"אבא היה אומר שגם בשנה הבאה יזרע חיטה, כעת צריך לזרוע שלום"
הוריו של מעוז ינון נרצחו בנתיב העשרה, בנו של יעקב גודו נרצח בכיסופים. שניהם החליטו לקום מהאבל ולפעול להפלת נתניהו ולקידום שותפות בין יהודים וערבים. אתמול השתתפו אלפיים איש במחאה שיזמו מול הכנסת
"מה שינצח את השנאה, זו התקווה שנבנה את המדינה מחדש על ערכים של צדק, שוויון, אהבה ושותפות". יעקב גודו (משמאל) עם מעוז ינון ובתו עדן במחאה בירושלים, 7 בנובמבר 2023 (צילום: אורן זיו)
כאלפיים איש התכנסו אתמול (שלישי) בכיכר מול הכנסת, במלאת שלושים יום לטבח ב-7 באוקטובר, בדרישה מראש הממשלה בנימין נתניהו להתפטר. את האירוע יזמו מעוז ינון, שהוריו נרצחו בנתיב העשרה, ויעקב גודו, שבנו תום נרצח בכיסופים בזמן שהגן על אשתו ושני ילדיו שניצלו.
>>"קשה לי עם הדה-לגיטימציה והרצון להחביא דעות כמו שלי"
ינון הוא יזם תיירות ותיק ופעיל שלום, וגודו פעיל ב"מסתכלים לכיבוש בעיניים" ומלווה רועים פלסטינים בגדה המערבית. בניגוד לרוחות הנקמה בחברה הישראלית, שניהם קוראים להפסקת המלחמה ואת הרג חפים מפשע בעזה.
לאירוע הגיעו רבים שהיו פעילים במחאות בבלפור ובקפלן. לא נשמעו סיסמאות או קריאות במגפונים, אבל הזעם הורגש. ייתכן מאוד שההתארגנות הזו תהווה בסיס למחאה נגד הממשלה בעתיד הקרוב. "64 תומכי חמאס תמורת החטופים", נכתב על אחד השלטים. על באנר אחר הופיע צילום של דלת הממ"ד שבתוכו נרצח תום גודו, עם הכיתוב: "הדם של תום זועק מדלת הממ"ד בכיסופים".
"שלושים יום מאז שהממשלה בגדה, הפקירה את ההורים שלי ואת 1,400 הקורבנות, שלושים יום שהממשלה בוגדת ומפקירה 230 חטופים", אמר ינון לקהל המשתתפים, שרבים מהם התקשו לעצור את הדמעות. "אם המדינה לא תחזיר אותם בריאים ושלמים, אין הצדקה לקיום המדינה.
"אני מדבר עם מאות משפחות שכולות, אין משפחה אחת שנתניהו או נציג ממשלה ביקר או התקשר אליה. באתי להגיד לו (לנתניהו; א"ז) כאן את מה שאמא שלי אמרה כל שבת (בהפגנות) 'לך!'. מה שינצח את ממשלת הזדון והאבדון, מה שינצח את השנאה, זו התקווה, התקווה שנבנה את המדינה מחדש, מושתתת על ערכים של צדק, של שוויון, של אהבה ושותפות. לכל הציבור בארץ, יהודי וערבי, (אני אומר) בואו איתי, בואו נלך בעקבות עמוד האש של התקווה והשלום".
"דם הנרצחים כולם ודמו של תום הם על ידיו וראשו של אדם אחד, שנקרא ראש ממשלת ישראל", אמר גודו לקהל. "הוא לא לגיטימי וצריך ללכת כמה שיותר מהר. על קברו של תום נשבעתי שאני אצא למלחמת חורמה באדם הזה, ובכל מה שהוא מייצג, בכל מה שמייצגת ממשלתו המופקרת, ממשלת זדון ודמים".
בתום האירוע הקימו המשפחות אוהל מחאה מול כנסת. השוטרים ניסו תחילה למנוע את הקמת המאהל, אבל ינון אמר להם: "אני ביקשתי לשמור על ההורים שלי, ואף אחד לא הגיע, אז אל תגידו לי מה לעשות". בסופו של דבר, השוטרים אפשרו את הקמת האוהלים.
נקמה זו חולשה
בשבועיים האחרונים ראיינו את גודו וינון. דיברנו איתם על בני המשפחה שלהם שנרצחו, אבל בעיקר על ההחלטה שלהם להיאבק למען תקווה לעתיד טוב יותר ולמען שלום.
"אין שום היגיון להתנכל ככה לאוכלוסייה אזרחית". יעקב גודו, שבנו תום נרצח בכיסופים, בביתו בנען (צילום: אורן זיו)
גודו, תושב קיבוץ נען, התייחס בהספד שנשא על קבר בנו ל"טרור היהודי משיחי" המתנהל בבקעת הירדן והטיל את האחריות למה שקרה בעוטף עזה על "שליחים של ממשלה ארורה, משיחית ומושחתת."
תוכל לספר על תום ז"ל?
"תום נהרג בכיסופים ביום ראשון בבוקר, 8 באוקטובר, אחרי שהוא והמשפחה היו נצורים בממ"ד 25 שעות. אנשי חמאס תקפו את הבית, וירו על החלון של הממ"ד. תום מנע מהם להיכנס, החזיק את ידית דלת הממ"ד, ונורה על ידי לפחות שני כדורים חודרי שריון, נהרג במקום. לימור, אשתו, פתחה את החלון של הממ"ד, זרקה את הבנות החוצה, קפצה החוצה והן ניצלו. הן רצו עד שפגשו משפחה נוספת והגיעו לקבוצות חיילים שהיתה ביישוב".
אנחנו שומעים קריאות לנקמה ורואים אלימות ברחבי הארץ, גם בשם משפחות הקורבנות, מה המסר שלך?
"אני עדיין מעבד את האבל וכל יום שעובר קשה לי יותר ויותר. אני גורס שאסור ללכת לכיוון של נקמה. צריך לשנות את כל הדיסקט של 'ניהול הסכסוך'. יכול להיות שחמאס צריך לחטוף, (אבל) זה לא יפתור שום בעיה. (צריך) להפסיק לכתוש את עזה. אני הסעתי והחזרתי ילדים חולי סרטן מעזה לטיפולים בבתי חולים, וכנראה שחלקם לא בחיים, אם זה מההפצצות או אם כי הפסיקו לקבל טיפול. אין שום הגיון להתנכל בצורה כזאת לאוכלוסייה אזרחית שחוותה במשך שנים את שלטון החמאס.
"אני חושב שנקמה זו חולשה. אתה לא משיג שום דבר בנקמה. אני לא מאמין בזה. על החמאס אין לי הרבה מה להגיד, אנשים שמתנהגים כמו שהם התנהגו, לא שווים שיחיו בחברה אנושית. מי שצריך להיענש זה מי שמנהיג את ממשלת ישראל, שהעבירה מאות מיליונים לגוף שהיא ידעה מה המהות שלו".
תוכל לספר על הפעילות שלך בגדה המערבית?
"מזה שנתיים וחצי אני יורד לבקעת הירדן פעם בשבוע לפחות, מלווה רועי צאן פלסטינים שחווים התנכלות מצד אנשי מאחזים בלתי חוקיים בגיבוי של הצבא. יומיים אחרי פרוץ הלחימה, (היה) ניסיון, שצלח ברובו, של טיהור אתני של מספר קהילות רועי צאן בבקעת הירדן ובגב ההר, מזרחית לרמאללה. כמעט כל הקהילות התפנו".
איך הגיעה החלטה לצאת למחאה?
"פרסמתי פוסט שזכה לתהודה מטורפת. (כתבתי ש)אני מתכוון לעלות ולעמוד מול שער הכניסה של הכנסת עם שלט 'בני נהרג בעוטף עזה, דמו על ראשה וידיה של ממשלת הזדון. לא נשכח ולא נסלח'. מאות, אם לא אלפי אנשים, הזדהו ואמרו שיבואו איתי. הכוונה שיבואו מאות אלפים, יישבו סביב הכנסת, גם אם יחוו אלימות של משטרה ושל ביביסטים. (אני מקווה) שהדבר הזה יעשה משהו והממשלה תתפטר. תפקיד המחאה לא יכול להיות כמו זה שמילאה בעשרת החודשים האחרונים. חלקים גדולים מהמחאה חייבים להיכנס לפוליטיקה, לכנסת, עם אג'נדה מאוד ברורה של זכויות אדם, של סוף לכיבוש".
התקשרתי לאבא, כבר לא היתה תשובה
הוריו של מעוז ינון, בלהה, שהיתה בת 76, ויעקובי, שהיה בן 78, נרצחו בביתם בנתיב העשרה. עוד בימי האבל, התראיין לבי-בי-סי ואמר שיותר ממה שהוא בוכה על הוריו, הוא בוכה על ההרוגים הבאים. מאז הוא במסע הסברה, מתראיין ומדבר עם כל מי שמוכן להקשיב, כדי להעביר מסר של תקווה וקריאה פתרון מדיני.
"הבכי ישטוף מהאדמה את הדם". מעוז ינון, שהוריו בלהה ויעקובי נרצחו בנתיב העשרה (צילום: אורן זיו)
תוכל לספר על אירועי השבת?
"נולדנו בקיבוץ ניר עם, שם גידלו אותנו עד שהייתי בן 14, אז עברנו למושב נתיב העשרה. החיים שלנו, שלי, של המדינה השתנו בשבת השחורה, 7 באוקטובר. מחבל שנחת חמישים מטר מהבית של ההורים שלי, ניסה להיכנס לבית של השכנים ולא הצליח, ראה מזווית את הבית של ההורים שלי, זה בית עץ מאוד מיוחד שהם הביאו מארה"ב. הוא ירה בו טיל בפגיעה ישירה, וזהו.
"בבוקר (שבת), עוד במיטה בדקתי את הווטסאפים של הבוקר. ראיתי שאבא כתב בקבוצה של המבוגרים (של המשפחה; א"ז) שיש אזעקות ושהם בממ"ד. עדיין לא התרגשתי, כי כמה שזה הזוי, זה נורמלי. ירדתי למטה להכין קפה, תוך כדי אני רואה שיש חדירות ליישובים צמודי גדר. בשבע ארבעים אני מתקשר והוא אומר שהם בממ"ד ושיש יריות מסביב. נכנסתי לעמוד האינסטגרם של Eye of Palestine ואז ראיתי מה קורה מהצד השני. טויוטות (של חמאס; א"ז) באמצע שדרות. אמרתי, רגע, כדאי שאתקשר עוד פעם לאבא, זה היה בשבע ארבעים וחמש. כבר לא היתה תשובה".
איך קיבלתם את הבשורה שהם נרצחו?
"היינו בקשר עם השכנים. התכנסנו, כל האחים והאחיות והנכדים, בבית של אחותי. בחמש, אחראי הביטחון של המושב אמר לנו שהבית שרוף עד היסוד ושיש שתי גופות בפנים.
"בשבת בערב החלטנו שאנחנו מתחילים שבעה למחרת. הגיעו המון חברים של אבא ואמא, וגם ניצולים ושורדים ובני משפחות שכולות. זו היתה שבעה מטלטלת. האסון הפרטי שלנו, יחד עם האסון של הקהילות שלנו. חברים של ההורים, חברים שלנו, הילדים שלנו, אנחנו טובעים באוקיינוס של צער ויגון. הם היו בשיא חייהם, אבא היה עושה פילאטיס, הולך בין חמישה לעשרה קילומטרים, עבד במשרה מלאה. אמא היתה שוחה כל בוקר, מציירת שעות על גבי שעות ומלמדת, מפגינה פעם בשבוע, סבא וסבתא אוהבים ל-11 נכדים ולחמישה ילדים".
"אני בוכה על החיילים שייהרגו, בוכה על הפלסטינים שייהרגו". לוח זיכרון לחיילים שנהרגו בעוטף עזה בהר הרצל, נובמבר 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)
איך קמים מהאסון הפרטי ומוצאים כוח למחות ולדבר?
"בשבוע הראשון לא יצאתי, היית לגמרי בתוך השבעה, בתוך הבכי. לא זוכר איך פנו אלי מהבי-בי-סי. זה לא משהו שחשבתי ועיבדתי למשנה סדורה. הבכי הוא על ההורים ועל כל החברים והמשפחות, אבל זה בכי על כל מי שעוד ימות במלחמה. אני בוכה על החיילים שימותו בכניסה (הקרקעית; א"ז) אני בוכה על הפלסטינים. אני בוכה על הזמן.
"המסר הראשון שלי הוא לעצור את המלחמה, הפסקת אש מיידית. אם זה לא יקרה, האסון יהיה גדול פי כמה. הקריאה השנייה שלי היא להחזיר את החטופים והשבויים הביתה במיידי למשפחות שלהם. המדינה שהפקירה אותם, שלא באה לחלץ אותם במשך 30 שעות מהממ"ד, שלא התייחסה לכל האזהרות והסימנים, (צריכה) להחזיר אותם הביתה. לא משנה כמה אסירים נשחרר, לא משנה אם יש להם דם על הידיים, חייבים להחזיר את כולם הביתה.
"המסר השלישי שלי הוא שחייבים להוציא את נתניהו מכיסא ראש הממשלה. אם הוא יישאר בתפקיד, חייבים לסיים את הכהונה שלו, אחרת הקיום הפיזי שלנו כאן בסכנה גדולה.
"המסר הרביעי, שהוא הכי קשה, זה להמשיך לשדר תקווה. תקווה שיכול להיות פה טוב יותר, תקווה שישראלים ופלסטינים יכולים לחיות ביחד, תחת ערכים של שלום, של שוויון, של שותפות. אנחנו חייבים להאמין בזה, לדעת שזה אפשרי ולפעול על מנת להשיג את זה".
אנחנו רואים עוד ועוד קריאות לאלימות ולנקמה, מה המסר שלך?
"חייבים לשבור את מעגל הדמים. חייבים לשנות את הקונספציה, את השיח. לא של הם ואנחנו, אלא של ביחד. לא של אפס או אחד, אלא של אחד ועוד אחד. אני יודע שזה אפשרי. שואלים אותי, 'מעוז, איך אתה מאמין?'. אני אומר שאם ניצולה מנתיב העשרה מוצאת מקלט בברלין בימים אלה ממש, אצל העם שהשמיד שליש מהעם היהודי, גם אנחנו והפלסטינים יכולים לחיות ביחד. איך עושים את זה, אני לא יודע, אבל אני יודע שזה אפשרי.
"ההורים היו אנשי שלום, הם לא היו פעילים באף ארגון. אבא היה מאוד אופטימי, הוא היה חקלאי, אגרונום, מומחה לחיטה. כל שנה (הוא) היה אומר: גם בשנה הבאה, אני אזרע חיטה. וגם אני אומר: עכשיו, ברגע הכי קשה, חייבים להמשיך לזרוע זרעים של שלום.
"רגש נקמה הוא אנושי, מי אני שאגיד שאין מניע אמיתי לרגש הזה. אבל לא סתם נאמר ונכתב: השם יקום דמם. נקמה היא רק בידי שמיים. כל מי שקורא לנקמה הוא משיח שקר, נביא שקר ומנהיג שקר.
"מי ששולט באירוע זה חמאס. זה חלק מהתוכנית שלהם שניכנס רגלית לעזה. זה רק לקבור את עצמנו בבור שהחמאס כרה עברנו. בדיוק בגלל זה (אני קורא) לעצור עכשיו את המלחמה. אני קורא לכולם לבכות, בכי מרפא, הבכי ינקה את הפצעים, הבכי ישטוף את האדמה מהדם, ואז יתגלה לנו הפתרון. הפתרון הוא סליחה, הפתרון הוא אמונה בעתיד טוב יותר".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
