כשפרדיגמת ההכרעה נתקלה בקיר האיראני

לייאוש יש נטייה פרדוקסלית לייצב את הקיים, והוא עשוי לפעול בסופו של דבר לטובת נתניהו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב=26 בינואר 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

השם שניתן לגל ההפצצות הישראליות בלבנון, שיצא לדרך עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש בין ארה"ב לאיראן, יכול ללמד על המקום שבו ישראל נמצאת. אם "צוק איתן" ניסה לבטא עמידוּת, "חרבות ברזל" ביטא מלחמה קשה ו"שאגת הארי" נכונות לקרב, הרי ש"חושך נצחי" מבטא את סוף החיים – את המוות. המטרה היא איוּן מוחלט. שר הביטחון, ישראל כ"ץ, אמר כי בתום המלחמה 600,000 הלבנונים שחיו מדרום לנהר הליטאני לא יורשו לחזור, וכפריהם הסמוכים לגבול ייהרסו. יֵרד עליהם חושך נצחי. מטרת המלחמה היא פשע מלחמה.

פרופ' יגיל לוי טוען כי המלחמה האחרונה נגד איראן וחזבאללה – מלחמה יזומה שלא באה כתגובה למתקפה ואף לא כדי למנוע איום מיידי – משקפת אימוץ מלא של תפיסת "ביטחון הקבע", מושג שטבע ההיסטוריון דירק מוזס. אלא שבניגוד לדימוי הרווח, אין מדובר בשבר מוחלט אלא בהקצנה של דפוס עמוק יותר: ישראל אומנם שאפה תמיד לביטחון מתמשך, אך לאורך עשורים הכירה גם בגבולות הכוח ובצורך לעגנו באופק מדיני ונורמטיבי.

אין כאן רומנטיזציה של העבר. גם בתקופות קודמות המיליטריזם היה רכיב מרכזי בעיצוב המדיניות והחשיבה הביטחונית הישראלית. השינוי הוא בהקצנתו. המעבר הוא גם מושגי, כפי שמדגיש לוי בעקבות מוזס: לא עוד ביטחון כניהול איומים, אלא שאיפה ל"ביטחון קבוע", שגרסתו הקשה מכוונת לא רק לחיסול איומים מיידיים אלא גם עתידיים, עד כדי כך ש"חתירה לפתרון קבע אינה מאפשרת פשרה, מדינית או הרתעתית, אלא כרוכה בהשמדה, גירוש או שליטה באוכלוסייה הנתפסת כמסכנת את ביטחון המדינה". החריג היה לנורמה.

מ"ניהול איומים" ל"ביטחון המוחלט"

אימוץ תפיסת הביטחון המלא בגרסתו הנוקשה, המוחלטת, התרחש במידה רבה לאחר 7 באוקטובר. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה במלחמה בעזה. כשנתניהו החל לדבר על "ניצחון מוחלט", האמירה נתפסה בתחילה – ובמידה רבה מאוד של צדק – כניסיון לברוח מאחריותו למחדל. אבל "הניצחון המוחלט" ייצג הרבה יותר מתרגיל רטורי: הוא ביטא את אופן הפעולה של ישראל בעזה. הג'נוסייד, הטיהור האתני והפיכת ערים שלמות לעפר ואפר לא היו מתאפשרים אלמלא הממסד הישראלי – וכאן לא ניכר הבדל ממשי בין נתניהו, הצבא ורוב מפלגות האופוזיציה הציונית – שאימץ את תפיסת "הביטחון המוחלט". אין פתרון מדיני, יש רק פתרון צבאי; ומה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח.

אין זה מקרי שהשינוי התרחש דווקא בעזה: עד 7 באוקטובר 2023 היתה הרצועה שיא המימוש של תפיסת ניהול הסכסוך, תפיסה שגובשה במידה רבה תחת הנהגתו של בנימין נתניהו, ואומצה ללא מחלוקת כמעט על ידי הממסד הביטחוני. תפיסה זו נשענה על שילוב של מצור כמעט מוחלט, גדר עילית ותת-קרקעית, שליטה מלאה באוויר ובים ומעקב אלקטרוני הדוק אחר שגרת החיים הפלסטינית, לצד "סבבים" מחזוריים של הפצצות מדי שנה או שנתיים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מחיר הלחימה נתפס כ"נסבל" מבחינת ישראל, ונראה כי היא מצאה נוסחה יציבה לניהול הסכסוך: בגדה – הפיכת הרשות הפלסטינית למעין קבלן ביצוע המתחזק אשליה של עצמאות פלסטינית; ובעזה – "ריסון" חמאס באמצעות מנגנון של הרתעה, הכלה והזרמת כספים שאושרה על ידי נתניהו עצמו, כדי לשמר את המתח בעוצמה נמוכה. לא פתרון ולא פיצוץ. אפילו נפתלי בנט, שמציג את עצמו כעת כחלופה לנתניהו, תמצת זאת בבוטות כ"קוץ בישבן" – מטרד מנוהל ולא איום קיומי.

הפיצוץ הגיע. עם קריסת הגדר סביב עזה ב-7 באוקטובר, קרסה גם תפיסת ניהול הסכסוך הזו. אך קריסתה לא הביאה את ישראל – וכשאנחנו אומרים "ישראל" אין הכוונה לנתניהו בלבד, אלא לכל המערכת הביטחונית, המערכת הפוליטית וגם החברה האזרחית – לחיפוש אחר דרכים לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. במקום לנהל את הסכסוך, ישראל החליטה להכריעו. ולא רק את הסכסוך עם הפלסטינים; ישראל הרחיבה את תפיסת הביטחון המוחלט למזרח התיכון כולו: לבנון, סוריה, תימן, קטר ואיראן. אין יותר חוק בינלאומי, אין פשרה מדינית, והפסקות האש אינן מחייבות את ישראל – לא בעזה ולא בלבנון. זוהי מלחמה מתמדת, שבה ישראל מנצלת את עליונותה הצבאית כדי לחסל כל איום, קטן כגדול ובכל מרחק. היפר-מיליטריזם נוסח סופר-ספרטה בתוך מציאות של מלחמה תמידית.

המערכה האחרונה נגד איראן העלתה את רעיון "הביטחון הקבוע" מדרגה נוספת: לא היה די בפגיעה קשה במנהיגים, במתקני הגרעין ובמטרות צבאיות, כפי שישראל עשתה ביוני 2025. הפעם הוגבה היעד לשינוי משטר במדינה בת כ-90 מיליון איש ובעלת ציוויליזציה בת אלפי שנים. דפוס זה כבר חורג מלוגיקה של הרתעה או ניהול סיכונים, ונכנס למרחב של פעולה עם מאפיינים אימפריאליים: לא רק נטרול איום הנובע מראיית כל דבר כסכנה, אלא עיצוב מחדש של הסביבה הפוליטית עצמה.

עם קריסת הגדר סביב עזה ב-7 באוקטובר, קרסה גם תפיסת ניהול הסכסוך. קיבוץ ניר עוז, 30 באוקטובר 2023 (צילום: אורן זיו)

אלא שלישראל לבדה אין די עוצמה חומרית ולגיטימציה פוליטית למהלך כה שאפתני, ועל כן נדרשה מעורבות אמריקאית. ואכן, נתניהו הצליח לשכנע את דונלד טראמפ – בניגוד לעמדות זהירות יותר שהושמעו בסביבתו של הנשיא האמריקאי – כי ניתן להשיג את היעד הזה, וכך יצאה לדרך מלחמה ישראלית-אמריקאית, שלרגע נראתה כצעד נוסף לעבר מימוש אשליית "הביטחון הקבוע".

וכאן, למעשה, מתגלה גבולו של ההיגיון הזה, גבולה של האשליה. גם אם איום אחד נדחק לאחור, הלוגיקה של ביטחון קבוע מייצרת מיד איום מחליף – "טורקיה היא איראן החדשה", כפי שנתניהו ואחרים בממסד הישראלי שבים ואומרים בתקופה האחרונה – ובכך נחשף הפרדוקס של הפרויקט כולו: לא סיום הסכסוך, אלא המשכו המתמיד באמצעות הרחבת אופק האיומים. "ישראל לא יכולה לחיות בלי אויב אחרי איראן, ונתניהו חותר להכריז על טורקיה כאויב חדש", אמר שר החוץ הטורקי, הקאן פידן. השכונה מבינה כיצד סופר-ספרטה חושבת.

אפילו לא "תיקו חמוץ"

מוקדם אומנם לסכם את תוצאות המלחמה, אך כבר עתה נראה כי ישראל נתקלה בקיר: במקום להתקרב ל"ביטחון קבוע", היא מוצאת עצמה במצב ביטחוני מעורער יותר משהיה קודם: ביטחון ללא תחושת ביטחון, פרדוקס המערער את עצם ההיגיון שהניע את המהלך. לא רק שמטרת העל, הפלת המשטר האיראני, לא הושגה, אלא שאפילו "תיקו חמוץ" אינו מתאר נכונה את המצב. מסתמן כאן היפוך כיוון.

איראן, חרף פערי הכוח העצומים מול ארה"ב ומול ישראל, לא זו בלבד שעמדה בלחץ, אלא אף הצליחה לדחוף את הזירה ממסלול של כפייה צבאית למסלול של הסדרה, ובכך לשנות את תנאי המשחק עצמם – קביעה שרוב הפרשנים והמומחים, למרות חילוקי הדעות ביניהם, נוטים להסכים עימה.

הנקודה הדרמטית ביותר אינה האורניום המועשר שנותר בידי איראן, וההתעקשות שלה להמשיך בתוכנית הגרעין האזרחית, ואפילו לא הטילים הבליסטיים שאיראן המשיכה לירות לעבר ישראל ומדינות המפרץ בקצב קבוע כמעט לאורך 40 יום. הנקודה הדרמטית היא האזור. איראן לא נענתה לדרישה האמריקאית להתנער מבעלות בריתה. היא עשתה את ההפך. לראשונה, במסגרת ההסדרה, היא כורכת את הציר האזורי, ובמיוחד את חזבאללה, בהיגיון ההסכם. מה שבעבר הוצג כתמיכה עקיפה – אידיאולוגית או כספית – מופיע כעת כרכיב אסטרטגי גלוי. זהו רגע של "יציאה לאור".

ההחלטה הישראלית לצרף את ארה"ב למלחמה עשויה להתברר כמקח טעות: ביוני 2025 ישראל פעלה לבדה, פגעה במטרות צבאיות והתנקשה בבכירי משטר, ואיראן הגיבה בירי לעבר ישראל בלבד. הצטרפותה של ארה"ב למתקפה שינתה את כללי המשחק והעניקה לאיראן לגיטימציה להרחיב את הזירה, לתקוף בסיסים אמריקאיים במפרץ, לערב ולסבך את מדינות האזור, ובעיקר לסגור את מצרי הורמוז – ובכך להפוך עימות דו-צדדי למשבר עולמי שישראל חוללה.

בהקשר זה, טראמפ לא היה מסכים לראות בעשר הנקודות שהציגה איראן – מביטול הסנקציות, דרך שליטה בהורמוז ועד ערבויות לשלומן של שלוחותיה האזוריות – בסיס לגיטימי למשא ומתן, אלמלא המֵצרים היו, ונותרו, סגורים. גם אם כעת הוא מנסה להתנער מהמשמעויות של עשר הנקודות האלה בכך שהוא מטיל מצור על המצור האיראני בהורמוז, בפועל התנאים האיראניים כבר חדרו למחזור הדם של המו"מ והחלו לעצב את גבולות האפשרי.

איראן לא זו בלבד שעמדה בלחץ, אלא אף הצליחה לדחוף את הזירה ממסלול של כפייה צבאית למסלול של הסדרה. מטוס בשדה התעופה של דובאי על רקע עשן שעולה מהפצצה איראנית, 16 במרץ 2026 (צילום: איי.פי)

ישראל מנסה להתיר את הקשר הזה בין איראן לחזבאללה באמצעות השארת הזירה הלבנונית פתוחה: המתקפה הקטלנית, מיד לאחר ההכרזה על הפסקת האש, שבה נהרגו יותר מ-300 לבנונים ונפצעו יותר מ-1,100, רובם אזרחים, ממחישה זאת היטב. המעבר לתפיסת "ביטחון קבוע" מומחש באמצעות השוואה ל-1996, אז הרג של 100 אזרחים לבנונים בקאנא שבדרום לבנון הביא לעצירת מבצע "ענבי זעם". כיום, הרג מאות לבנונים נתפס כמעט כמטרה בפני עצמה, בלי שמץ של ביקורת צבאית או ציבורית.

אולם למרות המאמץ הישראלי, העולם כולו – מארה"ב דרך מדינות אירופה ועד פקיסטאן – מכיר בכך שיש קשר ישיר בין הפסקת אש בלבנון להפסקת המלחמה מול איראן. כבר כעת ניתן לומר: מסתמן מזרח תיכון חדש. כזה שבו מעמדן של ישראל ושל מדינות המפרץ נשחק, בעוד מעמדה של איראן עולה עד לכדי התבססות כמעצמה אזורית, ואולי אף מעבר לכך. איראן, ללא סנקציות ועם עומק גיאוגרפי, דמוגרפי ואידאולוגי, איננה עוד שחקן אזורי, אלא בדרך למעמד עולמי.

לתהליך הזה מתווסף שינוי חשוב לא פחות ביחסי ארה"ב–ישראל. בתחקיר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" שעות לפני תחילת הפסקת האש תואר כיצד נתניהו גרר את טראמפ למלחמה באמצעות מצגות ואמירות החלטיות שהתבררו בדיעבד כהבטחות שווא. אין מדובר באפיזודה פוליטית בלבד, אלא בביטוי לשינוי עמוק יותר במעמדה של ישראל בוושינגטון: איתות הולך ומתחזק לרצון אמריקאי להתרחק, ואולי אף "לזרוק את ישראל של נתניהו מתחת לגלגלי האוטובוס".

דעת הקהל האמריקאית מצויה בשחיקה מובהקת בתמיכה בישראל: לפי סקר של מכון המחקר היוקרתי והנחשבPew Research Center , כ-60% מהאמריקאים מחזיקים כיום בעמדה לא אוהדת כלפי ישראל, ובקרב הדמוקרטים מדובר בכ-80%. גם בקרב הרפובליקאים ניכרת מגמה דומה, בעיקר אצל צעירים: 57% מבני 50 ומטה מביעים עמדה שלילית, בעוד המבוגרים יותר נותרו ברובם אוהדים. באירופה המצב חמור אף יותר. ממשלת נורבגיה הצטרפה לאחרונה לאמירה כי יש לבודד את ישראל ולהענישה על כך שהיא מערערת את הסדר העולמי.

קריסתה של פרדיגמת "הכרעת הסכסוך"

כאן מתבררת התזה העמוקה יותר. אם לפני שנתיים וחצי קרסה פרדיגמת "ניהול הסכסוך" של נתניהו, כעת ייתכן שאנו עדים לתחילת קריסתה של פרדיגמת "הכרעת הסכסוך". שתי הפרדיגמות נשענו על אותה הנחה: שהמציאות ניתנת לשליטה באמצעות כוח. שתיהן נכשלו.

הריק המתלווה לקריסת שתי הפרדיגמות חושף גם ממד עמוק יותר: הניוון המוסרי. השיח הישראלי, ברובו, לא הצליח להציב גבולות לשיח ההשמדה. בעוד שבעולם כולו, ואפילו בארה"ב עצמה, נשמעו גינויים לאיומו של טראמפ למחוק את הציוויליזציה האיראנית בת אלפי השנים, בישראל היתה דממה, כמו זו ששררה ביחס להשמדה בעזה או לטיהור האתני בגדה.

למרות מבול הפרשנים והפוליטיקאים שהתפארו בוקר ולילה בהישגים "האדירים" של המלחמה, ולמרות מסיבות העיתונאים וההודעות המוקלטות של נתניהו על כך שאיראן וחזבאללה חלשות מתמיד וישראל חזקה מתמיד, הציבור הישראלי כבר מזהה את הסדקים. בסקר ערוץ 13 רק 33% סברו שישראל וארה"ב ניצחו, 28% חשבו שאיראן ניצחה ו-39% לא ידעו; ובסקר מעריב רק 22% השיבו כי ישראל וארה"ב ניצחו, לעומת 46% שסברו שלא. אלה נתונים חריגים שקשה לזכור כמותם בסיומן של מלחמות או מבצעים ישראליים.

אך כדי להבין את עומק התופעה יש לדייק: פרדיגמת ההכרעה עצמה היא זו שנסדקה. תחילה בעזה, כאשר הפלסטינים נותרו במקומם וחמאס לא הוכרע; וביתר שאת בשבועות האחרונים, כאשר התברר שחזבאללה, שלכאורה הוכרע, ממשיך לפעול ולשגר עשרות ומאות טילים מדי יום; ולבסוף, כאשר הישראלים רואים את הנציגים האיראנים מנהלים משא ומתן עם האמריקאים מעמדה חזקה יותר מזו שהיתה להם לפני המלחמה, תוך שליטה באחד מעורקי התחבורה החשובים בעולם.

אלא שהסדק הזה בתודעה הציבורית אינו מבטיח התפכחות: ללא פרויקט פוליטי שיספק שפה, כיוון ואלטרנטיבה, התחושה הגוברת ש"זה לא עובד" עלולה להתהפך לייאוש במקום ביקורת. לייאוש כזה יש נטייה פרדוקסלית לייצב את הקיים, והוא עשוי לפעול בסופו של דבר לטובת נתניהו.

כאן מתחדדת התמונה: קריסת פרדיגמת "ניהול הסכסוך" וקריסתה המסתמנת של פרדיגמת "ההכרעה" אינן מצביעות על מעבר מסודר בין תפיסות, אלא מכניסות את ישראל למצב של אינטררגנום, "בין ממלכות", מושג שטבע אנטוניו גראמשי. לא מעבר בין סדרים, אלא קריסה של סדר ללא חלופה. לא ניהול, לא הכרעה ולא שלום, אלא ריק אסטרטגי, פוליטי ומוסרי שבו הכוח ממשיך לפעול גם כאשר הוא חדל לייצר משמעות או תכלית.

אולם בריק הזה טמונה גם אפשרות: האינטררגנום איננו רק מצב של סכנה והתפוררות, אלא גם רגע פתוח שבו עשויה להיוולד פרדיגמה אחרת, כזו שאינה נשענת על אשליית השליטה באמצעות כוח, אלא על הסדרה, הוגנות והכרה במגבלות. פרדיגמה כזו לא תצמח מאליה ולא תיוולד רק מבפנים; היא תהיה תלויה גם בלחצים בינלאומיים וגם ביכולת של חלקים בחברה הישראלית להמיר את ההכרה הגוברת בכך ש"זה לא עובד" לא לייאוש משתק, אלא לביקורת פוליטית ולדמיון פוליטי ומוסרי מחודש. אחרת, האינטררגנום לא יהיה רגע של מעבר, אלא מצב קבע של מלחמה ללא אופק וניוון מוסרי, חברתי וכלכלי מהיר יותר משנדמה.