אונס בנישואין בעולם הערבי: החוק, הדת ומה שביניהם

חלק מסדרות הרמדאן חולפות ונשכחות בתום חודש הצום, אך אחרות ממשיכות לעורר שיח למשך זמן רב. כך קרה במקרה של הסדרה "המשחק של ניוטון" (لعبة نيوتن), דרמה מצרית פופולרית. הסדרה, בבימויו של תאמר מחסן ובכתיבתו, עסקה בנושא המהווה טאבו גדול ביותר – אונס בתוך הנישואים.

זאת אולי הפעם הראשונה שבה אונס של אישה בידי בעלה לא מוצג כמשהו "רגיל" ונורמטיבי. הגיבורה, הונא, נראית בסערת רגשות אחרי מה שקרה לה, ובכך מבטאת רגשות מושתקים של נשים רבות. בעלה, שייח' מוא'נס, ממוסגר בתור הפושע, על אף שהוא אינו מפנים שמה שעשה הוא פשע.

האני מוחמד, עיתונאי מצרי, משתמש בסדרה זו כפתח לדיון בנושא אונס בנישואים, במצרים ובעולם הערבי בכלל, ומציג את ההיבטים החוקיים, החברתיים והדתיים של התופעה. לדבריו, במדינות ערב רבות, שחלקן מטילות עונשים כבדים על עבירת אונס, עדיין קיים זלזול כאשר מדובר על אונס של אישה בידי בעלה. רבים אינם מקבלים את התפיסה, שלפיה כפייה של יחסי מין על אישה מצד בעלה היא סוג של אלימות כלפי נשים, או אלימות בכלל.

ברוב מדינות ערב, חוזי הנישואים כוללים תנאי "ציות", שלפיו האישה הופכת למעשה לרכוש הגבר, ולכן חלק מ"מרותו" היא לקיים איתה יחסי מין מתי שיחפוץ בכך. לפיכך, אונס בנישואים נתפס כמעין אוקסימורון, שכן על פי תפיסה זו האישה הנשואה חייבת לציית לגבר בכל, גם בנושא המין: אין אפשרות שהוא יכפה עליה משהו שהיא מלכתחילה מחויבת בו.

הכותב מייחס את העובדה שלאחרונה מתעורר דיון בנושא, ושהדבר כבר אינו נתפס כמובן מאליו, דווקא לתופעה של גלי הגירה של ערבים לאירופה לאחר המהפכות בעולם הערבי. כאשר המהגרים הגיעו לאירופה, התרבות המינית והדתית שלהם לא עלתה בקנה אחד עם החוקים המקומיים, והדבר יצר הפתעה וזעזוע כאשר גברים נענשו, ואף נכלאו, מפני שכפו על נשותיהם יחסי מין: הרי חוזי הנישואים שעליהם חתמו במדינה שלהם באופן חוקי, מתירים להם לעשות זאת.

נוסף על כך, מלבד ההיתר החוקי, נשים רבות אינן מסרבות ליחסי מין עם בעליהן מפחד שיעזבו אותן או שינהגו כלפיהן באלימות, וחלק אפילו מתארות פחד דתי – כאילו חוסר ההסכמה ליחסים עם הבעל הוא הפרה של מצווה דתית.

החוק

כאמור, מה שהופך את המאבק בתופעה זו לקשה כל כך במדינות כמו מצרים, הוא שבפועל היא חוקית. הכותב מביא את סיפורה האישי של אישה מצרית בשנות ה-40 לחייה, שחוותה פעמים רבות כפייה מינית מצד בעלה, וכאשר היתה מסרבת הוא היה מאיים שיכה אותה או שיעזוב אותה.

לאחר שנים ארוכות של סבל היא סיפרה זאת לאחיה, שפנה לעורך דין. אולם האחרון נאלץ להשיב את פני האח ריקם, ולבשר לו שאחותו יכולה אמנם להתגרש, אך כל עוד היא ובעלה נשואים, העובדה שהוא כופה עלייה יחסי מין אינה נחשבת עבירה פלילית במצרים.

על פי בית הדין הפלילי הבינלאומי, אונס בנישואים מוגדר כפגיעה פיזית בעלת אופי מיני המתבצעת באדם בכפייה למרות היעדר רצונו תוך הפעלת אלימות, גם איומים מסוגים שונים. הגדרה זו תקפה לאלפי מקרים במצרים, אבל על פי סקרים רשמיים – למשל סקר מ-2014 של משרד הבריאות המצרי – רק 267 נשים מתוך כמעט 7,000 משתתפות בסקר חוו אונס על ידי בעליהן.

תת ייצוג זה ניתן להסביר כמובן כנובע מפחד של נשים להתבטא בנושא, שכן הן יודעות כי מערכת אכיפת החוק אינה לטובתן, בהיותה נשלטת על ידי התפיסה הפטריארכלית הרווחת במדינה, שלפיה האישה היא תמיד רכוש של גבר כלשהו (אביה או בעלה, למשל). מכיוון שמרבית העוסקים במנגנוני חקיקת החוק ואכיפתו הם גברים, אין להם כל עניין לשנות את מאזן הכוחות הקיים.

כמו כן, גם אם כבר יש תלונה בנושא מצד נשים – לרוב לא תלונה על אונס, שהוא כאמור חוקי, אלא על עבירות כגון אלימות, מעשה מגונה, השפלה ועוד – חובת ההוכחה במקרים כאלה מוטלת תמיד על האישה. בשל המרחב האינטימי שבו מתרחש הפשע ובשל העובדה שמסתמכים בעיקר על עדות האישה מול הגבר, אז קשה מאוד להוכיח פשע כזה, מה גם שהעונש, אם ניתן, אינו מחמיר ותואם עבירה "קלה" יותר מאשר אונס.

עם זאת, מוחמד מדגיש שהבעיה עמוקה יותר ואינה נוגעת רק לאופן אכיפת החוק, אלא למעשה להיעדר החוק. במצרים, לכן, הדבר הראשון שיש לעשות הוא פעולה של המחוקק, שיגדיר באופן מפורט פשעים על רקע מיני בתוך הנישואים, את דרכי ההוכחה שלהם ואת אופן האכיפה שלהם.

מוחמד מציין כי על אף שמצרים חתומה על אמנות בין-לאומיות שונות בנושא, למשל אמנת CEDAW (אמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים), בפועל החוק שלה אינו מתבסס עליהן. הוא מייחס זאת, בין היתר, למעורבות של מקורות סמכות דתיים, הרואים באונס האישה בנישואים זכותו של הגבר.

ראוי לציין שגם ישראל חתומה על אמנה זו תוך הסתייגויות שנוגעות לעניין הדתי – ישראל נסוגה למשל מהסעיף שקובע את זכותן השווה של נשים לכהן בתפקידים ציבוריים בגלל היעדר היכולת למנות אותן לבתי הדין הדתיים, וכן מהסעיף המחייב לבטל אפליה בכל הנוגע לדיני אישות, שנקבעים כידוע בישראל על פי הדין הדתי.

הדת

 ניכר, אם כן, שזוהי עוד אחת מהסוגיות שבה הדין הדתי משחק תפקיד משמעותי באפליה כנגד נשים. מוחמד פונה לסקור את הגישות בדת כלפי אונס בנישואים – האם גבר שכופה יחסים על אשתו הוא חוטא או שמא דווקא מקיים את זכותו מתוקף הנישואים?

מתברר כי יש הלכות סותרות. חלק מאנשי הדת המוסלמים טוען שאין דבר כזה "אונס בנישואים" באסלאם, מפני שמרגע חתימת חוזה הנישואים האישה חייבת לציית לגבר בכל נושא, כולל זה המיני. הם אף מוסיפים כי האישה חייבת לציית מפני שאישה צייתנית תגיע לגן עדן, ומצטטים חדית' שקובע: "אם האישה תתפלל את החמש שלה (חמש התפילות ביום), תצום את החודש שלה (חודש הרמדאן), תשמור על בתוליה ותציית לבעלה, אמור לה: היכנסי לגן עדן מאיזה שער שתרצי".

חדית' נוסף קובע שאישה שמסרבת לבעלה, "תקולל", אך השייח' אחמד כרימה מאוניברסיטת אל-אזהר טוען שמדובר בפירוש שגוי ומגמתי המצדיק אלימות נגד נשים. הפירוש ה"מתקדם" שלו קובע כי מותר לנשים לסרב אם יש להן סיבה פיזית או נפשית כלשהי, והאישה המקוללת בחדית' היא זו "המסרבת לבעלה בלי סיבה או רק כדי לגרום לו לסבול".

אם קיימים פוסקי הלכה אסלאמיים שרואים ברצונה החופשי של האישה גורם חשוב בפני עצמו ומכירים בכך שהיא אינה רכוש של הגבר (ואפילו לא רכוש שצריך להתייחס אליו יפה ולכבד את רגשותיו), הכותב אינו מצטט אותם.

כמעט מיותר להגיד שהתופעה של לגיטימציה לאונס בנישואים פסולה ושעליה להיפסק לאלתר, אך כפי שמוכיח מאמרו של מוחמד, כדי לערער על התנהגות מקובלת יש ראשית לדון בה ולהנכיח את קיומה – כפי שציין, עצם הדיון בנושא והערעור על הלגיטימיות שלו החלו בהתרחקות מהתופעה ובהתבוננות עליה מבחוץ  – בגלי ההגירה של תושבי מדינות ערב לאירופה.

עוד יש לזכור כי מרבית מדינות המערב החלו לשנות את החקיקה בנושא אונס בנישואים רק בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, ובמדינות רבות אחרות התופעה עדיין נחשבת חוקית. כלומר, למרבה הצער ועל אף השינויים שחלו בדור האחרון, עדיין לא מובן מאליו שזכות האישה על גופה היא אך ורק שלה, וזוהי בדיוק הסוגיה הלכאורה מובנת מאליה שמאמרו של מוחמד מציף.

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית