הבטן הרכה של הממשלה – החיים עצמם

אין כמעט מישור אחד שבו לא ניתן לראות את קיצוניותה של הממשלה החדשה. מאז הקמתה, לפני כשלושה חודשים, אזרחי ישראל מותקפים בבליץ כותרות בלתי פוסק על החלטות, הצעות, מהפכות והתבטאויות של שרים בממשלה וחברי כנסת מהקואליציה. בבוקר שומעים על פרטים חדשים בתוכניתו של שר המשפטים להשיג כוח בלתי מרוסן לממשלה ולרסק את מערכת המשפט; עוד לפני ארוחת הצהרים, שר התקשורת מנפק אמירות נגד תאגיד השידור הציבורי; בצהריים, שר השיכון מבטל את חוק הדיור הציבורי; לפנות ערב, שרת התחבורה מבקשת לבטל את נתיבי התחבורה הציבורית; ולעת לילה, השרה להגנת הסביבה נפגשת עם בכירי מכחישי האקלים בישראל.

אם לא היינו יודעים יותר טוב, אפשר היה לחשוב ששרי הממשלה החדשה פשוט לא הבינו את התפקיד, ובמקום לפעול לקידום התחומים שעליהם אמון משרדם, הם פועלים נגדם.

אל מול כל הכותרות והתוכניות המסוכנות והמבהילות האלה, קיים מישור אחר שבו התנהלותה של הממשלה מסמלת חולשה גדולה – בטן רכה, אם תרצו. דווקא חוסר המוכנות של ממשלת הימין לפעול למען הדברים החשובים באמת לציבור כולו, ובאופן מיוחד למצביעים שלהם, היא נקודת התורפה האמיתית של הממשלה.

סקרים שפורסמו לפני ואחרי הבחירות הראו שהנושא שהכי חשוב לישראלים הוא הטיפול ביוקר המחיה. לפי הסקר העדכני ביותר בנושא, שפורסם ב"ישראל היום" לפני כחודשיים, יוקר המחיה הוצב בראש רשימת הנושאים החשובים ביותר שעל הממשלה לטפל בהם, והנושא המשפטי היה רק במקום הרביעי. לפי אותו סקר, 70% ממצביעי הליכוד חושבים שיוקר המחיה הוא הנושא החשוב ביותר, ורק 8% מהם הציבו את הנושא המשפטי בראש סדר העדיפויות.

במילים אחרות, המציאות בישראל, המצב שבו כל חודש נעשה יותר קשה ויותר יקר לחיות כאן, הוא הדבר שמצביעי הימין מצפים מהממשלה שלהם לפתור. זה לא סוד שאנשים מכל הציבורים בישראל מתקשים לסגור את החודש, מתקשים לדמיין דירה בבעלותם, לא יודעים מה לעשות עם הפקקים הבלתי נגמרים או איך להתמודד עם החינוך היקר והלא איכותי של ילדיהם. בקיצור, הישראלים – באופן גורף – מצפים מהממשלה לטפל קודם כל בחיים עצמם.

למרות המאמצים הבלתי פוסקים של שרי הממשלה והעומד בראשה להסיט את תשומת הלב של הציבור, ולהמציא אינסוף אויבים מבפנים כדי לתלות בהם את האשם, סדר העדיפויות של הממשלה ברור וגלוי לכולם: השגת כוח בלתי מרוסן, חיזוק המקורבים והחזקים ממילא, והבערת אלימות בשטחים הכבושים ובתוך ישראל. דוגמה קיצונית לאבסורד הזה קיבלנו ממש עכשיו, כשבמקום, למשל, למלא הבטחת בחירות מרכזית, שהפיץ ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לסבסד את מעונות היום לבני 0 עד 3, הוא ביקש לסבסד את המעונות הפרטיים שלו ושל משפחות בקיסריה ובירושלים. הניתוק ממש זועק לשמים.

ורמת הניתוק גוברת עוד יותר לנוכח ההשפעה ההיסטורית וחסרת התקדים של פורום קהלת – מוסד מגה-שמרני שמקדם בין השאר הפרטות, את חיסול השירותים החברתיים, קיצוצים וצנע – על הממשלה בכלל ועל שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' בפרט. התפיסות האלה, שאינן פופולריות בציבור, דוחפות מדיניות הפוכה ממה שהציבור רוצה וצריך.

המציאות הזאת – שבה נפער פער עצום בין הממשלה וסדר יומה לבין מצביעיה וסדר יומם – היא הזדמנות אסטרטגית עצומה. ניתן לשאול מה יחליש את הממשלה יותר, 200 אלף מצביעי אופוזיציה שיוצאים לרחובות כדי להגן על בית המשפט העליון, או 2,000 מצביעי קואליציה שמוחים נגד חיסול הדיור הציבורי? זה לא סוד שאחד מקווי החלוקה המרכזיים בין השמאל-מרכז לימין בקרב היהודים בישראל הוא מעמדי. אמרו לי מה הכנסתכם החודשית, ואומר לכם למי אתם מצביעים.

מה שנחוץ באמת כדי להחליש את הממשלה ואת הימין בטווח הארוך הוא לא להתעסק רק במה שהשרים וראש הממשלה מכתיבים לנו להתעסק בו, בזירות שנוחות לימין, שבהן השמאל מלוהק – ביחד עם ראשי ההייטק והבנקים – לתפקיד שנקבע לו מראש; אלא לשרטט זירות חדשות לגמרי, שבהן אנו דורשים מהממשלה דברים שהיא אינה מסוגלת – ואינה רוצה – להעניק לציבור. למשל, שכר מינימום של 40 שקל לשעה; למשל, דיור חברתי וציבורי; למשל, תחבורה ציבורית איכותית; למשל, חינוך חינם לכולם, מגיל 0.

ואני מציע לא להסתפק רק בכתיבת הדרישות האלה במצעי הבחירות, או בפרסום פוסט בפייסבוק מדי פעם, אלא ממש לארגן ציבור סביבן, לבנות מאבקים ארוכי טווח שמערבים אנשים, ולהתחבר לכל מי שצריכים שינוי חברתי עמוק במציאות הישראלית. המאבק על הדברים האלה ירחיב את הסדקים בין הממשלה לבין בוחריה, ויעניק לנו אופק אסטרטגי שלא היה לנו כמותו כבר שנים רבות.

אלון-לי גרין הוא מנהל ארצי שותף של תנועת "עומדים ביחד"