אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה
כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)
האקדמיה במדינת ישראל איבדה את דרכה המוסרית. בעבר הואשמו הסטודנטים באוניברסיטאות בישראל על שהם מוחים רק נגד גובה שכר הלימוד ומתעלמים ממאבקים אידיאולוגיים, שלא כמו חבריהם בעולם. מתברר שהמורים באוניברסיטאות ובמכללות בישראל אינם נוהגים אחרת. גם הם עוסקים בבעיות סקטוריאליות, שמתגמדות מול הבעיות החמורות סביבנו.
רדיפת הסטודנטים הערבים: "זה עלול להגיע לשפיכות דמים"
מהומה רבה קמה סביב ההחלטה של שר החינוך יואב קיש – החלטה שהתהפכה בינתיים – לבטל חלק מפרסי ישראל השנה. מאות אקדמאים הגישו עתירה לבג"ץ כאילו שמעמדה המדעי של מדינת היהודים ייפגע אם תריסר הנבחרים לא יוצגו לציבור בישראל בטקס ביום העצמאות השנה. בעוד המהומה הזו נמשכת בעיתונות ובאתרי אקדמיה שונים, מעטים מדי מחברי האקדמיה בישראל ("אקדמיה לשוויון") התארגנו לזעוק על מותם של ילדים בעזה מרעב.
האם האקדמאים בישראל איבדו את אנושיותם? האם פגיעה חמורה כל כך בילדים – לחלוטין בלתי מעורבים – איננה מניעה את ידיהם אפילו אל המקלדת? האם המפלצתיות של התקפת החמאס ב-7 באוקטובר והמשך הפגיעה החמורה בחטופים ובחטופות מצדיקים את ההתעלמות מהאסון ההומניטרי מעשה ידינו בעזה?
ההתארגנויות באקדמיה נגד זוועות המלחמה בעזה שוליות מבחינה מספרית. אבל נרשמו כבר יותר מ-250 תגובות של חברי אקדמיה בדף הפייסבוק של רשת "אקדמיה בשער" ובמייל של הקבוצה. רוב התגובות תומכות בהודעת הגינוי וההשעיה המבישה של ראשי האוניברסיטה העברית בירושלים נגד פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן, שדעותיה על 7 באוקטובר הפוכות מדעות ראשי האוניברסיטה. כמה מאלה שתוקפים את פרופ' שלהוב-קיבורקיאן הגנו אי פעם על מי שמביע דעות שונות משלהם? מי יגול עפר מעיניכם, אז'ן יונסקו ("הקרנפים") וז'וזה סארמאגו ("על העיוורון").
קיש מרגיז את המרצים, המלחמה – פחות. שר החינוך יואב קיש (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
לאחרונה חברים במטה המאבק של האקדמיה פרסמו מאמר על תפקיד האקדמיה בדמוקרטיה. על ההרס והטבח בעזה לא תמצאו שם דבר. העלמת הקטסטרופה האנושית בעזה עולה גם מעיון בחילופי דברים ברשתות החברתיות של אנשי האקדמיה. העתירות והתגובות לשר קיש תופסות מקום מרכזי. בעוד אלפי ילדים נהרגים בעזה, מאות ילדים מזי רעב מוצגים ברשתות בכל העולם, האקדמאים בישראל עוד לא מצאו את השלט שיעביר אותם לתחנות שמציגות את התמונות האלה. ראשי האוניברסיטאות והמכללות שותקים ומשתיקים. והאוניברסיטה שלי, העברית, מבישה במיוחד.
מהמאמר שכתבו חברי מטה המאבק של האקדמיה אפשר להבין את מקור החולשה. "(אנחנו) נאבקים למען הדמוקרטיה בישראל, החופש האקדמי והחתירה לשימור פיתוח וחיזוק עקרונות ליברליים ברוח ערכי מגילת העצמאות", הם כתבו שם. "חופש אקדמי"? קיים ליהודים בלבד. ומהי "רוח ערכי מגילת העצמאות"? העיקרון במגילת העצמאות המדבר על "שוויון ללא הבדל דת מין וגזע" אינו מוזכר, ולא במקרה. כי "שוויון" איננו דרישה מאחדת באקדמיה בישראל.
מהם "העקרונות הליברליים" שהם רוצים לחזק? פתיחות לכל נרטיב של פטריוטיזם מזויף כמו של "אם תרצו" נגד מרצים באוניברסיטאות? ה"ליברלים" באקדמיה עדיין לא מפנימים את ההבדל בין דעות נפשעות כמו של הארגון הזה ובין דעות לגיטימיות, ועדיין לא הבינו שליברליזם תובע מאבק על ערכים ולא פתיחות לכל נרטיב.
המושג "דמוקרטיה", המוזכר במאמר של חברי המטה, עבר 100 שנים של זילות. אין "דמוקרטיה" במגילת העצמאות, וטוב שכך. שליטים דיקטטוריים כמו נאצר, איוב ח'אן, סוקארנו, פרנקו, שטרוזנר וטרוחילו הכריזו על "דמוקרטיה", והמושג הזה גם שימש את משטרי האימים ב"דמוקרטיות העממיות" מאחורי מסך הברזל. אי אפשר לגלגל על הלשון את המילה "דמוקרטיה", בלי לפרט את תוכנה. במשך תשעה חודשים יצאו מאות אלפים לרחובות לזעוק "דמוקרטיה" ובידיהם המוני דגלי ישראל ובפיהם שירת "התקווה", ובאותה נשימה הדירו מהן את אזרחי ישראל הפלסטינים עד כדי התנגשויות פיזיות עם מתנגדי הכיבוש היהודים.
האקדמיה לא רק מעלימה את זוועות המלחמה בעזה אלא גם עוזרת להשתקה הקיצונית של אזרחי ישראל הפלסטינים. סטודנטים ערבים אזרחי ישראל חוששים להביע את דעתם. עשרות כבר נעצרו. ה"עליהום" על פרופ' שלהוב-קיבורקיאן הוא רק קצה הקרחון של הלאומנות המשתוללת שחברי האקדמיה, שהיו צריכים להיות הראשונים לצאת נגדה, תרמו לעלייתה.
דיברו על דמוקרטיה, אבל הדירו את הפלסטינים. פרופ' שקמה ברסלר נואמת בהפגנה בקפלן, אוגוסט 2023 (אבשלום ששוני / פלאש 90)
במי שצועק כאן "דמוקרטיה", חרד רק לפגיעה בחופש הביטוי שלו, ואינו מוחה על הפגיעות החמורות בחופש הביטוי של ערבים אזרחי ישראל – ראוי לחשוד בצביעות, או בעיוורון, או בשניהם יחד. לא מצאתי, בכל האתרים והמאמרים שהזכרתי כאן, מילת ביקורת אחת על פגיעות בחופש האקדמי ובחופש הדיבור של פלסטינים בשטחים או על הפגיעות באקדמיה בעזה. פיצוץ של האוניברסיטאות בעזה צולם בדיוק כמו ה"סלפי" המפורסם של חיילות חוגגות את ההרס בעזה.
באתרי האקדמיה טורחים לדווח על כל ישראלי שנפגע מתגובות עוינות באקדמיה בחו"ל. סטודנטים ב-LSE בלונדון השתיקו את פרופ' בני מוריס. באוסטרליה ביטלו הרצאה של מרצה ישראלי שהוזמן לשם. בוטל אירוע עם מרצה ישראלי בנוואדה, אף שכבר הגיע למקום. המעשים האלה הם אנטי-ישראליים, אבל הם מוקעים באתרי האקדמיה כ"אנטישמיות", כי המושג הזה הוא איזור נוחות, אפשר להשתיק באמצעותו ביקורת על ישראל.
קשה להתמודד עם העובדה שמדובר בתגובות על ההרס הפיזי והאנושי בעזה שכל העולם רואה, בעוד כאן בישראל מסתירים מאיתנו את ממדי האסון ההומניטרי שם, שאין לו תקדים מאז מלחמת העולם השנייה, אסון שכבר השכיח, בעיני העולם, את 7 באוקטובר המפלצתי של חמאס.
אם האקדמיה איננה מגיבה למה שקורה סביבה, אם איננה מפרטת מהי "דמוקרטיה", אם היא מסתירה את ה"שוויון", מהי משמעות קיומה? האם אפשר לחגוג מצוינות מדעית בלי לדבר על שוויון? האם אפשר לעשות את זה ללא מאבק למען הציבור, שנפגע ומושתק בכוח משטרה שנשלחת בידי ממשלת ישראל להתעלל בו רק כי הוא לא יהודי ומתנגד למעשי הממשלה?
הסטודנטים והמרצים באוניברסיטאות האמריקאיות הובילו את המאבקים נגד מלחמת וייטנאם ונגד המלחמות בעיראק ובאפגניסטן. המאבקים האלה התמקדו בזכויות אדם ובפגיעות החמורות בהן והפכו להיות מודל להצלחה של התנגדות. אצלנו זה לא קורה ולא נראה שיקרה אצלנו. האקדמיה איבדה את הדרך, וגם את הזכות לדרוש "דמוקרטיה" וערכים.
פרופ' (אמריטוס) עמירם גולדבלום חוקר ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים והוא בין מקימי עמותת "שוויון" למניעת גזענות ואפרטהייד בישראל
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
