גורלה של ישראל בלתי נמנע. על הפלסטינים להיערך לכך

כינוסים ומפגשים שנערכו לאחרונה במרכז מסאראת למחקרים מדיניים ואסטרטגיים ובמכוני מחקר פלסטיניים אחרים, חשפו בלבול ומבוכה בכל הנוגע לאסטרטגיה הנדרשת להתמודדות עם ממשלת נתניהו. למעשה, תחושות כאלה מלוות את הפרויקט הלאומי שלנו בכללותו. כל אדם רואה אותו באור שונה, ומכשולים לרוב עומדים בפני אחדותנו. קשה אפילו לתאם בין חלקי העם הפלסטיני השונים, מה שמקשה על הגשמת הפרויקט. אולם בלעדי יישומו, לא תהיה אחדות ולא יהיה ניצחון.

הפרויקט הלאומי הפלסטיני איתן מתמיד, ונסיבות, תנאים ואינטרסים רגעיים לא ישנו זאת. מה שכן משתנה הוא האסטרטגיות והכלים להגשמתו. לעולם לא נוותר על זכויותינו החוקיות וההיסטוריות ועל היעדים הלאומיים. הפרויקט הפלסטיני כולל שחרור מלא, זכות שיבה והגדרה עצמית לעם הפלסטיני כולו. כל אלה נקבעו כבר מזמן, לאחר התבוסה ב-1967 ולאחר הניצחון בקרב כראמה ב-1968.

שינוי חשוב, המתפתח בהדרגה, נוגע לפתרון הבעיה הישראלית במסגרת הפרויקט הלאומי הפלסטיני, דהיינו למקומם של יהודים ישראלים בפתרון ההיסטורי. אי אפשר עוד להתעלם מהם, להציע להשליך אותם לים, להשיבם למקומות שמהם הגיעו או להתייחס אליהם כאל נתינים החייבים במס גולגולת, כמו שמציעה חמאס. רובם, יש לזכור, הם ילידי הארץ, ואינם אחראים למעשיהם של אבותיהם ושל סביהם.

>>> "יש פה הזדמנות חד פעמית". בגוש נגד הכיבוש מרגישים שינוי

לכן הציע אש"ף את הקמתה של מדינה דמוקרטית לאחר השחרור וההבסה של פרויקט ההתנחלויות הקולוניאליסטי. במדינה זו יחיו מוסלמים, נוצרים, יהודים, חילונים ואתיאיסטים, כשווים בין שווים. עתה יש לנסח מחדש את האמנה הלאומית הפלסטינית, באופן שיבטיח זכויות יסוד ברוח החירות והצדק החברתי, שוויון בין אזרחים, דמוקרטיה מלאה הכוללת הפרדת רשויות ועצמאותן ועוד.

על מזבח ההכרה באש"ף כמייצג הלגיטימי של העם הפלסטיני הקרבנו באמנה את זכויות היסוד שלנו ואת המטרות החשובות באמת. החיפוש הבלתי נלאה אחר הסדר ופתרון לסוגיה הפלסטינית-ישראלית ואחר השגת זכויות מינימליות במו"מ אינסופי, בא על חשבון הדברים שאנו זקוקים להם הרבה יותר.

תמורת הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ויתרנו על הזכויות ההיסטוריות שלנו על כל פלסטין, וכן על הגדרה עצמית לעם הפלסטיני כולו ועל זכות השיבה לפליטים. דחפנו את אש"ף לוותר על כל אלה והחלשנו אותו. עינינו רואות את התוצאה: התסכול פושה בכל; מדינה אין, וגם לא הנהגה ראויה. נחשלות מחשבתית ותרבותית מושלת בנו. על רקע כל אלה, ישראל מחילה את ריבונותה על רוב פלסטין – ותיאבונה רק הולך וגדל.

לחשב מסלול מחדש

עתה עלינו לחשב מסלול מחדש. במקום לבקר את הזולת, עלינו לבחון את הדברים באופן מעמיק ואמיץ, להפיק לקחים, להכיר בטעויות שנעשו ובוויתורי השווא המזיקים. עלינו לשוב לתוכנית הלאומית המקורית שמגלמת בתוכה את הסוגייה כולה – האדמות שנלקחו, העם והנרטיב ההיסטורי.

יש מי שהדשדוש נוח להם, ויש מי שחוזרים ואומרים שפתרון שתי המדינות הוא נחלת העבר, ואילו ההווה הוא מיליון מתנחלים בגדה המערבית. לשיטתם, עלינו לקבל את מה שמציע הכיבוש, שמא ניוותר ללא זהות, ללא זכויות וללא שלטון פלסטיני שיגן עלינו מפני הדיכוי הישראלי. הצד השני של מטבע הסכמי אוסלו הוא מדינה יהודית אחת שבה נהיה אזרחים סוג ב' ובבוא היום היא אולי תהפוך למדינת כל אזרחיה או למדינה דו לאומית. אולם רובם המכריע של הישראלים אינם מעוניינים במתן אזרחות וזכויות מלאות לפלסטינים.

ישראל קובעת עובדות בשטח: מדינה פלסטינית בגבולות 1967 לא תקום. גם מדינה יהודית בין הים לנהר שבה אין זכויות לפלסטינים אינה אפשרית, וגם לא מדינה אחת דמוקרטית שאיננה ציונית, גזענית ומתנחלת. ישראל מפלסת את הדרך להקמת "ישראל הגדולה", שממנה יגורשו הפלסטינים בהזדמנות המתאימה. המפקפקים בכך מוזמנים להתעמק מעט במה שאירע בחווארה, לקרוא את הסכם טראמפ, שקרא לעקור את תושבי המשולש ולהעבירם לגדה, ולהיזכר במיליוני הסורים שברחו או שגורשו מארצם ומחוצה לה.

הדבר היחיד שימנע עקירה כזו הוא עמדה פלסטינית מאוחדת ופרואקטיבית, בעלת חזון ואסטרטגיה מציאותיים ועמדה לאומית ודמוקרטית. אנו זקוקים להנהגה אחת בעלת רצון, שתיתמך על ידי עמדה מאוחדת של מדינות ערב ושל מדינות העולם הרחב. לצערנו, כל זה נראה כרגע כמו חלומות באספמיה.

אחד השיעורים החשובים ביותר שלמדנו בהיסטוריה של הסכסוך הוא שמשא ומתן לא ישיג לנו את מה שלא הצלחנו להשיג לפניו. למדנו זאת בצורה הטובה ביותר לאחר שרכבת ההסדר יצאה לדרכה לאחר מלחמת 1973. כל הפתרונות הקיימים כושלים מיסודם: שתי מדינות, מדינה אחת או כל הצעה אחרת. אין שותף ישראלי לפתרונות אלה. אפילו בתור הזהב של אוסלו לא הסכימו שמעון פרס ויצחק רבין, מנהיגי "מחנה השלום", להקמת מדינה פלסטינית. עמדותיהם שידרו: הכיבוש ייוותר בעינו, כמו גם הריבונות הישראלית.

המשבר הנוכחי בישראל רק מבהיר את העובדה כי גורלה בלתי נמנע. ישראל היא יישות עוינת, שהושתלה במרחב ערבי שדוחה אותה ושימשיך לדחותה עד שינצח. היא אינה מדינה רגילה ונורמלית, אלא התגלמות של הפרויקט הקולוניאלי שנושא בחובו את זרעי אובדנו. אולם היא לא תגיע אל קיצה כתוצאה מהציפיות, מהנבואות או ממעשיות השווא שאנו מספרים לעצמנו. עוד עשר, עשרים או חמישים שנה, יַחברו יחדיו גורמים פנימיים וחיצוניים ויגרמו לכך לקרות. עד אז העולם ישתנה, האזור ישתנה וישראל תשתנה, אולם לא כל השינויים הללו ישחקו לידי הפלסטינים. מוטב לפלסטינים שישתנו בעצמם כמידת יכולתם, כדי שיוכלו לתעל לטובתם את השינויים בישראל, באזור ובעולם.

האני אל-מסרי הוא פובליציסט ועיתונאי פלסטיני, פוליטיקאי לשעבר ומנהל המרכז הפלסטיני למחקרים מדיניים ואסטרטגיים. המאמר המלא התפרסם באתר הפלסטיני-ישראלי "ערב 48". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: דולי ברוך