הזעם הקדוש: מצוקת השמאל הישראלי

ליבי עם אנשי השמאל היהודי-הישראלי בימים אלה. את מועקתם הם פורקים מעל דפי עיתון "הארץ", וזעמם מופנה כלפי השמאל העולמי או לפחות זה המערבי. הם במציאות שמצאתי את עצמי לפני כ-15 שנה: מנודה ומנוכר מהחברה היהודית בשל ה"בגידה" שלי בה מחד, אך מאידך לא מקובל כשותף אמין על ידי החברה הפלסטינית, שבתנועתה הלאומית תמכתי כחוקר וכפעיל פוליטי. למזלי, השלב הזה בחיי מאחוריי.

>>"הסיפוח מחזיר אותנו ל-48': מאבק נגד קולוניאליזם"

כשאינך משתייך לקבוצת התייחסות כלשהי, אתה בלימבו חברתי ומחשבתי. זו בדיוק המצוקה של השמאל הישראלי. הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר חשף אותו להבדל בינו לבין השמאל העולמי. השמאל העולמי הוא חלק אורגני מתנועת הסולידריות עם תנועת השחרור הפלסטינית.

תנועת השחרור הזו אינה ממוסדת כשהיתה, והיא הרבה יותר מפורקת ומוחלשת מבימי הזוהר שלה, בשנות השבעים של המאה הקודמת. אבל היא שרירה וקיימת וכך גם תנועת הסולידריות איתה. עולם המושגים ושפתה של תנועת הסולידריות תמיד היו שונים מאלה של השמאל הישראלי. תנועה זו כבר שנים לא תומכת ברעיון שתי המדינות, מזמן מגדירה את הציונות כתנועה קולוניאלית התיישבותית ואת ישראל כמדינת אפרטהייד.

חטאיה של התנועה הזו, כפי שהם מופיעים במאמרי הצדקנות הזועמת של כותבים כמו אווה אילוז, עפרי אילני חיים לוינסון ורבים אחרים, הן בעיקר שניים: השוואת ישראל לקולוניאליזם, ואזכור ההקשר ההיסטורי של הטבח שהחמאס ביצע.

אבל השמאל העולמי לא מדבר על ישראל כחלק מקולוניאליזם עולמי, אלא כחלק מקולוניאליזם התיישבותי. ראוי ולו לרגע להזכיר מה מאפיין תנועות של קולוניאליזם התיישבותי. אלה הן תנועות של פליטים אירופאיים, אשר תרו אחרי חוף מבטחים ומפלט מאירופה שלא חפצה בהם ואף רדפה אותם. הם הגיעו לארצות בהן דרה אוכלוסייה ילידית, שהמתיישבים החדשים ראו כמכשול עקרי לחלומם לבנות אירופה חדשה משלהם.

השמדת האוכלוסייה המקומית או גירושה היו תנאי להצלחת ההתיישבות החדשה הזו. זהו סיפור הקמתן של ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. התנועה הציונית גם היא הייתה כזאת, וכמו התנועות האחרות נעזרה באימפריה לתקוע כף רגל בארץ זרה, מצאה צידוק דתי להתיישבות, ועסקה בחיפוש דרכים להיפטר הן מהאימפריה שסייעה לה והן מאוכלוסיית הרוב הילידית.

אכן זו תפיסתו של השמאל העולמי. היא כוללת הגדרתה של ישראל כמדינת אפרטהייד, והיא לא נולדה ב-7 באוקטובר. היא לא מונעת גינוי לפעולות החמאס, אבל היא בהחלט מספקת הסבר משכנע הרבה יותר לאירוע הנורא הזה מאשר הגדרת החמאס כארגון נאצי וצמא דם החפץ בהרג יהודים לשם ההרג.

ישראל הגיבה בחמת זעם להרג המוני ברצועה, ובכל זאת השמאל הישראלי ציפה שהשמאל העולמי יחרה אחריו ויתייחס לזוועות של השבת ההיא מחוץ לכל הקשר כלשהו. זה חטאו השני של השמאל העולמי, וזהו חטאו של מזכ"ל האו"ם: אזכור ההקשר.

השמאל הישראלי דורש התמקדות באירוע כרוע צרוף ללא הקשר. אזכור ההקשר לא מצדיק אותו אבל מסביר אותו, ומעל הכל מציע הסבר אחר מזה שדבקים בו הפוליטיקאים, הפרשנים והעיתונאים הישראלים. לשווא יבקש השמאל הישראלי מאנשי מצפון בעולם, כי יתמקדו בזוועות של ה-7 באוקטובר, ובשל זאת ישכחו את זוועות הכיבוש והמצור ערב ה-7 באוקטובר ואלה של הימים שלאחר ה-7 באוקטובר.

השמאל העולמי תמיד התמקד בעבר – הן בתפיסתו ההיסטורית ובראייתו המוסרית -בהקשרים שהולידו מעשים קשים של אלה שמרדו בדיכוי המערבי. לכן מי שתמך בתנועת ביטול העבדות לא ראה בטבח הנורא בלבנים שהוביל נד טרנר בשנת 1831, אירוע שפגע במאבק לביטול העבדות. מי שתמך בתנועת השחרור האלג'ירית לא דרש גינוי מתמיד של הטבח הנורא שביצעו המורדים ביולי 1962 במתיישבים הלבנים בעיר אוראן כאילו אין לו הקשר היסטורי של למעלה ממאה שנה של התעמרות ודיכוי צרפתי של העם האלג'ירי.

כל בני העשרים ברצועת עזה יודעים רק מציאות אחת: מצור וארבע הפצצות נוראיות במשך ימי חייהם. בני החמישים והשישים עוד זוכרים את סיפורי הוריהם על הקיבוצים, שנבנו על האדמות של כפריהם שנחרבו ומהם גורשו בכוח, גירוש שהיה חלק מפקודת יום אכזרית במיוחד פקודה מס. 40, שכללה הוראה לשרוף את הכפרים ולהרוס את בתי האבן שבהם ולגרש את תושביהם לרצועת עזה.

ההקשרים האלה מסבירים את האירוע, לא מצדיקים אותו. הם בוודאי מבהירים לנו מדוע מקהלת השמאל הישראלי בהלם ממה שהיא מגדירה כהיעדר תגובה מספיקה מהשמאל העולמי ומדוע דובריו הבולטים של השמאל הזה מאשימים את השמאל העולמי באנטישמיות וחוסר מוסריות. עד כמה שהטבח היה נורא, הוא לא מנקה את ישראל מפשעיה בעבר נגד הפלסטינים, אינו מצדיק את הטיהור האתני שישראל מבצעת כעת גם ברצועה וגם בגדה המערבית.

יתרה מכך ואולי החשוב מכל. עד כמה שהוא איום ונורא, זהו אינו אירוע מכונן: ישראל תישאר מדינת קולוניאליזם התיישבותי, עם סממני משטר של אפרטהייד, ההתנגדות הפלסטינית תמשיך, החברה האזרחית בעולם תמשיך לתמוך בה, וישראל תסתמך אך ורק על תמיכת האליטות המערביות. זה מתכון ברור להמשך שפיכות הדמים, שאין בה מנצחים, רק מפסידים, מציאות שבה קריאה להפסקת אש, שתוכל להביא להשבת החטופים, נחשבת לבגידה, ועל פניה מעדיפים את המשך הלחימה ואת הפקרת החטופים לגורלם.

כשאזכור ההקשר עצמו נחשב לאנטישמי, אז את מקומו תופסת התואנה. הטבח משמש תואנה לטיהור אתני ברצועה ובגדה המערבית ותירוץ לסתימת פיות ולמסע הפחדה ממשלתי וחברתי כלפי הפלסטינים בישראל. הוא משמש גם כתואנה לארצות הברית להחזיר את צבאה לאזור, שממנו גורש בבושת פנים לאחר כישלון הניסיון לכפות דמוקרטיה בכוח. הוא משמש תואנה לממשלות במערב לפגוע אנושות בחופש ההבעה והדעה בשם המאבק בטרור.

מצפן מוסרי והכרת ההקשרים מאפשרת לחשוף את התואנות ואת תוצאותיהן הרות האסון ומעל הכל להתמקד במה שחשוב כעת: לחזור ולהכיר, שלפלסטינים ולישראלים יש רק שתי אופציות: השמדה הדדית או חיים משותפים.

פרופסור אילן פפה, מהמרכז ללימודי פלסטין, אוניברסיטת אקסטר, הוא מחבר הספר "הטיהור האתני של פלסטין"