את מה שניסה בשייח' ג'ראח, בן גביר מיישם בישראל כולה

אין זה מקרי שאת ההפיכה המשטרית מוציאים לפועל שליחי המתנחלים בכנסת: אי ציות ודורסנות הם הרי לחם חוקם של אלה שהיו מאז ומתמיד הזרוע המבצעת של המשיחיות היהודית בישראל ובשטחים.

קל להזדעזע מהבוטות של השר איתמר בן גביר, התובע בעלות בלעדית על הבית, ולהתחלחל מהשר בצלאל סמוטריץ', שמתעקש כי את חווארה צריך למחוק, אולם לא בניגוד לחוק אלא מתוקף החוק. אלא שנסיקתו של הכהניזם לצמרת השלטון אינה אגבית. מחזה הבלהות הנוכחי, שמעמיד בסכנה את היכולת לשמור על זכויות אדם ולו הבסיסיות ביותר, הוא תולדה של תהליך ארוך ומתוחכם, שטוּפח משך עשרות שנים בחממה פוליטית ״מתונה״ כביכול, שהאדירה את השליטה בפלסטינים מיום הקמת המדינה, את נישולם, דיכויים, וכמובן את המיליטריזם שאפשר את כל אלה.

כך התבססו לאורך שנים העליונות והכוחנות היהודית כהכרח בל יגונה, והאפשרות לדמיין מציאות אחרת נדחקה לשוליים ומותגה כשיח קיצוני ושולי, שאינו רלוונטי למציאות החיים בישראל. שימוש מניפולטיבי בהיסטוריה היהודית וניתוק האלימות הפלסטינית מהקשרה השרישו בקרבנו, אזרחי ישראל היהודים, תפיסה של פחד קיומי לפיה לעד נחיה על חרבנו.

הפוליטיקה של המרכז-שמאל אימצה בפועל את מסגרת השיח ואת הפרשנות הימנית למושג דמוקרטיה. היא הציגה כמדיניות מתקבלת על הדעת את אותה מציאות-אין-ברירה, שאין בה מקום לשיחה על צדק ועל שוויון. כך אנו מוטחים שוב ושוב בסלע הפלסטיני, ולא פלא שרבים מאיתנו התייאשו בדרך.

הקבוצה שמובילה היום את ההפיכה המשטרית – אלה המוכנים להקריב את שלומם, זכויותיהם וחירויותיהם של כל יושבי הארץ לטובת הגשמת אידיאל משיחי של שליטה ודיכוי – היא זו שבמעשיה ובמחדליה העצימה בקרבנו את הפחד הקיומי והפכה אותו ממחסום למציאות בלתי עבירה. אלה האנשים שבמשך עשרות שנים מדכאים את הפלסטינים החיים תחת כיבוש, וחוששים כל העת מגירוש ומענישה, ללא זכויות וחירויות.

את כוחה הפוליטי בנתה מפלגת עוצמה יהודית בשייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים, שכונה שהפכה בשנים האחרונות לסמל בינלאומי למאבק הפלסטיני בנישול ולמוקד חיכוך נפיץ. בחסות תקנות מפלות שאפשרו ליהודים בלבד לדרוש בעלות על נדל"ן שעבר צד ב-1948, פועלים הכהניסטים, יחד עם חברי עירייה וארגוני ימין עתירי תקציב, לפנות משפחות פלסטיניות מבתיהן ולהעמיק את ההתנחלות היהודית בשכונות מזרח ירושלים. עשרות מתושבי שייח' ג'ראח ניצבים בפני סכנת גירוש מביתם. מאבקים אזרחיים כמו זה של משפחת סאלם עדיין לא הוכרעו, ועתה, עם כיבושם של הכהניסטים את מוקדי קבלת ההחלטות במדינה, עצם הזכות למחאה ולמאבק אזרחי מוטלת בספק.

הפלסטינים, בעיקר בחברון ובירושלים, סופגים זה שנים את ההטרלות האלימות שבן גביר ממטיר, כעת גם על יהודים ממקום מושבו הנוכחי בכנסת ובממשלה. בפברואר 2022 הוא פתח "לשכת שדה" מתריסה בשייח' ג'ראח, הכריז כי "אנחנו בעלי הבית" וסירב להתפנות. באוקטובר התמודדה מפלגתו לכנסת תחת אותה סיסמה, והוא עצמו הגיע ללבות מהומות בשכונה תוך שהוא מצליח לייצר את האשליה כי הוא ומפלגתו העולה הם הערובה היחידה לביטחון היהודים.
כך נסללה דרכו אל השררה, ועתה הוא נהנה מלגיטימציה מיניסטריאלית לרעיון העוועים שלו: הקמת מיליציות אזרחיות חמושות ועצמאיות, שתחת פיקודו ובחסות החוק יעניקו ליהודים את הביטחון שהוא ואנשיו ערערו במשך שנים.

משנת 2009, מדי שישי בצהריים, מתקיימות הפגנות משותפות ליהודים ולפלסטינים בשייח' ג'ראח כנגד הניסיונות לייהוד השכונה. במקביל לתזוזה של הכהניסטים משולי העליונות היהודית אל צמרת השלטון, החלו להיזרק בשייח' ג'ראח קריאות ל"נכבה שנייה עכשיו" מפי חברי מועצת העיר ירושלים המזוהים עם הימין הכהניסטי, אשר פוקדים את השטח בקביעות במטרה להתריס ולאיים על המפגינות.

עתה זוכים כולם לרוח גבית מממשלה, שקווי היסוד שלה מכריזים על קיבוע משטר של עליונות יהודית משיחית בכל המרחב שבין הים לנהר. הכלים השלטוניים שהופעלו עד כה כלפי הפלסטינים בלבד – נישול, מעקב, פירוק התארגנות אזרחית, השתקה, ליבוי חשדות וחששות, הפרד ומשול, וכמובן אלימות כלפי מפגינים – עוברים בימים אלה גיור כחול לבן, ויופעלו במוקדם או במאוחר על מתנגדי הימין והכהניזם בישראל.

ההקשר בין הכיבוש והאפרטהייד הישראלי לבין האיום על הדמוקרטיה הישראלית, גם במובנה המוגבל, ברור. מנקודת מבט זו אפשר להציע דבר חשוב לשוחרי/ות הטוב מקרב המרכז-שמאל המבקשים/ות לסכל את ההפיכה השלטונית.

הגיעה העת להשתחרר מכבלי המחשבה, שבהם אסר אותנו הימין. פירוק המשיחיות היהודית עובר דרך הגדרה מחדש של השותפים ומסגור מחדש של קווי הלגיטימיות. מי שרוצה להציל את ישראל מבעלי הבית הכהניסטים נדרש לחשיבה על אופי הבית שאנו מבקשים לכונן בישראל. האם אנו אדוני הבית והיתר הם משרתינו? או שמא עדיף לבטל את רעיון האדנות מיסודו ולחיות בבית משותף ושוויוני? שאלות על זהות השותפים לחזון, תנאי השותפות, וזהות הדמוס (עַם) המכונן דמוקרטיה אזרחית, ולא דתית, יהיו הבאות בתור.

אם נתעקש לחיות על חרבנו, עליה גם נמות. כאשר יעזו מתנגדי הימין להשתחרר מהתפיסה הגלותית של החיים על פי החרב, נוכל לבנות חלופה רעיונית לזו שנגררנו אליה על ידי נביאי הזעם מימין. ראשיתה בהכרה בקשר הישיר בין ההפיכה המשטרית לבין הנעשה בשטחים הכבושים, ובין הכיבוש לבין האפליה החוקית והממוסדת כלפי הערבים-הפלסטינים אזרחי ישראל.

דמוקרטיה לא תיכון בקרבנו כל עוד אנו שוללים את חירותם של הפלסטינים הנמצאים תחת כיבוש צבאי בשטחים, שוללים אזרחות מפלסטינים הנמצאים תחת שלטוננו האזרחי במזרח ירושלים, ומתכחשים ללאומיותם של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים. ה"תזוזה של העם ימינה" אינה גזירת גורל אלא תנועה במטוטלת הפוליטית.

מתנגדי הימין החוששים לבאות מוזמנים להצטרף לאלה המדמיינים מרחב שבו שותפות יהודית-ערבית שוויונית היא אלטרנטיבה לגיטימית ואף רצויה. רק משנה אידיאולוגית סדורה, שתקעקע את הנורמליות של העליונות היהודית בחברה הישראלית, יכולה להיות תרופה חזקה דיה לכהניזם. זמנים מאתגרים דורשים פתרונות מאתגרים.

גל קרמרסקי היא דוקטורנטית לאנתרופולוגיה חברתית ועמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית. ד"ר אסף דוד הוא ראש תחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר ומייסד-שותף של הפורום לחשיבה אזורית.