האם תתלקח חזית נוספת בגדה המערבית?

המלחמה שנפתחה ב-7 באוקטובר – "מבול אל-אקצא" כפי שנקראה בפי חמאס–  מתכנסת ברובה לתחומי רצועת עזה. אולם מאז אותו בוקר, האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית הולכת ותוססת, והפעילות של הצבא ושל המתנחלים נגד חמושים ונגד בלתי מעורבים מחריפה. מספר ההרוגים והפצועים הפלסטינים הולך ומאמיר, עד כדי כך שגובר החשש בישראל ובמערב, לרבות בממשל האמריקאי, מהתלקחותה של חזית נוספת.

עם זאת, לעת עתה נראה כי תקוותיו של חמאס לאינתיפאדה כוללת בגדה המערבית נכזבו. ד"ר אחמד אבו אל-היג'א, חוקר של סוציולוגיה פוליטית ושל תנועות חברתיות ובעל טור קבוע באתר אל-ג'זירה, מנתח את הסיבות לכך. המאמר פורסם באתר הרשת, הממומנת על ידי קטאר והמאמצת באופן מובהק את גרסת חמאס למלחמה. דווקא עובדה זו הופכת את המאמר למעניין במיוחד.

כנקודת מוצא, אבו אל-היג'א קובע שאך טבעי הוא לצפות להתקוממות עממית בגדה שתחבור ל"מבול אל-אקצא". למעשה, מה שהוצג כשני המניעים העיקריים שהביאו לפתיחה במלחמה מלכתחילה מקיימים זיקה הדוקה יותר לגדה מאשר לעזה: ראשית, רובם המוחלט של האסירים הפלסטינים מגיעים מהגדה; מתוך כ-6,000 אסירים המוחזקים על ידי ישראל, רק כ-200 מגיעים מרצועת עזה, והיתר מהגדה. שנית, מסגד אל-אקצא והעיר ירושלים ממוקמים גיאוגרפית בגדה המערבית.

אבו אל-היג'א מבקש להבחין בין תושבי הגדה לבין הנהגת הפלגים השונים, ובעיקר הרשות הפלסטינית. לטענתו, ברמת השטח, ההתקוממות העממית כבר החלה, במידה מסוימת: בחודש הראשון ללחימה נרשמו תקריות ירי לעבר התנחלויות ולעבר מחסומים צבאיים, לאחר שהתפתח מרי עממי באזורי התפר, ובירושלים ובמרכזי הערים ההפגנות הולכות ומסלימות.

המסקנה המתבקשת, לשיטתו, היא שהלך הרוח הציבורי בגדה אוהד את ההתנגדות, ומוכן להשתתף בה באופן פעיל. זו לא רק תוצאה של המלחמה, אלא המשך למגמה של אלימות גוברת בשטח בשנתיים האחרונות, במוקדים שונים כגון ג'נין, שכם, טול כרם ויריחו.

עם זאת, ובניגוד מוחלט להלך הרוח הציבורי, ההנהגה של אש"ף והרשות מתבלטות בשתיקתן. לאורך תקופה זו מיעטו בכירים בוועד הפועל של אש"ף, ברשות הפלסטינית ובממשלה להביע עמדה, או להתייחס לאירועים, בהוראה ישירה מהנהגת הרשות.

הדממה האוחזת בשורה הראשונה של אנשי הוועד הפועל של אש"ף ושל הרשות, זועקת לשמים. לראייה, אבו אל-היג'א מגייס את עמדתו המגומגמת של אבו מאזן, אשר משתנה בהתאם ללחצים הבינלאומיים המופעלים עליו, ואת חבר הוועד הפועל של הפתח עבאס זכי, שהביע תמיכה בחמאס, והפתח התנער רשמית מדבריו.

אם בכל זאת מחפשים בזכוכית מגדלת שינוי כלשהו במדיניות הרשות, כותב אבו אל-היג'א, ניתן לאתרו בהגמשת המגבלות על מחוות ההזדהות עם חמאס ועם הרצועה במהלך ההפגנות בגדה. למשל, לאחרונה הונפו דגלי חמאס בחופשיות בצעדות מקומיות, בניגוד לאיסורי העבר.

המשוכה הקשה ביותר תגיע ביום שאחרי המלחמה

מעבר לשינוי קוסמטי זה, טוען אבו אל-היג'א כי ניכר שהרשות מעוניינת בשימור הסטטוס קוו. כאמור, הרשות מורידה הנחיות לאנשיה לא לבטא כל מעורבות במהלך של חמאס, ובמקביל ממשיכה לפרוס את כוחותיה בערים המרכזיות ולהפגין נוכחות וכוח בפני החברה הפלסטינית. נוסף על כך, נראה שהיא אינה מפעילה תוכנית לניהול משברים ולהתמודדות עם המצב בעזה, ואף לא עם ההחמרה במצב הביטחוני בגדה עצמה.

בתוך כך, אבו אל-היג'א תוהה כיצד הרשות נערכת לאחד התרחישים הסבירים בעת הזאת – והוא התקפות מזוינות מידי קבוצות מתנחלים, שכבר החלו להפעיל טרור בכבישים הראשיים בקו התפר בגדה.

>> כרוניקה של התעללות: הודעות מחבר בדרום הר חברון

לדברי אבו אל-היג'א, הפער בין הרחוב לבין ההנהגה והאסטרטגיה הרשמית מותח את החבל, ובהפגנות העממיות שהתקיימו בזמן האחרון הציבור לא היסס לתקוף את הרשות. הזעם כלפי הרשות מגיע לא רק מהציבור, אלא גם מתוך מרכיבים בתוכה. גורמים רבים בזרועות הרשות מבטאים שאט נפש מהאסטרטגיה שנוקטת ההנהגה, גם מתוך חשש להישרדותה בסיום המלחמה. רבים מהם מצטרפים להערכות שהמשוכה הקשה ביותר של הרשות ושל הגדה ממתינה לה ביום שאחרי המלחמה.

העובדה שהגדה אינה ממלאת את התפקיד שהועיד לה חמאס סותרת במידת מה את האתוס של הגדה, וזאת בשל שינויים שחלו בה מאז האינתיפאדה השנייה. אתוס זה, כפי שמזכיר אבו אל-היג'א, מושתת על מעורבותן של הגדה ושל חמאס בפיגועי התאבדות קטלניים בעת אינתיפאדת אל-אקצא בין השנים 2003-2001. אלא שמאז, גורס אבו אל-היג'א, עברו הרבה מים בנהר, והחברה הפלסטינית ידעה תמורות רבות מאז 2008.

בין אלה הוא מונה את השינויים בסגנון החיים לכיוון של תרבות צריכה, וחיזוק המנגנונים הניהוליים של הרשות ואיושם ביותר מ-150 אלף פקידים. כל אלו הובילו לנסיגה של מרכיב ההתנגדות בתנועה הלאומית בגדה. עם זאת, לדבריו, חוסר היכולת של הרשות לספק הגנה לאזרחיה מפני מיליציות מתנחלים עלולה להשיב לגדה את תאי ההתנגדות.

אבו אל-היג'א מסכם ואומר כי הגדה המערבית עומדת כעת בפני פרשת דרכים: פועלים עליה ובתוכה כוחות עם אינטרסים מנוגדים. הכוחות העממיים, בעיקר הדור הצעיר, מגלים נכונות להצטרף ל"מבול אל-אקצא", אך כרגע פעילותם מסתכמת בפריקת עול ובעימות ישיר עם הצבא הישראלי, וגוררת אחריה תגובות אלימות ומחיר גבוה בנפש, דבר שמעלה סימני שאלה על כדאיותן.

ישראל, מנגד, מכה את הגדה באגרוף ברזל באמצעות סגירת המעברים, מניעת כניסתם של כ-150 אלף עובדים פלסטינים, מדיניות מחסומים נוקשה וחימוש מסיבי של מיליציות מתנחלים. ולבסוף, הכוחות הבינלאומיים עומדים בלב המאמצים למנוע את התרחבות הסכסוך למלחמה אזורית שתכלול את עזה, את הגדה ואת לבנון, וגם להם יש תפקיד במתרחש.

>> הענישה הקולקטיבית בגדה: "צריך אישור מהצבא לזרוק זבל"

אבו אל־היג'א מסיים את מאמרו בטענה כי השחקנים הרלוונטיים בגדה הנמנעים מהצטרפות למלחמה עתידים לשלם מחיר על שתיקתם ועל עמידתם מנגד. הגדה, לדבריו, היא ליבת הסכסוך בחזית נגד ישראל, וגם בתרחישים הפחות פסימיים, לאחר המלחמה תושביה הפלסטינים יגיעו אל עימות בלתי נמנע עם המתנחלים בחולשה גדולה מאוד.

מיקי לוזון כותב בפרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית