יו"ר הוועדה לזכויות הילד רוצה חינוך לשלום, אבל במובן של מלחמה

ביקש שלא נבלבל אותו עם העובדות. ח"כ אלי דלל (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

למְעיין בלוח הישיבות של ועדות הכנסת השבוע נכונה הפתעה: הוועדה לזכויות הילד, בראשות ח"כ אלי דלל (הליכוד), קיימה דיון בנושא: חינוך לשלום בר קיימא. האם קרה הנס וקואליציית "הימין על מלא" אכן חותרת לסיום הסכסוך ולהשכנת שלום במזרח התיכון? לא ולא.

חינוך לשלום, על פי הלוגיקה הפתלתלה של ח"כ דלל, פירושו הצדקת המלחמה. וכך זה עובד: ישראלים יהודים מחויבים לשלום אפריורי (שלא דורש הוכחה), כיוון שהשלום מוטמע בתרבות ובדת היהודית. זה נכון גם אם הם אינם מחנכים את ילדיהם לשלום, ואינם מעניקים בספרי הלימוד לגיטימציה לקיום הלאומי הפלסטיני ולנרטיב הפלסטיני.

מנגד, הפלסטינים מחויבים אפריורי למלחמה ולהשמדת ישראל. איך יודעים? ההוכחה לכך היא שהם אינם מחנכים את ילדיהם לשלום, ואינם מעניקים בספרי הלימוד לגיטימציה לקיום הלאומי הציוני ולנרטיב הציוני.

אותה מדיניות חינוך מוכיחה שהצד הישראלי מחויב לשלום, והצד הפלסטיני מחויב למלחמה. לכן, השאיפה לשלום בצד הישראלי היא תמימות, ויש להיגמל ממנה. שלום פירושו מלחמת עד. סוף השיעור על השלום.

כשיש חינוך אין צורך בגבולות, אבל…

בפתח הישיבה דיבר ח"כ דלל בזכותו של החינוך לשלום כהשקעה לדורות קדימה. "כשיש חינוך אז אין צורך בגבולות", אמר, "וכשיש חינוך לערכים ולאהבת האדם, אז אין גם מלחמות". ועל כן "צריך לדבר ולחנך איך לכבד את הצד השני". עד כאן – דברים נבונים ומוסכמים.

"אבל", והרי היה צפוי לבוא אבל שכזה, "כאשר אצלנו מדברים על שלום, ובצד השני מדברים על מלחמה או השמדה, זה לא הולך ביחד". כדי להוכיח זאת, ניתנה הבמה לד"ר ארנון גרוס להציג מצגת בנושא: אינדוקטרינציה למלחמה בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית (בשידור הישיבה, דקה 23).

טענת המציג היא שהחינוך הפלסטיני מתאפיין בדה-לגיטימציה לקיום מדינת ישראל, דמוניזציה של ישראל והיהודים, והיעדר קריאה לשלום. בין הדוגמאות להוכחת הטענה, הוצגה מפת המזרח התיכון מתוך ספר לימוד פלסטיני שבה אין ייצוג של ישראל. פלסטין נפרשת מהים ועד הנהר, והערים המופיעות במפה הן כולן ערים פלסטיניות, ומעט ערים בישראל בשמן הערבי.

ומה לא הוצג? שבמפה המופיעה בספר הלימוד בגיאוגרפיה לכיתה ה' בישראל (כאן, עמוד 56), אין ייצוג לפלסטין, ישראל נפרשת מהים ועד הנהר, והערים המופיעות במפה הן כולן ערים ישראליות, ומעט ערים בפלסטין בשמן העברי.

בדוגמה נוספת, מתוך ספר לימוד היסטוריה לכיתה י', מופיע מכתב של יאסר ערפאת ליצחק רבין, ערב החתימה על הסכמי אוסלו בשנת 1993. במכתב מוזכר במפורש כי "הארגון לשחרור פלסטין מכיר בזכותה של מדינת ישראל לחיות בשלום וביטחון", הארגון מקבל את החלטות מועצת הביטחון ומחויב לפתרון של שלום לסכסוך בין שני הצדדים. בהתאם לכך, "הארגון מגנה את השימוש בטרור ובפעולות אלימות אחרות".

ומה רע בזה לדעת המציג? שזאת הדוגמה היחידה לאזכור השלום בספרי הלימוד הפלסטינים, "ואין לזה הד בשום מקום אחר".

ומה לא הוצג? שבתוכנית הלימודים בהיסטוריה בישראל לא לומדים כלל על הסכמי אוסלו, והמכתב ההיסטורי של ערפאת כלל לא מוזכר. אפילו המעט (והלא מספיק) הקיים בספר הלימוד הפלסטיני, לא קיים בספר הלימוד הישראלי.

בישראל לא לומדים כלל על הסכמי אוסלו. יצחק רבין, ביל קלינטון ויאסר ערפאת, 13 בספטמבר 1993

אם היה החוקר מציג תמונה נאמנה של שתי מערכות החינוך, הוא היה מגיע למסקנה שאליה הגיעו פרופ' דניאל ברטל וד"ר סאמי עדואן, במחקר המשווה שערכו. "הספרים הישראליים והפלסטיניים מציגים נרטיב לאומי חד צדדי בלבדי, וכוללים מידע עשיר על האחר כאויב ומידע מועט מאוד על האחר באור חיובי או אנושי".

גם מחקר שמומן על ידי האיחוד האירופי ובחן את ספרי הלימוד הפלסטיניים, הגיע למסקנה דומה. כפי שפרסם אסף דוד ב"הארץ": "ממצאי המחקר מפריכים באופן חד משמעי את ההאשמות הכוללניות המוגזמות על אנטישמיות והסתה לאלימות בספרי לימוד פלסטיניים".

אין ישראלי או יהודי שלא רוצה בשלום

בהמשך הישיבה, שאיש מחברי הכנסת החברים בוועדה לזכויות הילד לא השתתף בה, ניתנה זכות הדיבור לאורחות ולאורחים שעלו לכנסת להשמיע עמדותיהם. נראה שח"כ דלל הופתע מכך שיש ידע מחקרי והתנסותי רב בנושא החינוך לשלום, והוא נדרש למאמץ על מנת להגן על התזה שאותה חשב להעביר ללא התנגדות.

מיכל שדה גולדווסר, מארגון יוזמת ז'נבה, טענה שעלינו "להחזיר את השלום לשיח הציבורי. להראות שהוא לא רק הכרחי ודחוף, אלא גם אפשרי". היא הזכירה שהחינוך לשלום אינו קיים במערכת החינוך הישראלית, ועל כן דור הילדים הנוכחי לא מקבל "כלים לחלום על מציאות אחרת".

ח"כ דלל ביקש שלא נבלבל אותו עם העובדות. "אני חושב שאין ישראלי או יהודי שלא רוצה בשלום. אולי זה לא כתוב [בספרי הלימוד] אבל צריך להבין שאנחנו, מדינת ישראל, עם ישראל, מאז ומתמיד מדברים על שלום לעם ישראל ולכל העולם, וזאת היהדות. לצערי לא רק שזה לא נמצא בצד השני, גם נמצא [אצלם] רצח והשמדה. ולכן צריך להעיר ולדבר על מה שקורה בצד השני".

יעל מאיר בכור, מיוזמת "מועדים לשלום", ביקשה גם היא לדבר "על הצד שלנו, כי הוא באחריותנו ובכוחנו לשנות". לטענתה, למרות אין ספור ועדות, המלצות ותוכניות שעסקו בחינוך לדמוקרטיה, לשלום ולחיים בשותפות, המסקנות לא יושמו.

טענה זאת מופיעה למשל בדו"ח מבקר המדינה. בשנת 2015 מצא המבקר "שמשרד החינוך לא קידם תוכנית לחינוך לחיים משותפים בין ערבים ליהודים, אף שהחליט לעשות כן כבר ב-2009". בביקורת מעקב משנת 2020 נמצא כי "לא חלו שינויים בתחום זה, והמשרד טרם החל לקדם מרכיבים מרכזיים מהתפיסה המנחה".

גם מחקרים שנערכו בנושא מצאו כי ההצגה של הפלסטינים בספרי הלימוד הישראליים היא מזערית, חד ממדית ומעוותת, וכן כי אין אזכור לכיבוש או דיון על הלגיטימיות שלו, אלא רק בהקשר של השסעים בחברה הישראלית בשאלת "פתרון הסכסוך".

כאן קצרה רוחו של היו"ר והוא קטע את דבריה: "האם לפי חומרי הלימוד ברשות הפלסטינית אפשר לעשות שלום? […] גם אם יש איזה בעיות אצלנו בחברה, זה עדיין לא מגיע לקצה קצהו של מה שקורה בצד השני".

לא רוצה לשמוע יותר על הצד הישראלי

הדובר הבא היה ספי דונר, מעמותת סיפור חכאיה. העמותה מקדמת חינוך דו נרטיבי, שמבוסס על חשיפת התלמידים לסיפור ההיסטורי הלאומי של הצד השני, כחלק מתהליך ההכרה והפיוס. אלא שח"כ דלל איבד את סבלנותו, קטע את דונר בגסות ומנע ממנו את זכות הדיבור.

"אני באמת לא רוצה להרחיב על הצד הישראלי", אמר. "הצד הישראלי, אני חייב לומר, יש לו כוונות טובות. יש דברים שחסרים – נטפל בהם. אבל אחרי מה שראינו פה אני לא רוצה לדבר על הצד הישראלי כרגע". וכיוון שככל הנראה הרגיש שאין שום הצדקה לסתימת הפיות, הוסיף היו"ר טיעון דמגוגי וארסי, שאין לו דבר עם נושא הדיון ועם העמדות שביקשו האורחים להציג. "אי אפשר להשוות בין רוצחים שהשתחררו מהכלא לבין החטופים שהשתחררו מהגיהינום". הרפש כמפלטו האחרון של הנבל.

לימודי האזרחות עוברים תהליך של השתקה ורידוד. חיילות וסטודנטית בשיעור. (צילום אילוסטרציה: משה שי / פלאש 90)

גם הדוברת הבאה הושתקה בגסות. ד"ר עירית הרבון, ראשת החוג לחינוך במכללה למנהל ביקשה להציג את פרי מחקריה, על חסמים בחינוך לדמוקרטיה, לשלום ולחיים משותפים.

"אני לא אמרתי לא להתייחס [לצד הישראלי]", אמר היו"ר דלל, "אבל אני חושב שהבעיה היא לא אצלנו […] אני חושב שהבעיה היא בצד השני […] אני לא רוצה לשמוע יותר כי שמעתי מספיק בנושא הישראלי".

חבל שלא רצה לשמוע. מחקרן המשותף של ד"ר הרבון עם פרופ' עירית קינן, מגלה שהחינוך לדמוקרטיה ולחיים משותפים בישראל, נמצא במה שהן מכנות "מחתרת כפולה" (בספר: חינוך כמערכת מורכבת, פרדס הוצאה לאור).

הנושאים והרעיונות המופיעים בתוכנית הלימודים באזרחות איבדו בעשורים האחרונים את הלגיטימיות שלהם. הם אינם זוכים לתמיכה מבעלי התפקידים במטה של משרד החינוך מצד אחד, והם מנוגדים לאקלים הפוליטי הרווח בחברה מהצד השני. במצב הפוליטי והחברתי הזה, לימודי האזרחות עוברים תהליך של השתקה ורידוד. "חינוך כזה מגדל דור קונפורמיסטי, שהדמוקרטיה המהותית זרה לו, ולכן הוא ילך וירחיב את השסע היהודי ערבי", סיכמו החוקרות.

שלום הוא תמימות, מלחמה היא הדרך

וכך, מבלי לשמוע את "הנושא הישראלי", חתר ח"כ דלל לסיכום הישיבה. "נכנסו עשרות אלפי עזתים למדינת ישראל כדי לעבוד פה, מתוך רצון [של ישראל] שיהיה טוב לשכנים שלנו", הוא הסביר. "זאת הייתה הקונספציה. אבל לא לקחנו בחשבון את החינוך. אם נמשיך לפספס את החינוך, כל מה שנעשה לא יעזור".

הקונספציה שהתרסקה ב-7 באוקטובר לא הייתה הכיבוש, המצור הצבאי, ניהול הסכסוך או מימון החמאס על מנת להחליש את הרשות הפלסטינית. הקונספציה היתה טוב הלב היהודי המולד. ולכן: "אסור לנו להמשיך עם התמימות שלנו. צריך לטפל בזה בכל האמצעים על מנת לקדם שלום במזרח התיכון".

וכך מסתכמת העמדה הישראלית השכיחה: ישראל שוחרת שלום אף שאין בה חינוך לשלום. פלסטין שוחרת מלחמה כי אין בה חינוך לשלום. לישראלים אין צורך "לשמוע יותר" על עצמם, משום שברור שלצד הישראלי "יש כוונות טובות". הכוונות הטובות של ישראל הן תולדה של תמימות שצריך להשתחרר ממנה. רק מלחמה היא שלום במזרח התיכון. סוף השיעור על השלום.