בין הירדן לים, יש מרחב פרשנויות לכולם
כפי שלא מדויק לומר שתמיכה בארץ ישראל השלמה היא תמיכה בגירוש הפלסטינים, כך לא מדויק לטעון שקריאה לשחרור פלסטין בין הירדן לים מבטאת תמיכה באנטישמיות וגירוש יהודים. ההקשר הפוליטי קובע. האיסור על הסיסמה הזו, כותבים שני היסטוריונים, הוא ניסיון השתקה
הטענה הפלסטינית שבפלסטין כולה אין חירות יש לה על מה להתבסס. הפגנה פרו פלסטינית בלונדון (צילום: גרהם מור CC BY ND 2.0)
לאחרונה השתרשה בישראל, ובקרב יהודים ולא יהודים רבים בחו"ל, העמדה שהסיסמהFrom the River to the Sea Palestine will be Free ("מנהר עד לים, פלסטין תהיה חופשית") היא סיסמה אנטישמית, הקוראת לחיסולה של מדינת ישראל ולטיהור אתני או לרצח של כל היהודים החיים בה.
>>הזעם הקדוש: מצוקת השמאל הישראלי
ארגונים יהודים וגורמים פוליטיים אחרים בעולם דורשים לאסור את השימוש בה, ובמקומות מסוימים, כמו ברלין, המשטרה אכן אוסרת על השמעת הסיסמה הזו בהפגנות ועוצרת מפגינים שצועקים אותה. בבריטניה השעתה מפלגת הלייבור את חבר הפרלמנט אנדי מקדונלד על שהשתמש בביטוי בהפגנה, והתאחדות הכדורגל האנגלית אסרה על שחקנים להשתמש בסיסמה זו אפילו בחשבונות הפייסבוק האישיים שלהם.
בישראל כתבה עיתונאית "הארץ" רוית הכט שזו קריאה "לטיהור אתני, ממש כמו זה שאירע בעוטף עזה… לא לחזרה לגבולות 67' ולא הפסקת הכיבוש, אלא השמדת הבית הלאומי של העם היהודי וסילוקם של היהודים מהמקום".
אולם פרשנות זו בעייתית מאד וחוטאת לאמת.
ראשית, ראוי להשוות את הסיסמה הזו לעמדה המקבילה בקרב יהודים התומכים בארץ ישראל השלמה. שכן אם נקבל את הפרשנות הקיצונית שפלסטיני הקורא ל"שחרור פלסטין מהירדן לים" רוצה לסלק את היהודים מישראל, ההגינות מחייבת לקבוע כי גם ההפך הוא הנכון: כלומר כל מי שתמך ותומך בארץ ישראל השלמה – מנתן אלתרמן וכל חותמי מנשר ארץ ישראל השלמה ב-1967 ועד הממשלה הנוכחית והציבור שתמך בה בקלפי – תומכים למעשה בהשמדת הפלסטינים או בגירושם.
האמת שונה. אכן כל מי שדורש את שליטת ישראל על כל השטח בין הנהר לירדן שולל את זכות ההגדרה העצמית מהפלסטינים ומונע מהם הקמת בית לאומי ושוויון זכויות אזרחי ואישי. בפועל, משמעות עמדתם ברוב המקרים היא החלת שלטון אפרטהייד, כפי שאכן ארגון "בצלם" (וארגונים אחרים) הגיע למסקנה בדו"ח שלו מינואר 2021 שנקרא "משטר של עליונות יהודית מהים עד הירדן: זהו אפרטהייד". בעיני הרוב המכריע של היהודים בישראל, וכנראה גם בעולם, זו עמדה פוליטית לגיטימית, גם אם ניתן לחלוק עליה ולהתנגד לה. אולם ברור שלא כל התומכים בעמדה זו תומכים (לפחות לעת עתה) גם בטיהור אתני או ברצח כל הפלסטינים בין הנהר לים.
בהקשר הפלסטיני, משמעות הסיסמה מורכבת הרבה יותר. כשמפרשים אותה, חשוב לעמוד על תיקוף היסטורי ועל מניעת אנכרוניזם, כפי שעושים הטוענים שזו סיסמה של ג'נוסייד. משום שמשמעותה של הסיסמה פתוחה, ותלויה בהקשר הקונקרטי וההיסטורי שבו היא נאמרת וכמובן בכוונה האישית של כל מי שמשתמש בסיסמה זו.
ההבדל קטן. הפגנה למען "החלת ריבונות בארץ ישראל" מול משרד ראש הממשלה בירושלים ביוני 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
הסיסמה מתייחסת לפלסטין, דהיינו לשטח הגיאוגרפי שבין הים התיכון לנהר הירדן, שהוגדר כפלסטין המנדטורית ושאותה רואים הפלסטינים כמולדתם ההיסטורית. גם אם חלק ניכר מהפלסטינים מוכנים באופן עקרוני להתפשר על הקמת מדינה פלסטינית ריבונית בשטחי הגדה המערבית, ירושלים המזרחית ורצועת עזה, המהווים כ-22% אחוזים משטחי פלסטין המנדטורית, הם עדיין מתייחסים לכל פלסטין כאל מולדתם.
בעיני הפלסטינים, המולדת הזו נגזלה מהם בידי המעצמות והוענקה לקבוצת מתיישבים, שבכוח הזרוע הפכו אותם למיעוט במולדתם והשתלטו על רוב אדמתם. לפי נקודת המבט הזו, כל הפלסטינים החיים בשטח הזה ואף מחוצה לו מצויים במצב של חוסר חירות וחוסר שוויון. הפלסטינים בעזה מצויים תחת מצור כבר 16 שנים, וחייהם כולם תלויים להם עתה מנגד. הפלסטינים בגדה המערבית נמצאים תחת כיבוש ישיר, הפלסטינים במזרח ירושלים נחשבים לתושבים ולא לאזרחים, הפלסטינים בתחומי הקו הירוק נהנים משוויון זכויות חלקי ביותר. ואילו לפליטים שגורשו או ברחו ב-1948 ולא הורשו לחזור אין אפילו את הזכות לחיות במולדתם.
משום כך, הטענה הסבירה של רוב רובם של הפלסטינים היא שכרגע אותם שטחי מולדת, דהיינו פלסטין, אינם "משוחררים", כלומר אין בהם חירות לפלסטינים. כיצד, אם כן, ניתן לשנות את המצב ולשחרר את פלסטין מאותו שלטון מפלה ומדיר? על כך יש כידוע כמה וכמה דעות.
כמו עבור היהודים, יש אצל הפלסטינים פער בין חלום הדורות לשליטה מלאה ולשחרור של כל פלסטין/ ארץ ישראל, לבין האופן שבו הם מדמיינים באופן ריאלי ופוליטי את סיום הכיבוש ואת השחרור. יש פלסטינים הרואים את שחרורה הריאלי (והחלקי) של פלסטין בהקמת שתי מדינות ומתן שוויון זכויות מלא לפלסטינים בתוך מדינת ישראל, תוך כדי הכרה כזו או אחרת בזכות השיבה של הפליטים.
אחרים חושבים שהקמת מדינה אחת חילונית ושוויונית לכל תושביה, היהודים והערבים, היא הדרך לשחרר את פלסטין. יש כאלה שחושבים שמיני הסדרים פדרטיביים או דו-לאומיים יכולים להיחשב כשחרור פלסטין. יש כאלה שחושבים על משטר הד'ימי האסלאמי, שלפיו היהודים שיישארו בפלסטין יימצאו במעמד נחות, אך יהיו מוגנים על ידי השלטונות. ויש כאלה, ששחרור פלסטין משמעו עבורם רצח או גירוש של כל היהודים בה.
למיטב היכרותנו קשה למצוא פלסטיני שלא יזדהה עם סיסמת השחרור הכללית "מהים לנהר פלסטין תשוחרר", אך רק הקבוצה האחרונה היא שמעמיסה על הסיסמה הזו את מלוא כובד האלימות, שמתנגדי הסיסמה מייחסים לה.
כפי שהראתה ההיסטוריונית מאהא נאסר מאוניברסיטת אריזונה, הסיסמה הזו הפכה פופולרית בחוגי פת"ח בשנות השישים, בתקופת המאבקים לדה קולוניזציה באפריקה ובאסיה. הכוונה אז היתה הקמת מדינה חילונית דמוקרטית ושוויונית בכל שטחי פלסטין, שבה ייהנו היהודים משוויון זכויות מלא, אך ללא פריבילגיות שהציונות מאפשרת להם היום.
הקריאה ל"שחרור פלסטין" היא מגוונת. מפגינה פרו פלסטינית מתווכת עם מפגין פרו ישראלי בהפגנה בלונדון, 2017 (צילום: אליסדר היקסון, CC BY-SA 2.0)
אולם מאז סיסמה זו גיוונה את משמעויותיה, כפי שראינו קודם, ומובנה, אלא אם כן משתמע אחרת מהקונטקסט, הוא כללי ביותר. עבור הפלסטינים זהו ביטוי למאבקם הלאומי הלגיטימי, ועבור רבים אחרים, מדובר בסיסמת תמיכה כללית במאבק הפלסטיני. את הסיסמה הזו צעקו רבים, כולל יהודים, בהפגנות ובעצרות ברחבי העולם לאורך שנים. היא משקפת את העובדה שמפרספקטיבה פלסטינית, המולדת הכבושה אינה רק הגדה המערבית ורצועת עזה, אלא כל שטחי ארץ ישראל המנדטורית, אך אין היא מרמזת כלל על האופן הפוליטי שבו מולדת זו תשוחרר.
על היהודים להבין ולהכיר באמת פשוטה זו. תיוגה האוטומטי של סיסמה זו כאנטישמיות הוא כלי רב עוצמה בארגז הכלים הישראלי, המשמש להכחיש את קיומו של עם פלסטיני ואת זיקתו לפלסטין, לבצר את הכיבוש והדיכוי שלו, ולהשתיק את זעקתו לחירות ולזכויות. האמצעים האלה דוחפים יותר ויותר פלסטינים לתמיכה באידיאולוגיות קיצוניות ולהתייאש מהידברות עם ישראלים.
בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, נוספה עוד משמעות לסיסמה הזו. היו כאלה באירופה ובארה"ב, שהשתמשו בה כדי לבטא את תמיכתם בפעולות הזוועה של החמאס ולתייגה כפעולות של דה-קולוניזציה ושל שחרור של פלסטין. בהקשר זה, הסיסמה אינה סיסמת שחרור אלא סיסמת תמיכה בטבח ובמעשי זוועה המוניים.
כפי שהראינו, זו לא המשמעות היחידה או המקובלת של סיסמה זו. אך עתה, משנוסף לסיסמה הזו מובן כל כך מבעית, המשתמשים בה היום צריכים למצוא דרכים להבהיר מה היא כוונתם כשהם משתמשים בה: האם כוונתם היא תמיכה בטבח שביצע החמאס או שמא כוונתם היא כללית ומבטאת שאיפה לשחרור, שוויון ושלום.
אך ההרהור בסיסמה זו, שלטענת רבים שוללת את עצם קיומנו, חייב לחזור גם אלינו עצמנו ולחיינו כאן. שכן מעבר למשמעות זו או אחרת שאנשים מעבר לים נותנים לסיסמה זו, עומדת העובדה הפשוטה אך המכריעה שגם זוועות 7 באוקטובר לא יוכלו לטשטש אותה: ההכחשה העיקשת ורבת השנים של מדינת ישראל ושל רוב החברה היהודית את תביעתם הצודקת והבסיסית של הפלסטינים לשוויון זכויות אישי, חוקי, אזרחי, ולאומי מלא, במסגרת איזה פיתרון מדיני שלא יהיה. ההכחשה הזו ברורה מאליה למרבית יהודי המדינה כמו האוויר שהם נושמים. אנחנו חייבים להתפכח בהקדם. אם התפכחות זו בוא תבוא, כולם יוכלו לנשום טוב יותר בישראל/פלסטין.
עמוס גולדברג הוא פרופסור להיסטוריה של השואה באוניברסיטה העברית. ספרו על זיכרון השואה ייצא לאור לאחר שתסתיים המלחמה.
אלון קונפינו הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת מסצ׳וסטס שבאמהרסט, ספרו האחרון הוא "חוף טנטורה: חורבנו של כפר פלסטיני, 1948", שיצא לאור בהוצאת פרדס לפני כמה חודשים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
