אין "מחנה מרכז-שמאל", וגם לא כדאי שיקום
בשנים האחרונות, דווקא בשמאל אימצו את המושג "מחנה מרכז-שמאל". אבל לא רק שלמחנה הזה אין ממשות פוליטית או אידיאולוגית, עצם הנכונות להשתמש במושג הזה היא הרסנית לשמאל
בתוך המשוואה "מרכז-שמאל", השמאל בעצם נעלם. ישיבת של ראשי מפלגות האופוזיציה בכנסת הנוכחית, מרס 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)
הביטוי "מחנה המרכז-שמאל" הפך למושג רווח בפוליטיקה הישראלית, במיוחד בצד השמאלי של המפה. הזירה הפוליטית היא זירה של מילים, ומילים בוראות ומבנות מציאות. ראוי לכן לבחון בביקורתיות את המושג הזה, להבין את ההנחות הגלומות בו ואת השפעתו על השיח הפוליטי.
מול שיח "מחנה המרכז-שמאל" אבקש להעלות שתי טענות: האחת היא שאין במציאות הפוליטית הקיימת מחנה שמתאים להגדרה "מרכז-שמאל", והשנייה היא שקיומו של מחנה כזה אינו רצוי. אם אנו מייחלים לשחרר את המערכת הפוליטית משליטת הימין וליצור מפה פוליטית פחות שבטית ויותר אידאולוגית, שלתפיסות שמאל בדבר צדק וחלוקת כוח יהיו יותר כוח והשפעה, לא "מחנה המרכז-שמאל" יוביל אותנו לשם.
>> בשביל השמאל-מרכז, שותפות עם ערבים היא עניין של הישרדות
לפני שאתקדם, אציין את המובן מאליו: האירוע הפוליטי המרכזי כרגע הוא השינוי המשטרי שמנסה להוביל ממשלת נתניהו והמאבק הציבורי נגדו. סקרים עקביים מצביעים על כך שההתנגדות להפיכה המשטרית חוצה מחנות: כשליש מהימין מתנגד לשינויים המשטריים שמובילה הממשלה. לכן צו השעה הוא להתעלות מעל פערים אידיאולוגיים בתוך תנועת ההתנגדות ולשמר את ההסכמה הרחבה חוצה-המחנות. מה שאומר כאן בשבח החידוד האידאולוגי רלוונטי לפוליטיקה "רגילה", המתקיימת במסגרת משטר חוקתי דמוקרטי יציב.
כשאומרים "מחנה מרכז-שמאל", למה מתכוונים?
בשיח על "מחנה המרכז-שמאל" יש הנחה מובלעת, שקיים מחנה כזה ושברור מיהו ומהו. אך אם נעצור ונבדוק הנחה זו, נגלה שבעצם לא ברור למה מתכוונים כשאומרים "מחנה המרכז-שמאל". אפשרות אחת היא שלא מתכוונים למחנה אחד אלא לשניים – מחנה המרכז ומחנה השמאל, שמחברים אותם לשם הקיצור והנוחות בלבד.
המרכיבים של גוש הימין ברורים. אריה דרעי, יריב לוין ובנימין נתניהו בכנסת (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
אפשרות זו אינה מתיישבת עם האופן שבו מתנהל השיח על "מחנה המרכז-שמאל" כאילו הוא שחקן פוליטי אחד בעל סוכנות, אחריות ומנהיגות. זאת בשונה, למשל, מ"גוש הימין-חרדים", שם ברור שיש בו שני מחנות מובחנים – "ימין" ו"חרדים" – בעלי זהות, עמדות ומנהיגות מובחנות, שמתואמים ביניהם. עצם הביטוי "מחנה המרכז-שמאל" והשימוש בו מבטאים תפיסת מציאות כאילו המרכז והשמאל מתנהלים כמחנה אחד, לא מפוצל או דו-ראשי, הפועל כשחקן אסטרטגי במגרש הפוליטי.
אם ניגש לצד האידיאולוגי, השאלה היא האם האידאולוגיה של המחנה הזה היא בעיקרה "מרכז" עם נטייה שמאלה, בניגוד ל"מרכז-ימין", או שהכוונה היא לשילוב בין "מרכז" ו"שמאל". ומה הן העמדות שלו בשאלות מרכזיות בפוליטיקה הישראלית, כמו זהות המדינה והיחס בין אופייה הדמוקרטי לאופייה היהודי, מעמד המיעוט הערבי-פלסטיני ומידת שותפותו במרחב האזרחי והפוליטי, יחסי דת ומדינה, הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, מדיניות כלכלית-חברתית ועוד.
בכל אחת מסוגיות אלה ניתן לאפיין עמדה שמאלית. קשה יותר להגדיר מהי עמדת מרכז, אך יש ניסיונות רציניים לעשות זאת (ראו למשל מאמרה של תהילה פרידמן "פוליטיקה של אליפסה", ב"תלם").
עמימות הביטוי "מחנה המרכז-שמאל" אין משמעותה בהכרח שמחנה כזה לא קיים בפועל. דרך אחת לבסס את קיום המחנה היא להצביע על קבוצה משמעותית של אזרחיות ואזרחים, המגדירים עצמם כ"מרכז-שמאל", לעומת כאלה המגדירים את עצמם כ"מרכז", "שמאל", "שמאל מתון" וכולי. לא ידוע לי על סקר שהעיד על קיומה של הגדרה עצמית מובחנת כזו אצל אזרחיות ואזרחים רבים.
דרך אחרת היא לכלול ב"מחנה המרכז-שמאל" תנועות או מפלגות שקיימות במציאות ושמתאימות לחסות תחת מחנה המוגדר כך. מועמדת טבעית לכך, לכאורה, היא תנועת ההתנגדות למהלכי הממשלה. אך מעבר לכך ששיח "המרכז-שמאל" נפוץ בשמאל הרבה לפני שהחל המאבק של החודשים האחרונים, הרי שהזיהוי בין תנועת המחאה ל"מרכז-שמאל" מוטעה משתי סיבות מהותיות: האחת, יש במחנה המתנגד להפיכה רבים המזדהים כימין. אמנם מדובר במיעוט, אך זהו מיעוט משמעותי, שאחראי במידה רבה לכוחה העצום של תנועת המחאה, משום שהיא חוצה את החלוקה המחנאית הרגילה של שמאל-ימין.
סיבה שנייה היא שהמכנה האידאולוגי המשותף של תנועת המחאה הוא קריטי אך רזה ביותר: תמיכה בשימור כללי המשחק של דמוקרטיה ליברלית. לפי סקר של מרכז אקורד, ניתן יהיה למצוא בו גם מידה מסוימת של הסכמה על סוגיות כמו יחסי דת ומדינה והתנגדות לגזענות. אך במה שנוגע לסוגיות המרכזיות שהזכרנו קודם, החלוקות האידאולוגיות המוכרות קיימות בין מתנגדי ההפיכה.
מה משותף לליברמן ולעבודה?
המכנה המשותף של ההתנגדות למהפכה המשטרית הוא רזה מאוד. חלוקת דגלים לפני ההפגנה בקפלן, פברואר 2023 (צילום: אורן זיו)
מי ששותפה לקבוצות מחאה ברשתות החברתיות יודעת שבכל פעם שעולה לדיון נושא שמחוץ לקונצנזוס על ההפיכה המשטרית – כמו הכיבוש, השותפות עם האזרחים הערבים, היחס לציבור החרדי – יש קושי גדול להגיע להסכמה בין הירושלמית הדתייה, הביטחוניסט ממכבים-רעות שמצביע גנץ, ופעילת מרצ לוחמת הזכויות מתל אביב, אף שכולם מתנגדים להפיכה. וזה בלי להביא בחשבון את האזרחים הערבים-פלסטינים, שניתן לשער שמשתייכים ברובם למתנגדי ההפיכה המשטרית.
גם במישור המפלגתי, לא נראה ש"מחנה המרכז-שמאל" מציין קבוצה ברורה של מפלגות. המאמר "גול עצמי" של יונתן לוי וש"י אגמון, שהתפרסם בחודש אפריל האחרון ב"תלם", מבטא את הקושי הזה. שני המחברים הם עמיתי מחקר במכון מולד, ולוי גם בקרן ברל כצנלסון, כך שניתן להניח שהמאמר מייצג מחשבה ושיח מרכזיים ומשפיעים בשמאל הציוני. המאמר עוסק בביקורת על "מחנה המרכז-שמאל", ובעיקר על הוויתור שלו להציג חלופה אידאולוגית לימין בנושא המדיני, אבל הוא לא מנסה להגדיר מהו הוא אותו "מחנה המרכז-שמאל". קיומו וזהותו נלקחים כמובנים מאליהם.
על פי המאמר במחנה הזה נכללות מפלגות כמו כחול לבן, יש עתיד וקדימה. בני גנץ, לדוגמה, מכונה "יו"ר של רשימת מרכז-שמאל גדולה". אבל האם ניתן לכנות את כחול לבן בהובלת גנץ, שהתפאר בסרטון בבחירות ב-2019 כי החזיר חלקים מעזה לתקופת האבן בזמן שהיה רמטכ"ל במבצע צוק איתן, כרשימה של "מרכז-שמאל"?
רשימת "כחול לבן", שבראשה רץ גנץ לבחירות בפעם הראשונה, כללה אנשים שבעבר היתה להם זיקה למפלגת העבודה או זוהו כאנשי שמאל, אבל היו בה גם אנשי ימין מובהקים כמו משה (בוגי) יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל. רוב חברי "כחול לבן", כולל גנץ עצמו, הגיעו ללא זיהוי פוליטי מובהק, ושתי המפלגות העיקריות שהרכיבו את הרשימה – "חוסן לישראל" ו"יש עתיד" – הגדירו עצמן כמפלגות מרכז ללא שום זכר לשמאל.
על "יש עתיד" כותבים מחברי המאמר כי "הפרק המדיני במצעי 'יש עתיד' לאורך השנים היה יכול להתפרסם בקלות מטעם 'הליכוד'." כך שלא ברור מה ברשימת "כחול לבן" היה יכול לזכות אותה בתואר "רשימת מרכז-שמאל גדולה". אפילו אריאל שרון – איש ימין מובהק – מתואר במאמר כמי שהקים "מפלגת מרכז חדשה בשם 'קדימה', שהפכה אותו למנהיג בפועל של מחנה המרכז-שמאל".
הכריזו על עצמם מראש כאנשי מרכז. בני גנץ ויאיר לפיד בכנסת, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
דוגמה נוספת להעדר ההלימה בין "מחנה המרכז-שמאל" למפה הפוליטית הקיימת היא כינויה הנפוץ של ממשלת בנט-לפיד כ"ממשלת מרכז-שמאל". ממשלה שבראשה עמד, במשך רוב תקופת כהונתה, נפתלי בנט, איש ימין מובהק, בעברו מנכ"ל מועצת יש"ע, ראש "הבית היהודי", וראש רשימת "ימינה". בממשלת בנט-לפיד היו שלוש מפלגות ימין מובהקות ("ימינה", "תקווה חדשה" ו"ישראל ביתנו"), לצד מפלגות מרכז ("כחול לבן" ו"יש עתיד"), מפלגות שמאל (העבודה ומרצ) ומפלגה ערבית שמרנית שלא מזוהה עם השמאל (רע"מ). הגדרתה כ"ממשלת מרכז-שמאל" מתעלמת מהרכבה המפלגתי. דוברי ימין, שכינו אותה "ממשלת שמאל קיצוני", רק הלכו עם חוסר הדיוק הזה עוד כמה צעדים.
המונח "מחנה המרכז-שמאל", ככל שהוא מתיימר להתייחס למחנה שקיים במציאות ויש לו אפיון אידאולוגי כלשהו, הוא אם כן מסמן ללא מסומן. אף אם נחליף את המושג "מרכז-שמאל" בכינוי שקרוב יותר למציאות כמו "ליברלי" או "דמוקרטי", עדיין יהיה קושי מהותי לדבר על "מחנה". שכן ההסכמה האידאולוגית שבין מתנגדי הממשלה הנוכחית ותומכי ממשלת בנט-לפיד – הכוללים אנשי שמאל, מרכז וימין – היא צרה ביותר.
שיוך אתנו-מעמדי יותר מאידיאולוגי
אם "מחנה המרכז-שמאל" אינו מציין מחנה פוליטי ממשי, נשאלת השאלה מדוע ממשיכים לדבר עליו. הסבר אחד הוא שהדיבור על "מחנה המרכז-שמאל" ממלא צורך של השמאל, השחוק משנים ארוכות של ישיבה באופוזיציה ומהצטמקות בכוחו האלקטורלי, לשוב ולהיות חלק מגוש גדול ומשפיע. הצלחתה היחסית של רשימת "המחנה הציוני" בבחירות 2015 הצביעה על הפוטנציאל האלקטורלי של חיבור בין שמאל למרכז, וכך גם קואליציית המפלגות שהרכיבו את "ממשלת השינוי". ללא המקף המחבר אותו למרכז, השמאל הוא כיום כוח קטן ושולי במפה הפוליטית. שוּליות היא מיקום שקשה לשהות בו לאורך זמן, בוודאי עבור קבוצה חברתית בעלת עבר ותודעה של הגמוניה והנהגה.
אך נדמה שמעבר לצורך הזה, השיח על "מחנה המרכז-שמאל" משקף גם שתי הנחות סמויות על הפוליטיקה בישראל. הנחה ראשונה נוגעת לסוציולוגיה של המפה הפוליטית ולאופייה השבטי. בעוד שלא ניתן לזהות מחנה פוליטי ממשי שמתאים לשם האידאולוגי "מחנה המרכז-שמאל" (או לשמות חלופיים כמו "המחנה הליברלי"), הרי ניתן לזהות קבוצה חברתית מוגדרת המשויכת למחנה זה, שיש לה מאפיינים דמוגרפיים משותפים.
למושג "מרכז-שמאל" יש זיהוי אתנו-מעמדי. פעילים במפלגת העבודה בבחירות בנובמבר 2022 (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)
כל הדמויות הפוליטיות שהוזכרו קודם מתאימות לפרופיל הדמוגרפי של המגזר שפעם כונה פשוט "השמאל", כשהכוונה לשמאל ציוני של תנועת העבודה: אשכנזים, חילונים, בני המעמד הבינוני ומעלה, תושבי המרכז העירוני או ההתיישבות העובדת (אותה קבוצה שכינה הסוציולוג ברוך קימרלינג "אחוס"לים"). לפיכך, משום שחלק גדול מקבוצה זו כבר אינו מצביע היום למפלגות שמאל, אלא למפלגות מרכז, וחלקם אולי אף למפלגות ימין ליברלי, ההגדרה של המגזר הזה השתנתה מ"שמאל" ל"מרכז-שמאל". לפי אותו היגיון סוציולוגי, ובהתאם למאפיינים האתנו-מעמדיים שלה, אפשר היה לכנות את ממשלת בנט-לפיד כ"ממשלת מרכז-שמאל".
כלומר, הביטוי "מרכז-שמאל" לא מכוון באמת למחנה פוליטי מגובש בעל תפיסה אידאולוגית מוגדרת, אלא בעיקר למגזר בעל זהות חברתית מסוימת, המובחן ממגזרים אחרים כמו "ליכודניקים", "ציונות דתית", "חרדים", "ערבים", "מתנחלים", "יוצאי בריה"מ לשעבר", "ישראל השנייה" וכיו"ב. השימוש בביטוי הזה מבטא את ההנחה כי הפוליטיקה הישראלית היתה ותישאר שבטית, וכי מה שמכתיב התנהגות פוליטית הוא לא עמדות או אידאולוגיה אלא השתייכות מגזרית.
הנחה שנייה שמשתקפת בביטוי "מחנה המרכז-שמאל" הוא שלאידאולוגיה שמאלית – שאינה זהה לאידאולוגיה ליברלית – אין מה להציע כעת לפוליטיקה הישראלית. השיח על "מחנה המרכז-שמאל", בפרט כשהוא מגיע מהשמאל, מבטא ויתור על ייצוג עצמאי של קו אידאולוגי שמאלי, העוסק בשוויון וחלוקה הוגנת של כוח ומשאבים בכל המישורים, ולא רק בהקשר הליברלי של זכויות הפרט.
נבואה מגשימה את עצמה
וכאן אנחנו מגיעות להשפעתו המזיקה של השיח על "מחנה המרכז-שמאל". אין כאן רק עניין של בחירת מילים לא מוצלחת. עצם הדיבור על "מחנה מרכז-שמאל" עשוי לשקף שאיפה – מודעת או לא – לברוא אותו. זאת תהיה התפתחות לא רצויה מכמה סיבות.
ראשית, היצמדות השמאל למרכז פוגעת ביכולתו של המרכז להתקיים כמחנה נבדל. הסיכוי שאנשים יחליפו זהות פוליטית ימנית בשמאלית הוא קטן. מרכז שמשוחרר מחיבור לשמאל יכול להיבנות כמחנה ניטרלי ומכיל, שלא נתפס כמייצג מגזר מסוים ושלא נושא על גבו את המטען ההיסטורי שמקושר בישראל לשמאל. מחנה מרכז כזה יהיה מזמין גם עבור מי שזהותם הפוליטית קרובה יותר לימין מאשר לשמאל.
הקרבה למרכז מונעת מהשמאל לגבש עמדה אידיאולוגית מובהקת. הגוש נגד הכיבוש בקפלן (צילום: אורן זיו)
לכן, הוספת התווית של "שמאל" למרכז רק מרחיקה את האפשרות שתתרחש תנועה משמעותית מהימין לעבר המרכז, כמו זו שאנו עדות לה היום, לפי הסקרים, נוכח מהלכי הממשלה. המרכז מבין זאת היטב, ואין זה מפתיע שהחיבוק שנותן השמאל למרכז הוא חד-כיווני. הכינוי "מרכז-שמאל" נשמע בשמאל, לא במרכז. אף אחת ממפלגות המרכז אינה מגדירה עצמה כ"מרכז-שמאל".
שנית, מחנה "מרכז-שמאל" ייאלץ לייצג תפיסה אידאולוגית רזה ביותר, שעיקרה שלילת עמדות הימין: לא להרחבת התיישבות בשטחים שפוגעת באפשרות עתידית של הסדר או שמרגיזה מדי את האמריקאים; לא למדיניות כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית; לא להעדפה אוטומטית של יהודיות המדינה על פני הדמוקרטיה; לא לגזענות בוטה ולא להקצנה דתית.
תנועת המחאה שואבת את עוצמתה מכך שהיא שוללת את המהלכים של ממשלה קיצונית, הפוגעת בבירור בערכים שיקרים הן לשמאל, הן למרכז, והן לחלקים ליברליים בימין. אולם מחנה ששואף לשלטון אינו יכול להסתפק בשלילה ובמחאה. עליו להיות מסוגל להציג חזון ערכי חיובי וחלופות מדיניוּת. מחנה שכולל הן שמאל והן מרכז יתקשה לעשות זאת.
שלישית, מחנה שמייצג ערב-רב אידאולוגי ייתפס, בצדק, כמחנה שהוא שבטי יותר מאידאולוגי. נגד תנועת המחאה הנוכחית טוענים היא מייצגת אליטה, את "השבט הלבן", את "ישראל הראשונה" מול "ישראל השנייה". טענות כאלה הועלו נגד ממשלת בנט-לפיד, שאף שהיתה מגוונת אידאולוגית, נתפסה כמדירה את מצביעי הפריפריה החברתית. מחנה מרכז-שמאל, שהמכנה המשותף העיקרי שלו הוא מאפייניו האתנו-מעמדיים, יהיה בו כדי לחזק את הפוליטיקה השבטית. קשה יהיה שלא לראות מחנה כזה כחותר להחזרת "שלטון האחוס"לים". ספק רב אם זהו פרויקט פוליטי ריאלי או ראוי.
ולבסוף, ואולי חשוב ביותר, חתירה ליצירת "מחנה מרכז-שמאל" תבטא ויתור על ייצוג והשפעה של רעיונות שמאל אידאולוגי בפוליטיקה בישראל. אשליית ההשתייכות למחנה גדול ומשפיע פוטרת את השמאל משני מהלכים, שחיוניים לשרידותו ולהתחזקותו כמחנה המציג חלופה אידאולוגית: האחד הוא הכרה באתגרים אמיתיים, שבגינם הוא נדחק מלכתחילה לשולי המפה הפוליטית כמו היחס האמביוולנטי ללאומיות יהודית, הזיהוי עם אליטה, האתגר הדמוקרטי של שלטון הרוב, ואתגר המגוון התרבותי. המהלך השני הנדרש הוא גיבוש חזון ערכי הכולל עמדות בהירות ומובחנות בסוגיות שעל סדר היום הפוליטי – חברתיות, כלכליות, מדיניות ותרבותיות.
חזרה לסדר יום סוציאל-דמוקרטי. שביתה של עובדים במפעל טבע, 2013 (צילום: רוני שיצר / פלאש 90)
הצטמצמות השמאל למכנה המשותף שלו עם המרכז מגביל את אידאולוגיית השמאל לציר הליברלי, שנוגע לזכויות הפרט ולשימור המוסדות של משטר דמוקרטי ליברלי. אך לשמאל אידיאולוגי יש מה להציע מעבר לתפיסה הליברלית, המשותפת עם המרכז ואף עם חלקים בימין. במרכזה של תפיסה שמאלית נמצאת סוגיית הכוח. שמאל אידיאולוגי שואף לחלוקה הוגנת של כוח ולמניעת דיכוי והכפפה מכל סוג – אם במישור הכלכלי של משאבים חומריים, אם במישור המדיני, אם במישור החברתי ואם במישור התרבותי.
שמאל אידיאולוגי יכול להציג חלופה סוציאל-דמוקרטית ברורה. הוא יכיר באפליה בעבר ובהווה כלפי קבוצות שונות, גם במשאבים חומריים כמו קרקע ודיור וגם בהכרה תרבותית, ויציע דרכים לתיקון. הוא יכיר באזרחי ישראל הערבים-פלסטינים כשותפים שווים ומלאים בחיי החברה והמדינה. הוא יכיר בפלסטינים בגדה ובעזה כשותפים שווים ולגיטימיים במרחב, ויחתור להגיע עימם להסדר מדיני הוגן, לא רק מתוך הגנה על אינטרסים ישראליים אלא גם מתוך כבוד הדדי וחתירה לצדק מרחבי בין העמים.
אלה הן עמדות שיש להן כיום ייצוג שולי ומבוזר בפוליטיקה הישראלית. לעומת זאת, הימין ואפילו הימין הקיצוני מציג עמדה צלולה וברורה בכל הנושאים הללו: מדיניות כלכלית-חברתית ניאו-ליברלית ואף ליברטריאנית; תפיסת יחסים היררכית, של עליונות ונחיתות, בין קבוצות לאומיות ותרבותיות; תפיסת הפלסטינים כאויבים חסרי זכויות במרחב שיש לשלוט בהם ולהכריעם בכוח צבאי.
הדרך היחידה להשפיע
גם אם יהיה קטן, מחנה שמאל, שיעמוד בפני עצמו ויציג אידאולוגיה מובחנת, יוכל להשפיע על המרכז ודרכו על כל המערכת הפוליטית. המרכז מגדיר עצמו כמי שמצוי בין הימין והשמאל. אם השמאל נצמד למרכז ונמנע מלייצג חלופה אידאולוגית ברורה לימין, חסר קוטב שמאלי נגדי לקוטב הימני, שביניהם יכול להתמקם המרכז. היבלעות השמאל במרכז יוצרת מערכת פוליטית לא מאוזנת, שנוטה כולה ימינה. בחירת סדר השמות במחנה הממוקף הזה, מרכז ראשון ושמאל שני, מבטאת הכרה משתמעת בכך.
הזדמנות להתחדשות אידיאולוגית. דגלים במחאה נגד הממשלה בתל אביב, ב-4 בפברואר 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש90)
אין בכל הטיעונים נגד "מחנה מרכז-שמאל" כדי לשלול שיתוף פעולה או בריתות בין שמאל למרכז. להיפך. מתוך בהירות אידאולוגית ונבדלות פוליטית, יכול להיווצר שיתוף פעולה הדוק ואפקטיבי, שיתבסס על מכנה משותף אידאולוגי, על מטרות משותפות, או על שניהם יחד. כך יכול להיווצר גוש פוליטי, כפי שקיים בצד הימני של המפה, שלא מאופיין באחדות של עמימות אידאולוגית, אלא בשיתוף פעולה פוליטי בין מחנות ומגזרים מובחנים.
דווקא עכשיו, אחרי מפולת השמאל בבחירות מצד אחד, וההתעוררות הפוליטית הרחבה בתגובה לממשלת ימין קיצוני מצד שני, יש הזדמנות להתחדשות רעיונית. מחד, זו הזדמנות לחדד ערכים המשותפים לציבור רחב – ככל הנראה הרוב – המבקש לשמר את כללי המשחק של דמוקרטיה ליברלית כנגד הניסיונות לערער אותם. מאידך, זו הזדמנות לחדד את הערכים הייחודיים לשמאל, שיאפשרו לו להציב חלופה אידאולוגית ברורה לימין.
צו השעה הוא להתעלות מעל פערים אידיאולוגיים בין שמאל, מרכז וימין מתון כדי לשמר את שיתוף הפעולה הבין-מחנאי, שחיוני כדי להצליח לייצב את הדמוקרטיה הליברלית מול המתקפה עליה. אך שיתוף פעולה אין משמעו עמימות ערכית, אלא נכונות לקדם יחד מטרות משותפות על אף חילוקי דעות. על שמאל שמבקש שינוי פוליטי ברוח רעיונות השמאל האידאולוגי להימנע מלהיבלע בתוך "מחנה מרכז-שמאל" מדומיין, לגבש לעצמו זהות אידאולוגית חיובית ומובחנת, ולאפשר למרכז להתמקם במרכז.
ד"ר דנה אלכסנדר היא משפטנית המתמחה בזכויות אדם. הדוקטורט שלה עסק באתגור החברתי של החוקתיות הליברלית בישראל. היא סמנכ"לית של מרכז אקורד – פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי, באוניברסיטה העברית. המאמר משקף את עמדתה בלבד.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
