רצח רבין שלי: הפחד מישראל של האשכנזים החילונים

על הליכה לעצרת בכיכר בפעם הראשונה בחיי, ועל פונדמנטליזם וחילוניות, הפחדים שישראל מסרבת לדבר עליהם. ומתי בפעם האחרונה זה היה לגיטימי להיות אשכנזי שמאלני בישראל?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כשרבין נרצח הייתי במקלחת. ככה אני זוכר את זה: אמרו שהיה משהו בכיכר, ואולי נשמעו יריות, הלכתי להתקלח וכשיצאתי הטלוויזיה אמרה: היה ניסיון התנקשות בראש הממשלה והוא נפגע מהירי. לא אמרו שום דבר על המצב שלו, ולי היה די ברור שזה הסוף, כי אם המצב שלו היה סביר היו מודיעים כדי להרגיע. אבל לא הודיעו. עמדתי ונשענתי על המשקוף של חדר האמבט, מגולח היטב. אמא שלי ואחים שלי היו בסלון ולאף אחד לא היה מושג מה באמת להגיד.

(משהו בתחושת ההלם היה דומה למה שחשנו אחרי הפיגוע בקו 5, ובזמן הלינץ' ברמאללה, וכשנפלו התאומים)

כשרבין נרצח הייתי ישראלי מזרחי ופריפריאלי צעיר, שגדל בבית ציוני מאד וימני למדי, והיה חדור בגדולתו של בגין, בייחודו של הלאום היהודי, באלימותם המובנית של הערבים ובצדקתה של מדינת ישראל (וגם בעוינותם של אשכנזים, בייחוד שמאלנים – והכי מהממסד – לאנשים כמונו. היה לנו כבוד עילאי לממסד, מה שיצר בלבול רגשי ונרטיבי בלתי ניתן להתרה. מכל היסודות הפוליטיים-פסיכולוגיים האלה, זהו הדבר היחיד שנשארתי איתו).

> כך בנו רבין ופרס את הברית עם חד"ש שהעלתה את השמאל לשלטון

יצחק רבין, העצרת לזכרו תערך הערב (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

יצחק רבין, העצרת לזכרו תערך הערב (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)D90-044

פחד הוא אולי היסוד הכי חזק של החיים האלה. המנחה העליון של החוויה האנושית. למדתי הרבה מאוד על פחד (וחברו הטוב, הכאב) בשנים שלפני הרצח הזה, אבל למדתי אפילו יותר בשנים שעברו מאז, שבהן התגשמו שניים מהפחדים האנושיים הכי גדולים עבורי: אצל אח אחד שלי התפרצה סכיזופרניה פרנואידית, ואחי השני נהרג בתאונת אופנוע.

היהודים הפונדמנטליים: בואו לא נדבר על זה, לעולם

בעצם זה טור על פחד.

כי בתולדות הפחד שלי, כמו הרבה ישראלים וישראליות אחרים, רצח רבין מסמן את התגלמותו של שד אחר, לאומי, שעם דבר קיומו לא השכלנו מעולם להתמודד. לא בשנים שלפני הרצח – אף על פי שהיו סימנים מקדימים למכביר, כמו פיגועי המחתרת היהודית והטבח במערת המכפלה, שאולי השפיע על החיים פה יותר מרצח ראש הממשלה רבין, ולא בשנים שאחריו. אף על פי שדבר קיומו בועט בפרצופנו כל הזמן.

אנחנו מעדיפים לא לדעת ולא לדבר, כמו שאנשים תמיד עושים עם הפחדים הכי גדולים שלהם.

הפונדמנטליזם היהודי שהתגלה בפנים חשופות ברצח רבין, הטירוף העתיק והכמעט דמוני שמתגלה אצל אוכלוסיות שיותר מדי מיתולוגיה לאומית ודתית כרוכה בפרשנותן את מצבן ואת תולדותיהן – אנחנו לא רוצים לדעת עליו. אנחנו רוצים לראות מאסטר שף ותחרויות שירה והאח הגדול. ו"חדשות" על כלום.

אנחנו לא רוצים להודות בפחד הזה עד כדי כך שאין דבר בעולם שחשוב לנו יותר להכחיש ולטשטש ולא לדבר עליו כמוהו, ולא משנה כמה מקרים יקרו במציאות שינכיחו את קיומו של האיום הזה על האתוס היהודי של מוסריות וצדק, וידיעה פנימית של קרבנות.

רצח רבין הראה לי את המפלצת. הרגשתי את הפחד עמוק עמוק בבטן. לא משנה כמה הימין סיפר שרבין ופרס פועלים ממניעים זרים ובוגדים באינטרסים של העם שלהם, הרעיון של כדור אקדח מפלח את גופו ומסיים את חייו של ראש הממשלה שלנו בשלולית של דם, על שולחן מנתחים מעליב באיכילוב, לא עבר.

הייתה בקרבנו, עמוק בחושך, מפלצת. ואי אפשר היה להגן באמת, בתחושה הפנימית, על מה שנעשה בשמה. הטירוף הפונדמנטליסטי היהודי הוא המפלצת האחת בחדר שכולם מרגישים ולא רוצים לדבר עליה. כי זה מפחיד מדי.

הפחד מהחילוניות האשכנזית שלא נותן לנו מנוחה 

ומבעד לדממה שליוותה את היום ההוא, ומבעד ל Agnus Dei של באך שליווה את מעברוני הטלוויזיה בימים שאחרי הרצח, ישנו עוד אירוע שקשור עם רצח רבין ולתחושתי מבטא את הפחד הדמוני האחר שמעצב את סיפורה של ישראל, לצד הפחד משואה והפחד מהמפלצת הפנימית.

ובאירוע הזה אני מתכוון להספד של נעה בן ארצי, נכדתו של רבין.

אף אחד לא זוכר את המילים המדויקות שנאמרו שם, ובאמת מילים רק לעתים נדירות באמת משנות משהו, אבל היופי שלה והדמעות שלה נחקקו בנו באותו זמן. ולמה אני מעלה אותם? כי בימים האחרונים עלתה בי המחשבה שזו הייתה אולי הפעם האחרונה שאשכנזיות שמאלנית הורשתה לגעת בלב הישראלי.

ופה אני רוצה לחזור למקלחת שבה הייתי, ולהוויה שבה גדלתי, שמתחברת במעגל לא בלתי טעון רגשית לימים האלה בדיוק. כי כשהייתי זה לא הבנתי את זה. אתה כמעט אף פעם לא מבין את מה שבאמת מניע אותך: יש גבול די ברור ליכולת של בני אדם להתבונן על חוויית החיים שלהם במבט ניטרלי. מה שאני מבקש לטעון פה, לא בשם ידע תאורטי אלא בשם חוויה אישית, הוא שהפחד מחילוניות שמאלנית ואשכנזית הוא הפחד הכי גדול של ההוויה הישראלית.

> למה לא מגיבים לאמירות הסרטן של רבין ומירי רגב באותו אופן?

אני לא יודע אם הוא יותר גדול מהפחד מהכרה במסוגלות הרצחנית והפונדמנטליסטית של יהודים טובים וכשרים לכל דבר ועניין, בשם אותם סיפורים יהודיים שכולנו גדלנו עליהם, אבל אני יודע, או מרגיש בוודאות גדולה מאוד, שלפחות בעשורים האחרונים הוא משמעותי בהרבה מהפחד מהשמדה – שכבר מזמן לא נחווה באותנטיות, אף על פי שנתניהו מנגן עליו בלי הרף. הפחד הזה שקרי כמו שנתניהו עצמו שקרי.

הפחד המצמית, הקיומי, מישראל החילונית והאשכנזית הוא אולי היסוד הכי מכריע בפסיכולוגיה הישראלית, העכשווית בוודאי, ולא רק העכשווית. בלי הפחד הזה אין לימין שלטון. הוא מה שמגייס את המזרחיים והוא מה שמגייס את הדתיים. האיום הקיומי החיצוני שמנפנפים בו כל הזמן הוא רק הסחת דעת. המוטיבציה האמיתית, הוויסרלית, של הימניות, היא הפחד מישראל החילונית והאשכנזית.

אולי לא היה אדם שפעל בשם הישראליות החילונית האשכנזית-היסטורית והצליח להיות אהוב כמו יצחק רבין, ואולי מעולם לא היה רגע בתולדות העם הזה, בגלגולו הציוני ובגלגולים קודמים, שבו הסיפור הרגיל, הדתי, הקורבני, האלוהי, איים להיות מוחלף בסיפור אחר.

הערב אלך לחבק את ישראל שממנה גדלתי לפחד

המפלצת הייתה חייבת להרוג את רבין כדי שתוכל להמשיך לשלוט בתודעה. יגאל עמיר, במובן הזה, היה רק ביטוי של התת מודע היהודי הקולקטיבי, שמסרב לעבור לעידן של חילוניות וארציות. עושה רושם שמאז הרצח, לפחות בסניף הארצישראלי של היהדות, רק הולך ומתבצר בתודעה ההיסטורית הדתית והמשגעת, הדוחפת לאלימות ולהתבדלות ולקיצוניות בישראל, כמו בתורכיה ובעולם הערבי, ובכל מקום שבו בני אדם מספרים לעצמם את מערכת היחסים שלהם עם המציאות לא דרך העכשיו והנוכח, אלא דרך המיסטי וההיסטורי.

ישראל ההיא, של רבין, הוכתה קשות. אני לא חושב שהיא ניגפה כליל, או שהיא מתה.

הערב אני הולך לכיכר כי אני רוצה לחבק את רבין. ככה, בפשטות. אני רוצה לחבק את ישראל שגידלו אותי לפחד ממנה כל כך. הסתכלתי עליה בעיניים חייזריות לגמרי כשהיא התאספה בכיכר ושרה שירים והדליקה נרות. הייתי מוכה תדהמה מהרצח הזה, אבל בטח לא הייתי חלק מישראל ההיא.

עכשיו אני בתל אביב ובמידה רבה אני חלק ממנה, והיא כבר לא מפחידה אותי כל כך. ראיתי את הפנים האנושיות שלה.

ולשד הדמוני האורב בקרבנו ומחכה להתפרץ בשם מלכות ישראל והשליחות האלוהית הדוחפת לשיגעון אני אומר, כמו שאני חושב שרבים ורבות יגידו בלבם ובלבן הערב: ניצחת בקרב, אבל המערכה עוד לא הוכרעה. אנחנו אולי לא פועלים בשם אלוהים, אך זה לא אומר שאין לנו שיר בלב. זה לא אומר שאין לנו תקווה, ואין לנו אומץ.

הערב אהיה בכיכר רבין. בלבי יש משאלה לראות אותה מלאה.

> מורשת שקרית? יצחק רבין מעולם לא תמך במדינה פלסטינית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

בהולנד 30% מהדירות נמצאת בבעלות ציבורית. בישראל - שני אחוז בלבד. פרויקט בנייה ברמת בית שמש (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

נתניהו לא הצליח לתת לישראלים חלופה לרכישת דירה

נתניהו התגאה היום שהצליח "ליישר" את מחירי הדירות, אבל המחירים נשארו גבוהים מאוד. באירופה יש לאזרחים אופציות אחרות, בישראל - לא. שוק הדיור נשאר מחולל אי-השוויון הגדול ביותר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf