במערכת החינוך לא חסרים מורים, חסר כסף

השכר הנמוך ותנאי העבודה הנחותים מבריחים מההוראה את אלה שיכולים למצוא עבודה בשוק הפרטי. מחאת מורים בדרישה לשפר את תנאי העסקתם, 14 במאי 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

הוראה איכותית עולה כסף. ככל שנשקיע יותר, נקבל איכות גבוהה יותר. זה עד כדי כך פשוט. אלא שממשלות ישראל ייבשו את החינוך הציבורי באמצעות תקצוב קמצני. השכר הנמוך ותנאי העבודה הנחותים מבריחים מההוראה את אלה שיכולים למצוא עבודה בשוק הפרטי. אחרי ארבעה עשורים של הפרטת החינוך, קיבלנו בדיוק את מה שהיה צפוי: "מוצר" יקר באיכות ירודה. זו אינה טעות, זו המדיניות.

ואף על פי כן, אנשי הימין והמרכז (הליברלים) מסרבים להכיר בכישלונם. הם חוזרים ומבטיחים שאם רק נפריט עוד את ניהול בתי הספר באמצעות הרשויות המקומיות, נעביר את המורות והמורים למעמד עובדי קבלן משוללי הגנות ונשלוט במערכת באמצעות סטנדרטים ומדידות, תבוא הישועה. היא לא. חייבים ללכת בכיוון ההפוך: אחריות המדינה על החינוך באמצעות העסקה ישירה ותקציב שופע והוגן, ושחרור חסמי המדידות והפיקוח שחונקים את העבודה בבתי הספר.

אציג תחילה את נתוני הייבוש התקציבי, ובהמשך את ההשפעה השלילית של התת-תקצוב על איכות ההוראה.

מחסור חמור בכסף ממשלתי

הטיעונים על גודלו חסר התקדים של תקציב החינוך בשקלים או בשיעור היחסי מהתוצר הם פופוליסטיים, שכן יש להתחשב במספר התלמידות והתלמידים שהתקציב אמור לשרת. לכן, מה שקובע את איכות השיעורים בבתי הספר הוא ההוצאה הממשלתית לתלמיד בשנה.

ההוצאה לתלמיד בחינוך היסודי ישראל נמצאת בממוצע המדינות. זה אינו כבוד גדול, שכן מדובר בממוצע, כלומר בהסתפקות בבינוניות. בשאר שכבות הגיל מצבה של ישראל חמור יותר, כפי שניתן לראות בתרשימים. הנתונים הם מתוך דוחות "חינוך במבט רחב" של ארגון המדינות OECD לשנת 2005 (הדוח הראשון שבו מופיעים נתוני ישראל), דוח שנת 2015, והדוח לשנת 2025.

כפי שנראה, במהלך 20 השנים האחרונות לא נעשה דבר על מנת לשפר את איכות החינוך בישראל. ההוצאה לתלמיד בישראל (עמודות כחולות) היתה ונותרה נמוכה מההוצאה לתלמיד בממוצע המדינות (עמודות כתומות).

>> האוצר מציע למורים חוזים בתנאי עבדות, והטובים בורחים 

אפילו הגידול בהוצאה לתלמיד בישראל היה בשיעורים נמוכים יותר מאשר בממוצע המדינות. אפשר לראות זאת בהשוואה של זווית הטיפוס של קו המגמה הכחול (ישראל) אל מול קו המגמה הכתום (ממוצע המדינות).

ישראל מייבשת במיוחד את החינוך האקדמי. ההוצאה הממשלתית לסטודנט ב-20 השנים האחרונות בממוצע המדינות עלתה מ-13 אלף דולר לשנה ל-15 אלף דולר. בישראל, לעומת זאת, ההוצאה הממשלתית ירדה מ-11 אלף דולר ל-7 אלף דולר בלבד.

שיא ההזנחה הוא בגיל הרך. למעשה, אין בישראל מערכת חינוך ציבורית לילדים עד גיל 3. וזה לא משום שלא מכירים בחשיבותה, או שלא יודעים איך להקימה. פשוט אין תקציב. ההוצאה השנתית לפעוט בישראל היא 1,206 דולר, בעוד בממוצע המדינות ההוצאה היא 13,037 דולר לשנה. שוב – זו אינה טעות, זו המדיניות.

ההשקעה הממשלתית הנמוכה בחינוך מקבלת ביטוי בשכר המורות והמורים. בכל שכבות הגיל ובכל דרגות ההשכלה והוותק, שכר המורה בישראל נמצא מתחת לשכר הממוצע במדינות OECD. תוכלו לראות בתרשים שב-20 השנים האחרונות, למרות הגידול המרשים בשכר, לא הצליחה ישראל להתקרב לשכר הממוצע במדינות.

השכר עולה, אבל האופק מתרחק גם הוא. לא מדובר בדרישה לשכר גבוה במיוחד, או למעמד של מדינה מובילה בחינוך, אלא רק בשאיפה למקום הבינוני של ממוצע המדינות. וגם את זה איש לא קידם.

תנאי עבודה נחותים

לצד השכר הנמוך, איש גם אינו משפר את תנאי העבודה של המורות והמורים, כגון סביבת עבודה מתאימה לצרכים, תגמול על שעות עבודה שאינן מול תלמידים ומספר התלמידות והתלמידים בכיתה. הצפיפות בכיתות משפיעה לא רק על הקושי לנהל את השיעור; כיתות צפופות פירושן גם יותר תלמידות ותלמידים שעל כל מורה להכיר וללוות, מעבר לשעת השיעור.

בתרשים מוצגים שני מדדים: מספר התלמידים לכל משרה מלאה של מורה, ומספר התלמידים בפועל בכיתה ממוצעת בחטיבת הביניים. הנתון הראשון מתקבל מחישוב היחס בין מספר התלמידים במערכת החינוך למספר משרות ההוראה המלאות. זהו נתון יציב לאורך השנים, והוא דומה בין ישראל לבין ממוצע המדינות: 13 עד 14 תלמידים למשרה.

הנתון השני הוא היחס בין מספר התלמידים למספר הכיתות. גם כאן לא חל שינוי משמעותי לאורך השנים, אולם יש הבדל ברור לרעת ישראל בהשוואה לממוצע המדינות. בעוד בממוצע המדינות, יש בכיתה 23 תלמידים, הרי שבישראל, עם אותם היקפי משרות, יש 31 תלמידים בכיתה בחטיבות הביניים.

הכשל הרב-שנתי הוא כפול. ראשית, ב-20 השנים האחרונות לא נעשה דבר על מנת לצמצם את מספר התלמידים בכיתה. שנית, לא נעשה דבר כדי לצמצם את חוסר היעילות של פריסת המשרות הקיימות בין בתי הספר, כך שיביאו לניצול המשרות לטובת הקטנת הצפיפות.

איכות הפונים להוראה

בהינתן השכר הנמוך ותנאי העבודה הגרועים, ובהינתן שהממשלה לא עשתה דבר על מנת לתקן את המעוות לפחות ב-20 השנים האחרונות, אין להתפלא על הירידה המסתמנת באיכות הפונים להוראה.

השבוע פרסם מוסד שורש מחקר שערכה ד"ר יעל מלצר על כישורי המורות והמורים בישראל. הנתונים נלקחו מתוך מחקר מיומנות בוגרים (PIAAC) שפורסם בשנת 2024. במחקר נבחנו בוגרים (בגיל 16–66) בהבנת הנקרא, אוריינות מתמטית ופתרון בעיות. מכיוון שהנבחנים דיווחו על השכלתם ועל עיסוקם, אפשר להשוות את הישגיהם של אלה שעוסקים בהוראה לאלה של העוסקים בתחומים אחרים.

השוואה מגלה כי הציון הממוצע במבחנים של מורות ומורים בישראל נמוך משמעותית מהציון של מורות ומורים במרבית המדינות האחרות שהשתתפו במחקר. כלומר מקצוע ההוראה בישראל אינו אטרקטיבי לבעלי הישגים גבוהים.

הממצא המעניין הוא שמורים בישראל שאינם בעלי השכלה אקדמית הגיעו להישגים גבוהים יותר ממועסקים לא אקדמאים שאינם מורים. לעומת זאת, המורים האקדמאים בישראל הגיעו להישגים נמוכים יותר מאשר אקדמאים שאינם מורים.

מכאן הסיקה מלצר שמערכת החינוך מצליחה לגייס כוח אדם לא אקדמי איכותי, אולם אינה מצליחה לגייס ולשמר מורים אקדמאים בעלי כישורים גבוהים. הדוח מציע לקשור תופעה זאת לשכר הנמוך. עובדים מיומנים נוטים להעדיף את המגזר הפרטי, שם יוכלו לקבל שכר גבוה יותר, המתאים לכישוריהם. כך קורה שבמערכת החינוך נשארים המורים האקדמאים בעלי הכישורים הנמוכים, או המורים הלא אקדמאים – שתי קבוצות שיתקשו למצוא עבודה בשוק הפרטי.

וכאן העניין – איכות הפונים להוראה בישראל היא נמוכה בהשוואה בינלאומית, ובהשוואה בתוך קבוצת האקדמאים בישראל, משום שהשכר נמוך ותנאי העבודה נחותים. דווקא אנשי השוק החופשי צריכים לדעת שאם רוצים למשוך להוראה כוח אדם איכותי יותר, חייבים לשפר את התנאים.

אולם דווקא הם מציעים את ההפך: להעביר את ניהול החינוך לרשויות המקומיות. אלא שלרוב הרשויות, ודאי העניות שבהן, אין תקציבים עודפים להוסיף על התקציב הממשלתי. אנשי השוק החופשי מציעים להעסיק את המורים בחוזים אישיים, אלא שתנאי העבודה והשכר תחת חוזים אלה נחותים עוד יותר מאשר תנאיהם של המורים בהעסקה ישירה. והם מציעים להעמיק את הרגולציה (סטנדרטים, מדידות ופיקוח), שכבר היום משתקים את המערכת.

הם מציעים את כל זה, לא משום שהם רוצים לשפר את מערכת החינוך, אלא מפני שהם רוצים להמשיך לייבש אותה. לייבש ולהפריט, כדי לשחרר את המדינה מאחריותה לחינוך.