, כמו הקפאת מחירים ושכר, אולם נתקלו בקשיים. התוצאה היתה אינפלציה שנתית ממוצעת של 6.8% בארה"ב ו-12.6% בבריטניה, יותר מכפול מהממוצע בשני העשורים הקודמים.

בעקבות זאת, ולאור תסכולם הגובר של האזרחים, החלו מפלגות שמרניות לקדם אג'נדה, שבבסיסה העיקרון כי "המדינה אינה הפתרון לבעיה, אלא הבעיה עצמה". רונלד רייגן אף טבע את הרעיון בנאומו הראשון כנשיא ארה”ב ב-1981.

בראש מקדמי הניאו-ליברליזם היה מילטון פרידמן, כלכלן יהודי-אמריקאי זוכה פרס נובל לכלכלה, שיחד עם חוקרים נוספים מאוניברסיטת שיקגו (ולימים כלכלנים בכירים בממשלות ארה"ב וצ'ילה – שהיתה שפן ניסיונות של הניאו-ליברליזם תחת משטרו של הדיקטטור אוגוסטו פינושה) טען כי ההתערבות הממשלתית ב"שוק החופשי" פוגעת ביכולתו לנהל את עצמו בצורה היעילה ביותר, וזו אף הסיבה היסודית לקשיים הכלכליים בבריטניה ובארה"ב.

התערבות זו, לתפיסתם, כללה גם תוכניות רווחה, הגנה על איגודי עובדים, שירותים ציבוריים כמו תחבורה, השכלה ובריאות, ואפילו רגולציות להגבלת מונופולים או מניעת פגיעה בסביבה.

עם עלייתן של המפלגות השמרניות לשלטון, בבריטניה בהנהגתה של מרגרט תאצ'ר (1979), ובארה"ב בהובלת רייגן (1981), האידאולוגיה הניאו-ליברלית קיבלה מקום מרכזי, וכך גם פרידמן, ששימש יועץ בכיר לרייגן.

כך החל פירוק החזון הסוציאל-דמוקרטי בשתי המדינות, על ידי צמצום ההוצאות הממשלתיות על שירותים חברתיים, ובין היתר גם על סוכנויות ממשלתיות שנועדו לפקח על חברות שפעילותן עלולות להזיק לרווחת הכלל.

בזמן נשיאותו של רייגן, תקציבה של הסוכנות להגנה על הסביבה, שהוקמה עשור לפני כן, קוצץ ביותר מ-20%; מספר התלונות שהגישה על מזהמים; ירד דרמטית; ורגולציות להגבלת זיהום אוויר ושימוש בחומרי הדברה מסוכנים רוככו.

כך קרה שבארה"ב, ההגמוניה העולמית של המאה האחרונה, וביתם של 5% מאוכלוסיית העולם האחראים לכ-30% מפליטות הפחמן הדו-חמצני במאה האחרונה, ננטשו המאמצים לכוון את הכלכלה המקומית והעולמית הרחק מדלקים מאובנים ותעשיות מזהמות.

ריכוז של כוח חסר תקדים בידי תאגידים בינלאומיים

בנוסף, בהיעדר הגנה על תעשיות ייצור מקומיות ועל עובדיהן, החל בארה"ב ובבריטניה תהליך מתמשך של מיקור חוץ למדינות שבהן עלות כוח העבודה נמוכה, והרגולציות הסביבתיות והחברתיות רופפות. התוצאה היתה העתקת מפעלי ייצור רבים למדינות כמו סין, הודו ובנגלדש, שכפועל יוצא חיזקו את תרבות הצריכה במדינות המערב – ותרמו לעלייה ניכרת בטביעת הרגל האקולוגית של צרכנים.

כמו כן, שרשראות אספקה בינלאומיות, שתרמו להורדת מחירי הייצור ולצמיחה כלכלית במדינות מתפתחות, הפכו את הצרכנים במערב לתלויים במדינות רבות ברחבי העולם וביכולת לשנע חלקי מוצרים ביניהן.

בשוקי העבודה, ארגוני עובדים ששבתו במחאה על שחיקה בשכרם רוסקו בשיטתיות. לעומתם, שוקי ההון חוו הקלה ברגולציה, שהביאה לשגשוג במגזר הפיננסי (פיננסיאליזציה של הכלכלה), ובעיקר לבעלי האמצעים – שביקשו למנף את כספם.

מארה"ב ומבריטניה, השיטה הכלכלית פרשה כנפיים למדינות המתפתחות, באמצעות הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית. הגופים האלה התנו את ההלוואות שנתנו בחבילה של רפורמות (שזכו לימים לכינוי "קונצנזוס וושינגטון"), שקידמו את עקרונות ה"שוק החופשי" ואת צמצום ההוצאות הממשלתיות.

כך היה גם בישראל. חלק מהקוראים אף זוכרים את ההיפר-אינפלציה של שנות ה-80, שבשיאה הגיעה ל-445%, ואת "תוכנית הייצוב הכלכלית" – שעוצבה על ידי כלכלנים אמריקאים-ישראלים יוצאי הבנק העולמי, ובהם מיכאל ברונו וסטנלי פישר, לימים נגידי בנק ישראל – שקידמה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס ב-1985.

האפקט המידי של מהלכים אלו היה עלייה ברווחים של תאגידים בינלאומיים, הוזלה יחסית של מוצרי צריכה, וצמיחה כלכלית. מנגד, תהליך ריסוק איגודי העובדים איפשר ריכוז כוח חסר תקדים בידיהם של בעלי הון, והם השתמשו בו כדי להשפיע על מוסדות השלטון, ובכך גם להשפיע על הרגולציה.

התוצאה היתה שמספר מצומצם של בעלי הון, והתאגידים שבשליטתם, שולט בנתח שוק גדול יותר בענפי המזון, הביגוד, הבידור, הטכנולוגיה ועוד. כך, הם הבטיחו את יכולתם לנצל את תנאי השוק לטובתם – במרבית המקרים לרעת הצרכנים.

ואכן, בעשורים האחרונים, חברות הנפט השקיעו מאמצים אדירים בלהפריך את טענותיהם של מומחי אקלים וסביבה, שקבעו כי לאדם יש השפעה מזיקה על האקלים.

בנוסף למאמצים אלו, הקלה ברגולציה של חוקי התרומות לקמפיינים פוליטיים בארה"ב (בעיקר פסיקת סיטיזנס יונייטד ב-2010) איפשרה, בין השאר, לחברות נפט לממן פוליטיקאים כדי שיתעלמו מהמלצותיהם של כלכלני סביבה, שהזהירו כי לא ניתן להפריד בין גידול בייצור ובצריכה לבין ההשפעות השליליות על משאבי הטבע המוגבלים – מים נקיים, יערות, מגוון ביולוגי ועוד. את התוצאות של ההתעלמות הזאת אנחנו רואים היום בבירור.

פתרונות זמניים ולא מספקים

בדומה לעלייה במחירים, לא כולם משפיעים על משבר האקלים, או מושפעים ממנו, בצורה שווה. ההשפעה הרבה של ארה"ב על פליטות פחמן נובעת גם מהיותה מהמדינות העשירות בעולם. אבל כמובן שזו לא רק ארה"ב. לפי מחקר של אוקספם, העשירון העליון העולמי – כל מי שמשתכר יותר מ-38 אלף דולר לשנה – אחראי לקרוב למחצית מפליטות הפחמן הדו-חמצני ב-50 השנה האחרונות.

אינדיקטור חשוב נוסף, שחושף פערים אדירים, הוא רמת הצריכה. כך למשל, לפי תחקיר של מגזין TheMarker שפורסם ביולי, מטוסיהם הפרטיים של שבעה מעשירי ישראל זיהמו בשנה אחת כפי שישראלי ממוצע היה עושה לאורך 3,368 שנה.

מתנגדים לדברינו יטענו כי הפעילות שהשפיעה רבות על משבר האקלים החלה הרבה לפני המעבר לשיטה הכלכלית הנוכחית. העלייה הנוכחית במחירים, יגידו, מקורה גם בבעיות בשרשראות אספקה והעלייה בביקוש בעקבות הסגרים. אלה וגם אלה צודקים.

עם זאת, קשה להתעלם מן העובדה שהמעבר לניאו-ליברליזם חיזק מאוד פלח מסוים באוכלוסייה על חשבון אחרים – וכפועל יוצא הגדיל את מידת השפעתו על כללי הזירה הכלכלית, ובכך השפיע רבות על הדרך שבה אנחנו משפיעים ומושפעים ממשבר האקלים.

על אף תמימות הדעים בקרב מדענים וחוקרים כי אנו צועדים לעבר אסון אקלימי ואקולוגי בלתי הפיך, אלו שנבחרו לשמור על ביטחוננו ורווחתנו עדיין לא הפנימו את גודל האיום.

אמנם בארה"ב אושר בחודש שעבר "המהלך להורדת האינפלציה", אשר כולל השקעה של 369 מיליארד דולר במלחמה במשבר האקלים, הסכום הגבוה ביותר שתוקצב למטרה זו. מהלך זה, שנועד לצמצום פליטות הפחמן ב-40% עד 2030, התגבש לאחר שכמה סנאטורים עם קשרים לתעשיות הדלקים המאובנים סירבו לתמוך בחקיקה שאפתנית יותר לצמצום הפליטות ב-50%, וכולל נדבכים נוספים, הפונים לצרכיו של האזרח הממוצע והשכבות המוחלשות, לרבות הפחתה של מחירי תרופות והמשך סובסידיות שונות.

מבורך ככל שיהיה, מהלך זה אינו מספיק כדי להגביל את כוחה של תעשיית הדלקים, ובכך להימנע מהידרדרות נוספת במשבר האקלים.

בבריטניה, שצופה אינפלציה של יותר מ-20% השנה, משבר יוקר המחיה נכרך באיום האקלימי, ותמרץ ארגוני עובדים להתאחד לקמפיין "מספיק זה מספיק", שבתוך שבועות גרף כחצי מיליון חתימות בדרישה לעלייה משמעותית בשכר והורדת מחיר האנרגיה.

בישראל אנחנו עדיין לא רואים מאבק כולל, המחבר בין ההווה לעתיד, אלא רק יוזמות נפרדות להעלאת שכר המינימום, להגדלת שכר המורים והמורות ולשיפור תנאי המתמחים ברפואה. כל המאבקים האלה צודקים ומבורכים, אך היותם מאבקים נפרדים מצמצמת את כוחם להשפיע.

האבסורד הוא כי בעוד שפתרונות זמניים, כמו הורדת מחירי הדלק, אכן יעזרו למתן את האינפלציה במידה כזו או אחרת, עיקר הבעיה שמביאה אותנו קרוב יותר לאסון אקלימי ואקולוגי – חוסר השוויון בכוח הפוליטי – היתה ועודנה, ולא נראה שהיא בכלל נמצאת בתודעה.

כל עוד המאבק אינו מאוחד וממוקד בדרישה לביזור הכוח ולהגבלת כוחם של בעלי התעשיות המזהמות – המאבקים הנפרדים להילחם במחירים המאמירים או במשבר האקלים שקולים לסידור כיסאות על סיפון הטיטניק.

זהר ינוביץ' הוא יועץ מערכות רווחה ותעסוקה בבנק העולמי, וממייסדי קהילת כלכלת הדונאט בישראל; רועי שושן הוא יועץ תקשורת לארגוני סביבה