newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קמפיין סיוע חירום לעזה: כישראלים, יש לנו אחריות לאסון ברצועה

הקורונה הגיעה לרצועה הנצורה והמרוסקת, שכמעט לא קיימים בה משאבים להתמודדות עם המגפה. עלינו, הישראלים, לסייע לתושבי עזה לא רק מתוך סולידריות, אלא בגלל חלקנו באסונם, ולדרוש גם את הסרת המצור לאלתר

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"אנחנו לא יכולים להתמודד עם כמות המקרים הגבוהה הזו", אומר מחמד אבו מגסיב מארגון רופאים ללא גבולות. "יש מחסור חמור בחדרי בידוד, מה שאומר שאנחנו יכולים לקבל רק 17 בכל פעם. וכל מטופל צריך להישאר לפחות שישה שבועות. כ-200 נמצאים ברשימת המתנה. הסכנה לחיי אדם היא גבוהה אף יותר כשבכלל אין תרופות זמינות. משרד הבריאות הפלסטיני מדווח על 40 עד 50 אחוזי מחסור בתרופות בעזה בשל המצור הישראלי".

המגפה הגיעה לעזה. המחשבה על תוצאות התפשטות הקורונה ברצועת עזה מחרידה. אם מדינות עם כלכלה משגשגת, מערכת רפואה מתקדמת ורשת ביטחון סוציאלי חזקה מתקשות להתמודד עם השלכות המגפה, מה עלול להתרחש ברצועת עזה, עם נתוני פתיחה עגומים הרבה יותר? ההדבקה והמוות ההמוני שראינו בסין ושאנחנו עדות לו כעת באיטליה ובספרד הם רק קדימון למה שעלול להתרחש כשהווירוס ישתולל בכלא הגדול בעולם.

איך אפשר לשמור על "מרחק בטוח" ולהימנע ממקומות הומים כשחיים בממוצע יותר מ-5000 איש בקילומטר רבוע? בית חולים ברצועת עזה בזמן הקורונה (צילום: מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

איך אפשר לשמור על "מרחק בטוח" ולהימנע ממקומות הומים כשחיים בממוצע יותר מ-5000 איש בקילומטר רבוע? בית חולים ברצועת עזה בזמן הקורונה (צילום: מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

כשאנחנו חושבות על התסריטים הנוראיים שלפנינו, אנחנו חוששות גם מהאדישות המתמשכת שהציבור בישראל מפגין כלפי המציאות בעזה. אבל כמו שרבים מזהים בשבועות האחרונים, משבר הקורונה טומן בחובו גם אפשרות לחשב מסלול מחדש: להישיר מבט אל כל מה שנראה לנו מובן מאליו, להעריך את החופש שהולך ומצטמצם, לערער על אמיתות, לשנות סדרי עדיפויות, להפגין סולידריות. להתעורר. האם הפעם תצליח הרוח הזו לחצות את המחסומים?

בימים האחרונים יצאנו בקמפיין עצמאי שמטרתו לעורר מודעות וסולידריות עם תושבות ותושבי עזה. תקוותנו היא שגם בעת משבר, כשהחרדה לבריאות ולפרנסה של הקרובות לנו ביותר מעסיקה אותנו, נמצא מקום להכיר באחריות שלנו, כאזרחיות ואזרחים ישראלים, למתרחש כמה עשרות קילומטרים מאיתנו. האחריות לספק סיוע מיידי, ויותר מכל: לקרוא לשינוי המדיניות הישראלית לאלתר.

התפשטות הקורונה ברצועת עזה תוביל לאסון מחריד, לא רק בגלל קטלניות הנגיף, אלא בגלל התנאים הייחודיים ברצועה, ובראשם צפיפות אוכלוסין ותשתיות הרוסות. יותר ויותר קולות מסבירים בשבועות האחרונים: משבר הקורונה, יותר משהוא משבר רפואי, הוא עדות למשבר הרפואה הציבורית והשירותים החברתיים בכלל. לא עטלפים צמצמו את מספר המיטות הטיפוליות בישראל, לא פנגולינאים רמסו את הדיור הציבורי, ושיעור העוני בישראל לא נגרם בגלל שיעול סורר שלא כוון למרפק. בדיוק באותו אופן אל לנו להתבלבל: עוצמת הנזק והסבל שעלולים להיגרם בעזה לא יהיו תוצר של הנגיף לבדו, אלא של המדיניות הישראלית כלפי עזה.

בפאנל מקוון שהתקיים בחמישי האחרון (26.3) ביוזמת ארגון J Street התארח פרופ' יחיא עבד מאוניברסיטת אל-קודס בעזה, מומחה לבריאות הציבור ויועץ למשרד הבריאות בעזה בנושא מגיפת וירוס הקורונה. פרופ' עבד התייחס למאמצים שעושים כרגע אנשי המקצוע ברצועה, אך התייחס גם לפערים האדירים שבין המשאבים שיש בידי ממשלת ישראל לבין הכלים שזמינים בעזה. המצב הזה הוא לא גזירת גורל, אלא תוצר של עשרות שנים של שליטה ודיכוי. פרופ' עבד ציין באופן מפורש כי תושבי הרצועה לא מצפים לתרומות או נדבות מממשלת ישראל, הם רואים בישראל אחראית לדרדור מערכת הבריאות שלהם ולכן מבהירים כי מחובתה לספק את הציוד הדרוש כדי להתמודד עם המגפה. על המחויבות של ישראל לבריאותם של תושבי הרצועה – הן מתוקף המשפט הבינלאומי והן מבחינה מוסרית – עמדו בשבועות האחרונים גם ארגוני זכויות אדם רבים, בהם רופאים לזכויות אדם, בצלם, וגישה.

"אחריות שלנו?" יש שישאלו. "את הנגיף הכניסו לרצועה שני עזתים שחזרו מפקיסטן דרך מצרים, איך זו אחריות שלנו?". נכון, ישראל לא החדירה קורונה לעזה, אבל ישראל כן אחראית לכך שלעזה אין כל סיכוי לעמוד במשבר הצפוי. והרי, כמאמר הקלישאה, הכתובת הייתה על הקיר. למעשה, הציטוט איתו פתחנו כלל לא מתייחס לקורונה. הוא לקוח מתוך כתבה מאוקטובר 2019 על קשיי ההתמודדות בעזה עם דלקות בעצמות מהם סובלים מאות עזתים שנורו על ידי צלפים ישראלים.

לא רק סולידריות, אלא שינוי מדיניות

צריך לזכור: רוב תושבי הרצועה הם פליטים מ-1948 שלא הורשו לשוב לבתיהם או לאדמות החקלאיות שהיו בבעלותם לפני המלחמה. זהו המקור העיקרי לעוני ולצפיפות. איך אפשר לשמור על "מרחק בטוח" ולהימנע ממקומות הומים כשחיים בממוצע יותר מ-5000 איש בקילומטר רבוע? ישראל עדיין שולטת ברוב היבטי החיים בעזה, גם לאחר ביצוע "ההתנתקות" בקיץ 2005: היא שולטת בשטח האווירי והימי ובכל המעברים הקרקעיים פרט למעבר רפיח, מנטרת את הסחורה שנכנסת לעזה, מגבילה את היבוא של ציוד רפואי ואת אספקת המים והחשמל. איך אפשר לשמור על היגיינה כשלמעלה מ-95% מהמים מזוהמים? כאשר מערכות הביוב קורסות? כשזמינות מוצרי הניקוי והחיטוי מוגבלת? איך אפשר להתמודד עם מגפה כשבכל הרצועה יש רק 70 מיטות טיפול נמרץ ורק 60 מכונות הנשמה?

בהעדר אפשרויות תעסוקה בתוך הרצועה ועם אפשרויות מוגבלות ביותר לצאת ממנה למדינות אחרות, פרנסתם של כ-6000 מתושבי עזה מבוססת על עבודה בתוך ישראל. אך בשל החמרת מגבלות התנועה בזמן מגפת הקורונה, הם אינם מורשים להיכנס שוב לישראל ומיותר לומר שהם אינם זוכים לכל סיוע או פיצוי. הגבלות התנועה בתוך הרצועה והחוצה ממנה, חלות גם על חולים הנדרשים לטיפול רפואי דחוף. המדיניות הזו לא השתנתה עם היוודע על מקרי קורונה בעזה. התשתיות הרעועות הן גם תוצר של תקיפות צבאיות תכופות, קטלניות ולא מידתיות, שישראל מבצעת אחת לכמה חודשים ואפילו בימים אלה ממש. נסו לדמיין את החרדה וחוסר האונים שכולנו חשים בימים אלה נוכח המגפה העולמית בתוספת הפגזה אווירית באמצע הלילה.

כאזרחיות ישראליות יש לנו אחריות מוסרית ומעשית לסייע למערכת הרפואה בעזה להתמודד עם משבר הקורונה. אך לא פחות מכך: לדרוש מההנהגה הישראלית, יותר מאי פעם, לשנות את המדיניות הבלתי אנושית כלפי עזה. לא רק בימי קורונה. קמפיין החירום 'עזה במגפה' שהתחלנו השבוע מבקש להביע תמיכה ישירה ולספק סיוע נקודתי להתמודדות עם התפשטות הקורונה בעזה, אך מבקש בה בעת לקדם סולידריות רפלקטיבית, שמכירה ביחסי הכוח ומסרבת לנרמל את האלימות הישראלית או להפחית מאחריותה לחייהם ולרווחתם של הנצורים בעזה.

מסרבים לנרמל את האלימות הישראלית או להפחית מאחריותה לחייהם ולרווחתם של הנצורים בעזה. ילדה בעזה בימי הקורונה (צילום: מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

מסרבים לנרמל את האלימות הישראלית או להפחית מאחריותה לחייהם ולרווחתם של הנצורים בעזה. ילדה בעזה בימי הקורונה (צילום: מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

הופתענו מההיענות לקמפיין. בתוך 3 ימים הגענו ליעד הראשוני: 20,000 שקלים שישמשו לרכישת אלכוג'ל וציוד רפואי נוסף, שיועבר לרצועה בהקדם באמצעות ארגון רופאים לזכויות אדם. לצד זה קיבלנו עשרות פניות ותגובות מרגשות, בין היתר משותפות ושותפים בעזה.

בתוך רדיוס של מאה מטר, בימים טרופים של חוסר ודאות וחרדה לקרובים לנו ביותר, אנחנו מזהות סדק של חמלה ואפשרות לסולידריות אזרחית עם אחיותנו שמעבר לגדר. את הסדק הזה אנחנו מבקשות להרחיב, את הרגע הנדיר של פוטנציאל לשינוי רדיקלי בשגרת החיים ובסדרי העדיפויות שלנו, אנחנו רוצות לנצל כדי להביט על התמונה הרחבה, לזהות את העוולות המתמשכות ולנסות לקדם מציאות אחרת. טובה יותר.

אנחנו מזמינות אתכם ואתכן להצטרף לקמפיין שלנו ולזעוק יחד איתנו: המצב הזה לא יכול להימשך. יש להסיר את המצור, לסיים את הכיבוש ולפעול בתום לב ובאחריות להבטחת העתיד של כל יושבי הארץ. פתרון בר קיימא למצב בעזה הוא לא סיוע הומניטרי נקודתי אלא שחרור מלא.

יערה בנגר אללוף, הדס פארי, עדי גולן בכנפו וגיא שלו הן יוזמות הקמפיין: עזה במגפה وباء بغزة Epidemic in Gaza

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
היכרות בין נשים ממקומות שבדרך כלל לא נפגשים. הפגנה של מטפלות משפחתונים (צילום: נגה שמיר)

היכרות בין נשים ממקומות שבדרך כלל לא נפגשים. הפגנה של מטפלות משפחתונים (צילום: נגה שמיר)

יחד אנחנו כוח: ניצחון המאבק של מטפלות יהודיות וערביות

עם תחילת משבר הקורונה, 4,000 המטפלות במשפחתונים, יהודיות וערביות, נותרו ללא הכנסה. הן יצאו למאבק משותף, והצליחו. "אנחנו זקוקות אחת לשנייה", אומרת מטפלת מבאר שבע שנאבקה יחד עם 200 מטפלות מהישובים הבדואים בסביבה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf