גרמניה משתפת פעולה עם ישראל במחיקת הזהות הפלסטינית

לפני קצת יותר משבוע נהרגו 33 פלסטינים בעזה בעוד מסע הרג ישראלי – או כפי שהוא כונה בישראל, "מבצע מגן וחץ". המתקפה על עזה לא רק אירעה בסמוך ליום השנה ה-75 לנכבה. היא גם הדגימה היטב את העובדה שאותה ברוטליות שבה עקרה ישראל כ-750 אלף פלסטינים מביתם בטיהור האתני שהתבצע ב-1948, נמשכת עד עצם היום הזה.

פלסטינים ברחבי העולם יצאו לרחובות לא רק כדי למחות על שיתוף הפעולה של ממשלות המדינות השונות בטבח הישראלי האחרון, אלא גם כדי למצוא מקום לבטא את כאבם, ולהתאבל על 75 שנה של קולוניאליזם, אפרטהייד ועקירה. מכיוון שישראל ממשיכה למנוע ממיליוני פליטים וצאצאיהם את זכות השיבה, זיכרון הנכבה הוא חלק יסודי מהזהות הפלסטינית, שסובבת סביב הכמיהה לחזור למולדתנו.

אך במדינות כמו גרמניה, שבה מתגוררים אלפי פלסטינים, זכותנו לחופש הביטוי וההתאספות נמצאת תחת התקפה חמורה. זו השנה השנייה ברציפות שבה משטרת ברלין אסרה על קיום של הפגנות ועצרות לזכר הנכבה, ובצעד שהיה חמור אף יותר מטקטיקות השיטור האלימות שעליהן דווח במקומות אחרים במערב אירופה, כולל בריטניה. האיסור נומק בכך שאירועי יום הנכבה מהווים "סכנה מיידית" לאנטישמיות ולהאדרה של אלימות.

בשנה שעברה, משטרת ברלין עצרה ועיכבה 170 איש, בהם אנשים שבכלל לא השתתפו בהפגנה; בדיון בבית המשפט שהתקיים במרץ השנה, שוטר הודה שהכוחות כיוונו לאנשים שעטו כאפייה, לבשו בגדים בצבעי הדגל הפלסטיני, או פשוט נראו כאילו שהם מתכוונים להצטרף להפגנה.

בגלל האיסור שהוטל השנה, האירוע היחיד שקיבל אישור היה אירוע תרבותי, שהתקיים בהרמנפלאץ בברלין בשבת שעברה. גם על האירוע הזה הוטלו מגבלות חמורות: המשטרה אסרה על נאומים, הסירה שלטים בדוכנים שכללו את המילים "BDS" או "נכבה", החרימה עלונים פוליטיים, ובשלב כלשהו אפילו אמרה למארגנים שהדֶבּקה – הריקוד הפלסטיני המסורתי – הוא "פוליטי מדי". המפגינים היו מוקפים בעשרות שוטרים, שצילמו את האירוע בווידיאו. וכך, ברלין הצליחה לגרום לפלסטינים להרגיש את האפקט המצמרר של דיכוי מלא.

בשם המאבק ב"אנטישמיות שקשורה לישראל", הרשויות בגרמניה עושות את דברה של ישראל במדינה שלהן. אבל עכשיו נראה שהן גם להוטות לחקות את הטקטיקות הדכאניות שבהן נוקטת ישראל כדי לבלום כל ביטוי של זהות פלסטינית. בתחילת השנה, השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הורה למשטרת ישראל לאכוף איסור על הצגת דגלי פלסטין במרחב הציבורי, בטענה שהדגל הוא סמל ל"תמיכה בטרור". בשבת שעברה, משטרת ברלין אסרה על התכנסות שבאופן אירוני התמקדה באיסור ההיסטורי על הצגת הדגל הפלסטיני, ואורגנה על ידי נשים פלסטיניות, יהודיות וגרמניות.

בעידוד ישראל, גרמניה אימצה את הגדרת האנטישמיות החונקת של IHRA, והבונדסטאג העביר חקיקה נגד BDS – והסכרים נפרצו לגל חדש של דיכוי כל ההיבטים של הזהות הפלסטינית, שהביא את הנכבה המתמשכת לאירופה.

אני נכדה של פליטים פלסטינים שגורשו באלימות מכפר אבותינו ג'ימזו, במרכז פלסטין ההיסטורית. המשפחה שלי התפזרה בכל העולם, ופרטים ממנה הפכו לפליטים בתוך פלסטין, אך עדיין החדירו בי את זיכרון העבר ואת הכמיהה לשיבה.

ב-9 ביולי 1948, התאריך שבו חטיבת יפתח של הפלמ"ח פלשה לג'ימזו, היה תחילתם של חיי התעקשות והתנגדות עבור משפחתי, ובסופו של דבר גם עבורי. ואני רק אחת מאלפי פלסטינים בגרמניה שסיפוריהם דומים, כולם חיים במדינה שמעדיפה להתכופף בפני כוחה העליון של מדינה זרה מאשר לדאוג לאזרחיה ותושביה.

"אנחנו רוצים למות בבית שלנו בפלסטין", אמר סבא רבא שלי, המוכתר של מחנה הפליטים עקבת ג'בר ליד יריחו, בסרט התיעודי "עקבת ג'בר – שלום ללא שיבה?" "מי לא רוצה לחיות בשלום?" הוא המשיך. "אבל לא יכול להיות שלום בלי זכות השיבה. זה ייקח שנים, זה לא יקרה עכשיו – זה ייקח זמן, אבל אנחנו כאן רק באופן זמני".

היבא ג'מאל היא עיתונאית ועורכת דין פלסטינית-אמריקאית החיה כיום בגרמניה. המאמר הופיע במקור במגזין 972+. תרגום מאנגלית: יונית מוזס