בין שתיקה לפעולה: למה החלטתי לשבות רעב למען עזה
מאז תחילת המלחמה, האזרחים הפלסטינים משותקים מאימת הרדיפה וצופים בבני עמנו הנטבחים בעזה. אני מסרבת להניח לפחד לשתק אותי. שביתת רעב היא הדרך הלא אלימה אך הרדיקלית ביותר לעמוד איתם בסולידריות
ניסיון טרנסצנדנטלי להרגיש את הכאב. משפחה אופה לחם בין החורבות ברפיח, דרום רצועת עזה, 28 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
לפני שבוע החלטתי לפתוח בשביתת רעב תחומה בזמן, שהחלה ב-25 בדצמבר והיתה אמורה להסתיים ב-29 באותו החודש. לאחר הרהורים ובעקבות שיחות עם אנשים יקרים לי, החלטתי להמשיך את השביתה עד יום רביעי, 3 בינואר, בקריאה מחאתית קהילתית-המונית ליום שביתת רעב/ צום בסולידריות עם בני עמנו בעזה, וכולל קמפיין ברשתות חברתיות תחת ההאשטאג: #HungerstrikeforGaza.
לקח לי חודשיים להבין שלא נותרו לי עוד ברירות מלבד החלטה זו, שיש להעמיד אותה בהקשר רחב יותר, שהיה נכון עוד לפני פרוץ המלחמה: במשך השנתיים האחרונות, ובפרט משזומנתי לחקירת שב"כ.
לחקירה אז זומנתי על בגלל ארגון הפגנה נגד הגרינוושינג, או נטיעת עצים במטרה לעקור את המשפחות הבדואיות מסעווה, כפר בדואי לא מוכר בנגב הדרומי. ההבנה הכתה בי במשך שנתיים נעקרתי מה"רחוב", מהמרחב הציבורי שעימו הייתי מזוהה. בשנתיים מאז החקירה, ההרתעה והפחד השפיעו על העשייה הפוליטית שלי, שקיבלה גוונים חדשים ופתחה צוהר למה שאינו "הרחוב", שלא הכרתי קודם.
הפחד אמנם שיתק אותי, אך כוננתי דרכי פעולה חדשות. פעלתי לפי שיטת "המצוי והרצוי", שבעבר לא האמנתי בה כל כך, אך היא סייעה לי לערוך מיפוי ובחינה של מה יש, מה אין ומה אני יכולה לעשות. המצאתי דרכים נוספות וחדשות להמשיך בעשייה, כגון הדרכת סיורים פוליטיים, השתתפות במועדוני שיחה והידברות פוליטיים, במפגשים דו לאומיים ובימי התנדבות במקומות ובארגונים חברתיים-פוליטיים שונים. אלו סייעו להתמודד עם הפחד, אך לא לכפר עליו.
ב-7 באוקטובר, אנחנו, הערבים-פלסטינים בתוך מדינת ישראל, הוכפפנו ליחס עוד יותר קפדני וממשטר על ידי המדינה, שנקטה במדיניות דרקונית ושרירותית שכללה זימונים לחקירות, מעצרים פראיים ופתאומיים לכל מי שהעז להתבטא ולהעלות פוסטים פרו-פלסטינים או אפילו הביע כאב והזדהות עם עזה, לצד זימוני משמעת למיצוי דין לסטודנטים הפלסטינים, ופיקוח אתנו-מקארתיסטי ורדיפות פוליטיות גם מצד החברים לספסל הלימודים. מדיניות אשר הלכה והסלימה עם המשך המלחמה.
ניתן לחשוב על זה כעל ממשל צבאי לא מוכרז. אנו לא יודעים מה מותר, כי הכל אסור ועדיף לא להתחכם משלל הסיבות שמניתי לעיל. כך קרה שלראשונה באמת לא עשינו כלום, מפני שהפחד הוא מיתי וממשי מאוד. בפועל, סייענו למדינה לעצב את הדימוי העצמי שלנו מחדש; ספגנו והפנמנו את הפחד ללא כל עוררין.
מסתורין אנושי, בעיה לא פתורה
בראשית המלחמה היה ברור כי מדובר בהחלטה טקטית ואסטרטגית – שתי חזיתות, או "גזרות", מספיקות (דרום וצפון), לא צריך עוד גזרה בתוך ישראל, שהיא אנחנו. אט אט, ועם ההבנה הכואבת כי המלחמה כנראה כאן כדי להישאר, התעצב מחדש הדימוי שלנו, אותם ערבים פלסטינים המהווים מסתורין אנושי בישראל ובעיה לא פתורה.
אך מכל זה עולה החשיבות העצומה למשמעות הגלומה במדיניות ההשתקה וההפחדה: רצון המדינה לבטל את הזיקות הקיימות בין פלסטינים בתוך מדינת ישראל לאלה שבעזה. הביטול הזה נעשה בין היתר דרך השתקה, דה-לגיטימציה ודה-אקטיביזציה, הן של המחשבות והן של הפעולות שלנו. כלומר, אי אפשר להזדהות עם מישהו שהוא לא ישראלי ובכלל, אי אפשר להביע כאב על בני עמנו ועל המצב בעזה.
מדובר בכשל רציני בהוויה הישראלית לקבל ולהכיל את העובדה כי לרבות ולרבים מאתנו יש קשר מבוסס דם, משפחה, מכרים וחברים בעזה, בדיוק כפי שהחברה הישראלית כרגע מתמודדת עם טרגדיית 1,400 הנרצחים, כשנראה שיש אדם בכל משפחה בישראל שמתמודד עם אובדן של מישהו שנכח במסיבה ב"נובה", או נרצח שם או ביישובי הדרום.
לא בכדי אני מזכירה בהקשר הזה את החקירה שזומנתי אליה ואת הפחד שליווה אותי והתעצם מאז. זה מגלם משטור עמוק, שמוביל להפנמה של הפרנויה, ההיסטריה וערעור הביטחון והאמון בסובבים אותנו. דבר אשר, בלשון המעטה, משתק ומפרק ברמת היחיד, וברמה הקבוצתית-הקולקטיבית מדגים כיצד מדיניות הפרד ומשול פועלת "להנדס" את הפרגמנטציה של העם הפלסטיני בתוך גבולות הקו הירוק, הגדה המערבית ורצועת עזה והתפוצות.
משטור עמוק שמוביל להפנמה של הפרנויה וערעור האמון בסובבים אותנו. שוטרים עוצרים סטודנט פלסטיני באוניברסיטת תל-אביב במהלך עצרת לציון יום הנכבה, 15 במאי 2022 (תומר ניוברג / פלאש 90)
זו סיבה אחת שהובילה אותי לברירת המחדל של פתיחה בשביתת רעב: הצורך לא להיכנע לפחד. אני שובתת כי אני מפחדת לפחד שוב מבלי למצוא לכך מענה. זהו צורך ולא רק רצון, להחזיר לעצמי את הסוכנות על מה שאני עדיין יכולה.
שביתת רעב היא דרך מחאה והתנגדות בלתי אלימה באמצעות הימנעות מופגנת מאכילה ושתייה. השביתה נעשית בדרך כלל על רקע של עוול אישי, חברתי, פוליטי וכדומה. היא מוכרזת לרוב כצעד נואש, קיצוני ואחרון במאבק במטרה לעורר את תשומת לב הציבור והשלטונות, או להביא שינוי מדיניות.
הסיבה השנייה היא הפריבילגיה שעוד נותרה לי כאן והנגישות למשאבי חיים בסיסיים: אוכל, מים, שתייה, חשמל, בית, קורת גג. זו פעם ראשונה בחיי שאני חווה משבר קיומי עמוק ומבינה שחיי שווים יותר מחייהם של אנשים אחרים. כמו כן, החלטתי לשבות רעב בכדי להתנגד למדיניות ההרעבה והשימוש בה ככלי מלחמה לגיטימי. אמנם המילה מוסר זרה לעצם המלחמה, ובכל זאת, יש להתנגד בתוקף למדיניות ההרעבה שישראל נוקטת נגד תושבי עזה.
המצור והלחימה בעזה גרמו לירידה חדה באספקת חשמל ודלק, מה שלא אפשר לחמם ולהכין מזון או לשנע קמח ומוצרי בסיס למאפיות. אונר"א דיווחה כבר בסוף אוקטובר כי חמישית מהמאפיות ברצועה אינן יכולות לפעול בשל מחסור בדלק ובקמח, או מפני שהופצצו. שבוע לאחר מכן, בתחילת נובמבר, דיווח האו"ם כי אין עוד מאפיות פעילות בעזה. לפי הדיווחים של אוקספם, ישראל משתמשת ב"הרעבה" כנשק מלחמה נגד אזרחים בעזה מאז תחילת המלחמה, כאשר רק 2% מאספקת המזון שאמורה להיכנס לרצועה נכנסת בשל הידוק הסגר.
כתוצאה מכך, מיליוני אזרחים בעזה נתונים לענישה קולקטיבית לעיני כל העולם. בכל יום המצב מחמיר. הילדים בעזה סובלים מטראומה קשה עקב ההפצצה המתמדת, מי השתייה שלהם מזוהמים או קצובים, ובקרוב משפחות לא יוכלו להאכיל את ילדיהם כלל.
בחודשיים הראשונים של המלחמה אי אפשר היה למחות נגד המתקפה על עזה. כעת יש התארגנויות, אך טרם הוצגה יוזמה עצמאית המגיעה מהחברה הפלסטינית בתוך ישראל. שאלת השתיקה מול הפעולה ליוותה אותי מתחילת המלחמה ובעיקר בשבועיים האחרונים. בעודי כותבת מאמר זה, אני מציינת את היום התשיעי לשביתת הרעב שבה פתחתי. הפעולה שלי נבעה מהפחד להיכנע לשתיקה. זו הצורה הלא אלימה ביותר אך הרדיקלית ביותר כדרך להיות בסולידריות עם עמי בעזה.
עבורי, זהו הניסיון הקיצוני ביותר להתאחד ולהתאחות (בערבית מהמילה ״تلاحم" בשר) עם בני ובנות עמי בעזה. אני רואה בשביתה זו ניסיון טרנסצנדנטלי להרגיש את הכאב. אין מדובר ביצר מזוכיסטי; אני מנסה להתעלות מעל ההקשר הנוכחי ולהתחבר למה שקורה בעזה, וגם לכאוב את כאבם של מאות אלפי המורעבים ואלו שכבר מתו מרעב ומסיבות אקלימיות-פוליטיות אחרות בחסות ישראל.
יארה שאהין גראבלה היא פעילה חברתית-פוליטית מיאפא, מאסטרנטית בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב וחברת ועד ב"אקדמיה לשוויון"
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
