ילדים מתים בעזה הם או "פיגוע הסברתי" או נכס תעמולתי

בבוקר שאחרי הסבב, דיווחו בחדשות ש"גורם צבאי הדגיש שמבצע 'עלות השחר' הוא המבצע המוצלח ביותר שניהלה ישראל אי פעם, גם בגזרת ההסברה". היה מנחם לשמוע את הדברים, שהרי עכשיו, תחת ממשלת השינוי, אין יותר התלהמות ושחץ, אלא רק שיקול דעת וענייניות מתונה, הענייניות הכי עניינית שניהלה ישראל אי פעם. ענייניות, ויציבות. שהרי איזו ממשלה בעצם לא הפציצה את עזה? כולן עשו זאת, ועכשיו "ממשלת השינוי", עם העבודה ומרצ, הדגימה הלכה למעשה שגם היא יכולה להפציץ את עזה.

ובעצם למה לא: אם העמדה הפוליטית המהותית של כולם היא הסכמה עם הליכוד על "כמעט הכול" חוץ מענייני המשפט של נתניהו, אז למה שלא יפציצו את עזה. מישהו כאן מתאר לעצמו ש"כמעט הכול" לא כולל הפצצות על עזה? הפצצות על עזה זה עמוק בקונצנזוס.

אבל זה לא רק עוד מאותו הדבר. מ"סבב" ל"סבב" משהו משתנה: הברוטליזציה של עזה, מחיקתם של שני מיליון בני האדם החיים ברצועה, מתקדמת. מדחי אל דחי.

תחשבו על הילדים המתים בג'באליה. מסתבר שמואאמן מוחמד אחמד א-ניירב בן ה-5 ואחיו אחמד בן ה-10, חאזם מוחמד עלי סאלם בן ה-9 ואחמד וליד אחמד אל-פראם בן ה-16 אינם ילדים מתים: הם נכס תעמולתי. העיסוק האינטנסיבי בהם בתקשורת הישראלית לא ספר אותם. מותם אינו טרגדיה איומה. ראשית כל, אנחת הרווחה הקולקטיבית באולפנים: היי, זה לא אנחנו, חזל"ש. אפשר להמשיך ולהפציץ, כי לרגע היה חשש שמעדנו על "פיגוע הסברתי" – כלומר, יותר מדי גופות של יותר מדי ילדים בפחות מדי זמן. ובכלל, תיראו איזו גרפיקה מהממת דו"צ הפיק! וכל כך מהר! כאילו ישראל לא הרגה כבר מאות ילדים בעזה. כאילו ב"סבב" הנוכחי לא הרגנו עוד. ילדים שלא זכו לגרפיקה מהממת באדיבות מערך התעמולה הלאומי.

ותחשבו על ההתמסרות התקשורתית המוחלטת בשירות התעמולה. לפני אי אילו סבבים, ב-2014, בזמן 'צוק איתן', אחד ינון מגל (אז העורך הראשי של אתר וואלה!) אמר שהוא "קודם כל יהודי וישראלי ואחר כך עיתונאי… לא נראה לי הגיוני לשים את הרג ארבעת הילדים מעזה בכותרת הראשית, כשיש חמישה מיליון ישראלים שנמצאים בטווח הטילים". גילוי הלב הזה עשה אז רעש, והציף שאלות בנוגע לאתיקה עיתונאית. והיום?

היום, ברוכים הבאים לינוניוז. היום יש סיבות אחרות, עם אותה שורה תחתונה: לא לדווח על ילדים פלסטינים מתים. היום תיראו את התשוקה בה כתבים בכלי תקשורת מרכזיים רוצים תמונות סלפי עם גנרלים על מדים, מתמללים בשקיקה את המסרים של מערך התעמולה הלאומי, מפרסמים בלהט את התמונות המפוקסלות מ"אישור הסיכול הממוקד" – תמונות שערכן החדשותי אפס, אבל ערכן רב כצוהר אל צפונות הלב של מי שמפרסמים אותן. סיכול כה "ממוקד" שנהרג בו גם הילד מוחמד איאד חסונה בן ה-13. במחנה הפליטים ברפיח, הוא גר בבית ליד. כשמוחמד נולד, עזה כבר הייתה שנתיים תחת סגר. עוד נהרגו בהפצצה הממוקדת שלושה שכנים, ונפצעו למעלה מ-30 בני אדם, מחציתם קטינים. הישג כירורגי של ממש. עכשיו תסתכלו שוב בתמונות של גנץ והקצינים הרוכנים, ותגידו מה אתם רואים.

כל הגועל הזה מסנן מהמציאות רעשים שלא נעים לשמוע, כמו הזמזום המתמיד של הכטב"מים בשמי עזה, זמזום ששני מיליון בני אדם לא יכולים להפסיק לשמוע. מסנן מהמציאות תמונות שלא נעים לראות, כמו אלפי הבניינים ההרוסים – מסבב לסבב – ברחבי הרצועה, הריסות ששני מיליון בני אדם לא יכולים להפסיק לראות. ובעיקר, מסנן מהמציאות עובדות שלא נעים לחשוב עליהן, כמו העובדה ששני מיליון בני אדם חיים תחת מצור כבר למעלה מ-15 שנה. עובדה ששני מיליון בני אדם לא יכולים להפסיק לחשוב עליה.

שביעית מהאוכלוסייה בין הירדן והים כלואה ברצועה, על קצת יותר מ-1% מהשטח. ישראל קובעת כמה חשמל יהיה, המים מזוהמים, האבטלה והעוני שוברים שיאים, ההפצצות חוזרות פעם בכמה שנים אבל האימה והצלקות לא עוזבות לרגע כי אין להן אפילו זמן להגליד. נכון, ישראל בנתה חומה גבוהה ועמוקה סביב הרצועה. אבל גם מבעד לטונות של הבטון חיוני לראות שלשני מיליון בני אדם יש חלומות ותקוות, יש חיים מלאים שזכותם לחיות, יש שאיפות פוליטיות וקולקטיביות, יש אנושיות שאי אפשר להכחיש.

זמזום הכטב"מים מעל עזה מחרפן, אבל זמזום התעמולה בישראל מטמטם, מעוור ומסמא. "המבצע המוצלח ביותר אי פעם", עד הסבב הבא.

חגי אלעד הוא מנכ"ל בצלם.