עבור העיתונאיות המצריות, המקצוע הוא כלי במאבק הפמיניסטי

לפי מדד חופש העיתונות של הארגון "עיתונאים ללא גבולות", מצרים היא בין המדינות שבהן חופש עיתונות הוא מהנמוכים ביותר. המדינה כופה חוקים דכאניים נגד עיתונאים, הכוללים צנזורה, הגבלה על שיתוף מידע, התערבות בחדרי החדשות, הפללה של עיתונות אלקטרונית ומעצר עיתונאים. דו"ח של ארגון אמנסטי הבינלאומי משנת 2019 קבע שמצרים נמצאת ברשימת עשר המדינות בעולם שכלאו הכי הרבה עיתונאיות. נתונים אלה, נוסף על התהפוכות הפוליטיות ועל הדיקטטורה במצרים, הופכים את עבודתן של העיתונאיות שמנסות לחשוף את האמת, ללא פחות מפעולה פוליטית מסוכנת.

במאמר שפורסם בעיתון א־ספיר אל־ערבי לרגל חודש האישה, רבאב עזאם, עיתונאית ופעילה פמיניסטית מצרייה, כותבת על המאבק שלה ושל חברותיה העיתונאיות במצרים ועל המחיר הכבד שהן נאלצות לשלם.

עזאם מספרת על החוויה האישית שלה כעיתונאית וכאקטיביסטית: ההשתתפות במחאת העיתונאים נגד ויתורה של מצרים על האיים טיראן וסנפיר והעברתם לערב הסעודית; הפגנות העיתונאים נגד פתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים; ועל ההפיכה נגד מובארק במצרים ב-2011. עזאם כותבת בבהירות על התפקיד החשוב של עיתונאים במאבק ובמחאה נגד השלטון ועל הערך של חשיפת מעשי השחיתות שהשלטון מנסה להסתיר ולטשטש. עיתונאים אקטיביסטים במצרים מנודים, נרדפים ונעצרים בידי השלטונות ומפוטרים מעבודתם, ולכן נאלצים לעבוד עבור כלי תקשורת מחוץ למצרים.

>> על רקע ההפיכה השיפוטית, מצרים העבירה שיעור בעצמאות מערכת המשפט

סיפורה של עזאם הוא דוגמה לכך. עזאם הצליחה להסתנן בחשאי לאי וראק (ورّاق) שבנילוס, שתושביו נמצאים במאבק מאז שנת 2000 מול השלטונות, שרוצים לפנותם. למשך חודש הוברחה עזאם אל האי כדי להניב סיקור זה, אשר הסתיים בפיטוריה, בטענה שהיא "הסתננה" לאי, ששלטונות מצרים אוסרים כניסת עיתונאים אליו. התושבים הסתכנו בכך שהבריחו את עזאם לתוך האי, אם כי היו מוכנים לשלם מחיר על כך ונתנו בה אמון. בשנת 2018, כצפוי, הודיעה לשכת העיתונות המצרית לעזאם על כך שלא התקבלה כחברה בלשכה.

עזאם אינה היחידה במאבק זה שמצטלבים בו מאבקים רבים: מאבק העיתונאים במצרים על חשיפת האמת, המאבק של העם המצרי נגד דיקטטורה ודיכוי, והמאבק של נשים לחופש ולביטחון. הצטלבות זו גרמה לעזאם להבין שהמקצוע שלה הוא חלק מהזהות הפמיניסטית האקטיביסטית שלה.

ואכן, הקושי של עזאם אינו נובע רק מהיותה עיתונאית שנאבקת נגד שחיתות השלטון ולמען העם, אלא גם מעצם היותה אישה העוסקת במקצוע גברי. נשים במצרים סובלות מאפליה מקצועית על רקע מגדרי וגם מאפליה כלכלית. שיעור הנשים המצריות מקרב כוח העבודה במצרים הוא רק 24.7%, וגברים מרוויחים פי 3.8 מנשים. למרות התיקון לחוק משנת 2022, שעל הנייר אוסר לפטר נשים בהיריון ומעניק להן חופשת לידה של שלושה חודשים שבמהלכה אסור לפטר אותן, בשטח לא רואים עדיין שינוי: נשים עדיין מפוטרות כשהן מודיעות על הריונן; נשים שהתחתנו לאחרונה מתקשות להשיג עבודה, וכך גם אימהות. מדובר באפליה מבנית שנשים עיתונאיות סובלות ממנה, ושמתווספת לאפליה ולאלימות שנשים סובלות מהן בחברה המצרית.

עזאם מביאה את סיפורה של אימאן, עיתונאית שהחליטה להצטרף ללשכת העיתונאים במצרים כדי להילחם מתוכה על זכויותיהן של העיתונאיות. לשכת העיתונאים המצרית קיימת מאז 1941, ואף שנשים היו חלק משמעותי בייסודה, הן בקושי מיוצגות בוועדות שלה כיום. הדבר גורם לכך שהמלחמה על זכויותיהן נהיית קשה יותר ויותר, כי הן אינן משתתפות בקביעת סדרי העדיפויות של הלשכה. כך, נשארים מחוץ לסדר היום נושאים חשובים מאוד עבור העיתונאיות, כמו הגנה מפני הטרדה ואלימות מינית במהלך מילוי תפקידן.

במשך שנים, נלחמה אימאן על תפקיד במועצה של לשכת העיתונאים ושלוש פעמים הכריזה על שביתת רעב בשל התעקשות הגברים בלשכה על כך שהלשכה אמורה לשרת את כל העיתונאים ולא נשים באופן מיוחד. לטענתם, לשכת העיתונאים אינה המקום המתאים להילחם בו על זכויות נשים, אלא במועצה הלאומית לנשים או בארגוני החברה האזרחית – טענה שבאופן ישיר מכחישה את האפליה ואת הסקסיזם שנשים עיתונאיות סובלות מהם. אימאן הפכה לחברה בלשכת העיתונאים אחרי שבע שנים של מאבק ושלוש שביתות רעב, שהאחרונה שבהן נמשכה 11 ימים.

מונא סלים, עיתונאית מצרית שנעצרה על ידי השלטונות ב-2014 אחרי שסיקרה את מחאת האחים המוסלמים, מתנגדת לרעיון הניטרליות שעיתונאים אמורים לראות בו ערך עליון. בעיניה, אי אפשר להתעלם מההצטלבות של הפוליטיקה, העיתונות והחברה, והיא שהופכת אותה לעיתונאית אקטיביסטית, כי מחובתם של עיתונאים להשתתף באירועים פוליטיים וחברתיים משמעותיים, תוך שמירה על הערכים של המקצוע. לפעמים היא משתתפת בהפגנות בתור פעילה וכאישה מצרייה שמחובתה לפעול, ולא פעם במהלך ההפגנה היא צריכה לבחור בין היותה פעילה לבין היותה עיתונאית, אם כי לרוב היא בוחרת בסיקור העיתונאי כדי להביא נקודות מבט חשובות לידיעת הציבור.

כל ניסיון להפריד את המאבקים ואת הצטלבות הזהויות מסתמן כמלאכותי וכמאולץ. אימאן היא דוגמה טובה לכך: היא אינה יכולה להגיע להפגנות במצרים רק כעיתונאית, שכן היא גם אישה וגם מצרייה שאכפת לה מהמדינה שלה ומהתהפוכות שעוברות עליה. היא בעצמה אומרת שגם בפעמים שבהן היא בחרה בסיקור העיתונאי של ההפגנות, עדיין היתה נאמנה למהפכה ולערכיה. הצטלבות (intersectionality) של מאבקים מכירה במורכבות של הזהויות שלנו ואינה מנסה לכפות ניטרליות מזויפת וחסרת ערך. הערך של ה"אובייקטיביות" מתערער מאוד בימינו, במיוחד כי ישנה תחושה שהומצא על ידי גברים הנמצאים בעמדות כוח כדי להבטיח שכוחם יישמר.

דימה דראושה כותבת בפרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.