האישה שנאבקה למען האנשים השקופים עוזבת את ישראל

לפני כחודש הודיעה הפעילה החברתית ועובדת הקבלן, רבקה ויטנברג, על כוונתה לעזוב את ישראל ולשוב לצרפת. ויטנברג חיה 35 שנה בישראל, שאליה היגרה בגיל 16.

זה אולי לא נדיר כל כך שמהגרים נשחקים או נשברים מהתמודדות בלתי פוסקת עם תרבות ומנטליות זרה למקום שבו גדלו, ומחליטים לשוב אל מולדתם, שפת אמם, מקום שאולי דורש מהם פחות מאמץ. אבל בטקסט שכתבה ויטנברג בפייסבוק, שבו הודיעה על עזיבתה, היה עוד דבר מה שצובט בלב: "נאבקתי למען השקופות והשקופים", כתבה. "אבל עבור רבים ממי שפעלתי לצדם, הייתי שקופה בעצמי".

לפני עזיבתה, ביקשתי מוויטנברג לספר מעט על חייה ועל פעילותה, וגם על האכזבה והכאב שאיתם היא עוזבת. גם פעילים ופעילות שפעלו לצדה לא חסכו במילים טובות, והאירו זוויות נוספות.

רבים מאיתנו מכירים אותך מאקטיביזם, אבל אני לא בטוח שמכירים את סיפור חייך. תוכלי לספר לנו מעט ממנו?

"נולדתי בצרפת ב-1970 למשפחה יהודית מאוד חילונית. אבא היה מאוד ציוני. הוא בא במיוחד ב-1948 כדי להתגייס, וחזר לצרפת מיד אחרי הלחימה. במשפחה קיבלנו חינוך מאוד נוקשה. היינו משפחה מלוכדת, אבל סגורה למה שמחוץ לה. אני זוכרת שהפריע לי מאוד שלא יכולתי להצטרף לחברים, זה עשה לי בעיות חברתיות והקשה עלי מאוד.

"בגיל ההתבגרות התחילו קצת בעיות התנהגות, וההורים שלי נתנו לי להבין שכשאגיע לגיל 18, הם יגידו לי ביי ביי. ואכן, בגיל 16 הם שלחו אותי לארץ. לא באתי בגלל ציונות. באתי כי היה לי טוב להתנתק מכל הלחצים בבית. הייתי בקיבוץ, למדתי, התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות. בהמשך למדתי טבחות והתחלתי לעבוד במקצוע".

ואיפה נכנסה הפוליטיקה לחיים החדשים שלך בישראל?

"תמיד התעניינתי בפוליטיקה, אבל רק כמתבוננת, לא מעבר. מה שהתחיל לזרז אצלי דברים הוא ההצטרפות למרצ. מישהו שהכרתי נתן לי טופס התפקדות. זה היה כששולמית אלוני עמדה בראש מרצ. אני זוכרת הרבה שיחות איתה. כשיוסי שריד הדיח אותה בזמנו מתפקיד היו"ר, מהלך שעורר כעס אצל רבים, וגם אצלי, פרשתי וקצת לא ידעתי לאן להמשיך מכאן.

"היו רבים שעזבו למפלגת העבודה. אחרי התלבטויות, ובעיקר אחרי רצח רבין, שהשפיע עלי מאוד, בחרתי דווקא להתפקד לחד"ש. גם שם בשלב מסוים התחלתי להרגיש שחיקה, שכל מה שאנחנו עושות לא ממש מוביל לאיזה שינוי. עד שבמקרה, באיזו הרצאה שם, נחשפתי לנושא ההעסקה הישירה".

זה פגש אותך במקום מאוד אישי, נכון?

"לגמרי. אני עצמי עובדת קבלן בניקיון. אני עובדת מאוד קשה בשביל שכר מאוד נמוך, וזה היה פתאום כמו לקבל איתות שהמצב הזה הוא לא גזירת גורל, ולא משהו שחייבות להשלים איתו, שזו בעצם העסקה פוגענית – מישהו גוזר קופון שמן על חשבון הזיעה שלי ופוגע לי בתנאים הכי בסיסיים. הרגשתי את זה עוד קודם, אבל לא חשבתי שאפשר לעשות משהו נגד זה.

"מהר מאוד הצטרפתי לקואליציה להעסקה ישירה, שהקימה באותם ימים חברתי אורנה עמוס מבית הספר לעבודה סוציאלית בבאר שבע. הייתי ממש בקבוצה המייסדת. מה שהרשים אותי היתה התחושה שאנחנו, הפעילות והפעילים, מחליטים ומנווטים את הקואליציה, ולא כמו במקומות אחרים שזה הרגיש שיש מעין תקרת זכוכית מעליך.

"אני זוכרת למשל איך הובלתי מהלך שלם של שימוע בכנסת, והייתי מאוד גאה בעצמי. בהמשך הייתי גם בקורס מנהיגות מטעם הקואליציה, שנתן לנו כלים להכיר את הזכויות שלנו. זה מאוד עזר לי במאבק בקניון עזריאלי למען העברת עובדי הניקיון שהיו עובדי קבלן, ואני בכללם, להעסקה ישירה. לצערי, המאבק שם לא הצליח. פעלנו מול כוחות מאוד חזקים ודורסניים.

"מאבק נוסף שהובלתי היה מאבק בהטרדות מיניות של עובדות ניקיון בקניון בידי גברים, בזמן שאנחנו מנקות את שירותי הגברים. לא מספיק השכר הנמוך והתנאים הפוגעניים, את צריכה להתמודד גם עם זה".

ומשם יהיה נכון לומר שהתפתחת כאקטיביסטית והתרחבת גם למאבקים אחרים?

"כן. אני אולי לא מספרת עליהם לפי סדר ההתרחשות, אבל אפשר למנות שם את המאבק להכרה בכפרים הבדואים בנגב, ובמיוחד אל עראקיב; את מאבק תושבי גבעת עמל בתל אביב בטייקונים שגירשו אותם מהבתים; את הסולידריות עם תושבי שכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים; את תושבי הכפר בורין בגדה המערבית; מאבקים חשובים בדרום תל אביב ועוד.

"אפשר לומר שאת מי שלא רואים וקל לנצל ולדכא – לצדו עמדתי. יהודים, פלסטינים, בתוך הקו הירוק, בשטחים. הכל התחבר אצלי".

"אישה פשוטה וענקית"

פעילים מהמאבקים שהזכירה ויטנברג מלאים הערכה ומילים טובות על מסירותה. עזיז אלטורי, ממובילי מאבק התושבים באל עראקיב בנגב, מספר שוויטנברג עמדה שם לצד התושבים והתושבים ממש מימי ראשית המאבק וההריסות הראשונות, וגם ישנה בכפר.

לדברי אלטורי, "לעולם לא נשכח לה את העמידה שלה לצדנו בימים הקשים ההם. הסולידריות ההיא נתנה לתושבים כאן את האמונה ואת הדחיפה להמשיך במאבק. אף פעם לא נשכח את זה ואף פעם לא נשכח אותה. אני מאחל לה גם בשם תושבי הכפר אל עראקיב כולם שיהיו לה חיים טובים, בריאות ורק טוב בצרפת".

יניב כגן, מפעילי המאבק בשייח' ג'ראח, מספר סיפור קטן שממחיש לדבריו מי היא ויטנברג: "רבקה מגיעה באופן עקבי להפגנות בשייח' ג'ראח נגד גירוש משפחות וייהוד השכונה. בסוף כל הפגנה היא משתפת בתמונות ובסרטונים שצילמה, שבהם מתועדות גם התקווה והנחישות של המפגינות והמפגינים לבלום את הגירוש ולהפיל את הכיבוש, וגם האלימות המשטרתית המופעלת עליהם.

"לפני חודש התקיימה הפגנה גדולה בשייח' ג'ראח בעקבות גירוש משפחת סאלחיה והחרבת הבית והמשתלה שלה. האוטובוס שיצא מתל אביב כמעט עזב להפגנה, כשלידינו עצר פתאום אוטובוס אחר, שבדיוק חזר מנטיעת עצי זית בבורין, שהסתיימה באלימות קשה מאוד של המתנחלים. מהאוטובוס ירדה רבקה, כאילו לא עבר עליה בוקר קשה, ושאלה: 'חיכיתם לי?' ענינו שכן. היא עלתה לאוטובוס, ויצאנו לדרך. זאת רבקה".

גם רונית אלדובי מגבעת עמל הביעה צער על עזיבתה של ויטנברג. היא מספרת: "אני זוכרת את רבקה נוכחת ונאבקת לצידנו, גם בשכונה עצמה וגם ברשתות. אבל אני נזכרת בה בסיטואציה אחרת, קטנה, שלא קשורה למאבק שלנו. אני זוכרת שיום אחד עברתי ליד קניון עזריאלי, והיא היתה שם במין דוכן של העסקה ישירה או מאבק הנכים או שאולי עברתי שם בכמה הזדמנויות וראיתי אותה בכל פעם במשהו אחר.

"אמרתי לעצמי, יא אללה, מאיפה יש לה כוחות לזה. היא נראתה לי אישה קשת יום בעצמה, שמתפרנסת בדוחק. העמדות האלה אוישו על ידי שניים-שלושה אנשים בצומת הענקית ההיא של עזריאלי. זה הרגיש כמו טיפה בים, וקצת צבט. אבל אז גם הבנתי שרבקה היא פשוט אישה מהסוג העקשן, אלה שמבינים שמאבק בנוי גם מהמון רגעים קטנים, אפורים וסיזיפיים, שאסור לוותר בהם, והם אלה שמקיימים אותו ולא מוותרים לעצמם. נראה לי שזה מתאר בדיוק את רבקה – אישה פשוטה וענקית".

טל שדות, אקטיביסט ותושב שכונת נוה שאנן, מתקשה לשים את האצבע מתי התחיל להבחין בוויטנברג. "ב-2015 עברתי לשכונה ודי מהר התחברתי למאבקים שם. באיזשהו שלב מתחילים לזהות פרצופים, ורבקה פשוט היתה שם בהמון מרחבים אקטיביסטיים, מסורה, ערכית ומביאה איתה איזו עוצמה מיוחדת.

"הדבר שבעיני מאוד חזק ברבקה הוא המקום שממנו היא מגיעה, הרקע שדי אפשר לומר שהוא קצת שונה משל רבים מהפעילים והפעילות בשמאל. כמה מהחברים במאבקים השונים שלנו עובדים בעבודה קבלנית? כמה מהם נאלצים להתמודד עם המציאות האכזרית של הקיום בישראל בצורה כזאת ישירה בחי היומיום שלהם, ועדיין מוצאים את הזמן והכוח להרים את הראש ולהיאבק, לצד מדוכאים אחרים, ולסרב לעמוד מנגד?"

שולה קשת, העומדת בראש תנועת אחותי בדרום תל אביב, אומרת: "שתינו, גם רבקה וגם אני, נשים מדרום תל אביב. אני מנוה שאנן, ורבקה משכונת שפירא. נאבקנו פה שכם אל שכם בלא מעט מאבקים קשים, והעזיבה שלה מאוד כואבת לי. כל אחת כמו רבקה שעוזבת את המרחב המסוכסך והקשה הזה היא הפסד של כולנו, גם ברמה האישית וגם ברמה הקהילתית.

"אני חושבת שהעזיבה של רבקה מציבה איזו מראה בפנינו, ומזמינה את ההתארגנויות האקטיביסטיות לאיזה חשבון נפש קטן. איך ייתכן שאישה כל כך פעילה וכל כך מחויבת כמו רבקה עוזבת את ישראל כשהיא מרגישה לא מוערכת, מרגישה בעצמה שקופה.

"אני חושבת שרבקה לא לבד בתחושה הזאת. עצוב שהרבה דברים שאנחנו נאבקות לשנות בחברה ובממסד, אנחנו משעתקות פנימה לתוך המרחבים האקטיביסטים שלנו. בעזיבה של רבקה היא כאילו מטיחה לנו בפנים שהיא עוזבת כי לא טוב לה פה, גם בגלל שבתוך המאבק למען נראות של שקופים ושקופות לא רואים אותה".

כדי לתקן במעט את התחושה הזאת, אירגנו בבית אחותי ערב הוקרה ופרידה מוויטנברג, שאליו הגיעו פעילות ופעילים, ושבו היא קיבלה אות הערכה על פועלה.

אני לא יכול לסיים את הכתבה הזו עליך בלי לפתוח איתך קצת את תחושת האכזבה שאיתה את עוזבת. את יכולה לספר עליה קצת?

"זה מורכב מהמון דברים. בצד הפרקטי, הפוליטי, תמיד הפריע לי איך בין הארגונים והקבוצות השונות אין באמת סולידריות. יש המון שמירה על נפרדות וקושי לחבר מאבקים, לעבוד יחד בכוח חזק וגדול יותר. זה תמיד היה לי חסר. אני מאמינה שאם היינו משתפים פעולה, היינו יכולים להזיז דברים הרבה יותר.

"אני זוכרת למשל איזו פגישה בבאר שבע שהשתתפתי בה בנושא עובדי קבלן. מי שאירגנו אותה היו פעילי הסתדרות או משהו כזה. אחת מעובדות הקבלן, אישה שעבדה בניקיון, קמה לדבר וסיפרה שהיא מארגון כוח לעובדים, ואחד מאנשי מנגנון ההסתדרות פשוט קם והתחיל להשתולל עליה, והפגישה התפוצצה.

"אני הרי מגיעה מצרפת. יש שם המון איגודי עובדים, לכל אחד יש עקרונות משלו ודרך משלו. אבל כשצריך לשתף פעולה ולעבוד יחד על משהו, אז עושים את זה. פה בישראל התחושה לא פעם היא שכל אחד עם האגו שלו, ושום דבר לא זז. זו אחת האכזבות הקשות שלי.

"נתקלתי גם לא פעם בזה שאם אני במקרה לא בקבוצה של המארגנים, אז לא יקשיבו לי, לא יאפשרו לי לעשות כלום, ואחר כך גם יבואו בטענות. התחושה היתה שאם את לא מהקליקה, חבל לך על הזמן. ואני רואה ששום דבר לא זז וכולם מקטרים על המצב הרע.

"ממש נשברתי מההתנהלות פה, מזה שלא מוכנים לשתף פעולה כמעט בשום דבר, אולי פעם בכמה שנים, כשיש איזה אירוע קשה כמו הפוגרום בבורין שנכחתי בו, רק זה מצליח לרגע לחבר קבוצות לפעולה משותפת של הפגנת כוח. אבל זה נקודתי, ורק מדגים כמה שיתוף הפעולה הזה חסר ביומיום ואיך כולנו מפסידות.

"היו מקרים כמו הפגנה בקלקיליה, שבה נתנו לכל מיני פעילים לדבר ואז איזה מקומי ביקש ממני לדבר בשם חד"ש. מישהי מהמובילות שם, לא אנקוב בשמה מפאת גילה וכבודה, נורא כעסה עלי שדיברתי, וממש אמרה לי 'את לא חוזרת לאוטובוס'. זה היה רגע מאוד משפיל ופוגע, שנחרט לי, השאיר משקע.

"היו גם מקרים שבהם לא נתנו קרדיט, למשל סרטון שצילמתי בפוגרום בבורין ואחד הארגונים עשה בו שימוש תקשורתי נרחב והציג את זה כאילו הארגון צילם. הם עשו מזה הון תקשורתי, ובשבילי זו היתה חוויה מקטינה. זה לא רק עניין של אגו, זה עניין של הכרה, של לא לרמוס. ברור שהמטרה של ההפצה היא הדבר החשוב פה, אבל לטווח הארוך ההתנהלות הפנימית היא זו שבגללה נשארים או עוזבים.

"כשאתה ארגון שפועל לשינוי, חשוב שהשינוי הזה וההקפדה על הערכים שאנחנו נאבקות עליהם יקבל ביטוי גם בהתנהלות שלנו בינינו לבין עצמנו. הלוואי שמישהו יקשיב לדברים האלה שלי, ושהמציאות הזאת תשתנה. אותי זה שבר".

רבקה, האם יש סיכוי שניראה אותך כאן בכל זאת, אולי אחרי תקופת התרחקות ומילוי מצברים?

"אני כבר הרבה זמן עם המחשבה לעזוב, לחזור לצרפת. חיכיתי שיהיה לי קצת כסף. אבל אני לא סוגרת לגמרי את הדלתות פה, ותמיד שומרת לעצמי את האופציה שאם לא אסתדר שם אוכל לחזור לפה".

אבי בלכרמן הוא כתב שטח ואקטיביסט שמלווה ומתעד מאבקי פריפריה