מורשת שקרית: יצחק רבין מעולם לא תמך במדינה פלסטינית
כבר עשרים שנה שהשמאל ממציא את רבין מחדש ומספר על הדרך שהוביל למדינה פלסטינית. במציאות יצחק רבין רצה להחזיק בשטחים, אבל בלי להיות אחראי לאוכלוסייה שלהם, ולכן קידם רק אוטונומיה מוגבלת, שאכן התגבשה באוסלו
כותב אורח: יקיר אדלמן
בבחירות 92' נערך עימות טלוויזיוני בין יצחק רבין ליצחק שמיר, בהנחייתו של ניסים משעל. בסיומו ניתנה לשמיר הרשות לשאול את יריבו הפוליטי כל שאלה שירצה. שמיר שאל את רבין "האם אתה רוצה באמת מדינת פלסטינית בתוך ארץ ישראל? עם מי אתה רוצה היום פשרה טריטוריאלית? עם מי?" רבין ענה באופן נחרץ: "אני מתנגד למדינה פלסטינאית בינינו לבין ירדן. באותה מידה, אינני רוצה מיליון שבע-מאות אלף פלסטינאים שיהיו אזרחי ישראל". מיד לאחר מכן רבין הזכיר שהצביע בעד "תוכנית האוטונומיה" שהעלה מנחם בגין כראש ממשלה בשנת 78'.
אחרי שרואים את קטע הווידאו הנ"ל יש מקום להרהר אם לאחר זמן רבין אולי שינה את עמדתו, אם כי כל העדויות ההיסטוריות אומרות את ההפך: רבין התנגד למדינה פלסטינית עד יום מותו המצער. הסכם אוסלו לא כלל בשלביו האחרונים מדינה פלסטינית, והוא אכן היווה חידוש לרעיון ישן יותר של מנחם בגין. אחרי שעלה לשלטון בשנת 77', בגין גיבש תוכנית מדינית לפיה מדינת ישראל תמשיך לשלוט בגדה המערבית, בלי שישראל תשלוט בעם הפלסטיני היושב בה. לעם הפלסטיני הייתה עתידה לקום אוטונומיה, מעיין מועצה פלסטינית שלא תהיה מדינה.
> מורשת רבין: לבסס את הממשלה על רוב אזרחי במקום רוב יהודי
מושג ה"אוטונומיה" נולד כבר לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר צוות ממשלתי מצומצם דן בענייני השטחים הכבושים החדשים. מדובר ב"ועדת השרים לענייני ביטחון", ועדה סודית שהתכנסה ב18-19 ביוני 67' בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ושרים נוספים, מנחם בגין ביניהם. הוועדה החליטה שהשטחים הכבושים סיני והגולן יוחזקו בינתיים, אך שישמשו פיקדון לשלום עם מצרים ועם סוריה בהמשך. השלום עם מצרים אכן התממש בסופו של דבר ונסיונות לשלום עם סוריה אכן נעשו.
אשר לגדה המערבית, לעומת זאת, הוועדה החליטה ששטחים אלו לא יהיו פיקדון לשלום ולא מוקד למשא ומתן. הוועדה מסרה לשר החוץ דאז אבא אבן את ההודעה הבאה: "לידיעת השר אבן אנחנו מוסרים, שהממשלה לא סיכמה את הדיון בעניין הגדה המערבית, ואם הוא יישאל על כך בוושינגטון, עליו לומר שהממשלה דנה בענין הגדה המערבית כולה". לעומת זאת הורו לו למסור לאמריקאים שישראל כן תהיה מוכנה לוותר על השטחים הכבושים האחרים.
המושג "אוטונומיה פלסטינית" עלה כמה וכמה פעמים בפרוטוקולים של אותה ועדה, אך בלי שאיש נתן לכך מימד ריאלי ברור. בגין הוא שהפך רעיון בעלמא זה לתוכנית מסודרת, והעלה אותו לאישור בכנסת בשנת 78'. רבין כאמור הצביע בעד. בוועידת השלום בקמפ דייוויד בין ישראל לבין למצרים וארה"ב, תוכנית האוטונומיה הייתה נושא מרכזי לצד הסכם השלום בין ישראל למצרים. המצרים והאמריקאים רצו שתוכנית האוטונומיה תהיה הסדר ביניים שיוביל להקמת מדינה פלסטינית בסופו של דבר, ואילו בגין סירב לקבל זאת. הוא הצליח לשכנע אותם לכרות שלום בין ישראל למצרים ואמר שתוכנית האוטונומיה תיושם לאחר מכן. השלום עם מצרים נחתם, אך תוכנית האוטונומיה התמוססה לה בפוליטיקה הישראלית.
מי שהרים את הכפפה מעל רעיון האוטונומיה, ארבע-עשרה שנים לאחר מכן, היה יצחק רבין. הוא התכוון לממש אותו, אם כי פרס הוא הראשון שהתחיל לפעול ליישומו, וכך באוסלו חל גלגולו החדש של רעיון האוטונומיה. על פי כל שלבי הסכם אוסלו, מן הראשון ועד לאחרון, הפקודה היא על תקומתה של אוטונומיה פלסטינית ברוח הרעיון הקודם של בגין. מדינה פלסטינית לעומת זאת לא מוזכרת, ולא הייתה אמורה להיות מוזכרת. רבין רצה לשלוט על הגדה המערבית ביחד עם ירדן, וזו אחת הסיבות המרכזיות שערך עם ירדן הסכם שלום – ליצור שתי ישויות ריבוניות המשגיחות על השטח ביניהן, שלתושבים בו אין ריבונות עצמאית.
> אלפים הפגינו בתל אביב: "אין ביטחון בלי פתרון מדיני"
זו הייתה התוכנית של רבין. הוא ראה בהסכם אוסלו שלב סופי ולא הסדר ביניים, תוך התנגדות נחרצת למדינה פלסטינית. בעידן שלנו, שבו רק מדינה ריבונית מבטיחה זכויות אזרח מלאות, ברור שהעם הפלסטיני היה מוחה נגד הסדר הביניים באיזשהו שלב ותובע הקמת מדינה ריבונית לעצמו.
בינתיים, השמאל הישראלי המציא באופן פופוליסטי רבין שלא היה באמת. מאז הרצח הוא הסתיר את כל העובדות הללו ולא דיבר עליהן כדי ליצור לעצמו משיח. השימוש המרובה של רבין במילה "שלום" תמיד אפשר לשמאל להציג את רבין כמי שתמך ברעיון המדינה הפלסטינית, בעוד הוא תמיד התנגד לו. לא נראה סביר אפוא שנשמע איש או אשת שמאל ממרצ למשל מודים בעובדות ואומרים באחת מעצרות השמאל – "רבין התנגד למדינה פלסטינית". את המיתוס צריך לתחזק כדי שלשמאל יהיה מישהו להאמין בו, גם אם מדובר באמונה לא מבוססת.
השנה החברה הישראלית תציין עשרים שנה לרצח המתועב של יצחק רבין. גם בשנה זו השמאל ימשיך מעל במת הכיכר הקרויה על שם רבין להבנות אמונה תמימה להמונים. אני סבור שאסור להשלים עם חוסר הכנות והשקרים. מוכרחים להילחם בזה ולהודות באמת, כי הדרך לשינוי היא הכנות. אם השמאל רוצה לשנות, זו הדרך שעליו לבחור בה.
יקיר אדלמן, בן 25, מתגורר בתל-אביב, והוא סטודנט לפילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
> לא לאוסלו: גם הימין וגם ה"שמאל" טועים בגישתם לפתרון הסכסוך
יאסר ערפאת, ביל קלינטון ויצחק רבין בטקס חתימת הסכמי אוסלו (וינס מוסי / הבית הלבן)
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
