דתי וחילוני רבים על הבכורה – הערבי והחרדי נותרים מאחור
עתירה שהוגשה לבג"ץ בנושא חלוקת תקציב החינוך בין הזרמים השונים הפכה מדיון חשוב על צדק חלוקתי לדיון על זהות האליטה. נראה שלחלק מהעותרים אין בעיה עם אפליה ביורוקרטית ממוסדת, כל עוד הם נמצאים בצד הנכון שלה
הפריווילגיה הדתית בישראל שמורה ליהדות הציונית בלבד. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר החינוך, יואב קיש, מבקרים בבית ספר בהתנחלות מעלה אדומים, ב-1 בספטמבר 2023 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פול)
השבוע עקבתי אחר הדיון בעתירה שהוגשה לבג"ץ בנושא חלוקת תקציב החינוך בין הזרמים השונים במערכת. מה שהחל כדיון חשוב על צדק חלוקתי, הפך לדיון על זהות האליטה. התברר שלחלק מהעותרים אין בעיה עם אפליה ביורוקרטית ממוסדת, שמעבירה תקציבים עודפים למגזר הדתי, ובלבד שגם זרם החינוך שבו לומדים ילדיהם יצורף לחגיגה. הם אינם בעד כולם, אלא בעד מעגל הזהות של עצמם. כך נוצר מצב שבו היהודי הדתי והיהודי הליברלי רבים ביניהם על הבכורה, ומסכימים רק על דבר אחד – שהערבים והחרדים יישארו מאחור.
העתירה הראשונה הוגשה בפברואר 2025 מטעם קרן ברל כצנלסון וחברי הכנסת ולדימיר בליאק (יש עתיד) וגלעד קריב (העבודה), בדרישה לעגן את חלוקת התקציב לבתי הספר על פי קריטריונים גלויים ושוויוניים. לעתירה צורפה חוות דעת שכתבתי, ובה ריכזתי נתונים גלויים על פערי התקציב בין המגזרים (ראו כתבה נפרדת).
חודש לאחר מכן הוגשה עתירה נוספת, מטעם מרכז מנור, המועצה לחינוך ממלכתי עברי (שניהם מבית יוזמת המאה) והנהגת ההורים הארצית. ביום שישי שעבר, 26 ביוני 2026, הגיש משרד החינוך את תגובתו לעתירות, וביום שני, 29 ביוני, התקיים הדיון בבג"ץ בשתיהן. משרד החינוך טען, בין היתר, כי הוא מקיים בימים אלה בחינה מקיפה של נוסחאות התקצוב. לפיכך הסתיים הדיון בהחלטת השופטים לאפשר למשרד להמשיך בעבודת המטה עד נובמבר הקרוב.
קיצור תולדות האפליה
כדי להבין את הבעיה, אציג בקצרה את נתוני התקציב העדכניים ביותר שפרסם משרד החינוך, המתייחסים לשנת הלימודים תשפ"ד (2023–2024). הפערים בין המגזרים מתבטאים בהיקף התקציב השנתי לתלמיד. ככל שההוצאה לתלמיד גבוהה יותר, כך יכול בית הספר לממן שעות הוראה ומשרות הוראה רבות יותר, או להקטין את מספר התלמידים בכיתה – ובכך לשפר את איכות החינוך.
הפערים בין המגזרים בחינוך היסודי מסתכמים באחוזים בודדים, אך הם מתרחבים ככל שהתלמידים מתבגרים. כפי שמוצג בתרשים, ההוצאה לתלמיד בחטיבה העליונה (תיכון) בחינוך הממלכתי-דתי גבוהה ב-10 עד 16 אלף שקל מההוצאה על תלמיד במגזרים האחרים. כדי להשוות את התקציב המוקצה לתלמיד חרדי לזה של תלמיד בחינוך הממלכתי-דתי, יש להגדילו ב-51%; את התקציב לתלמיד ערבי ב-37%; ואת התקציב לתלמיד בחינוך הממלכתי-עברי – ב-26%. פערים אלו מצטברים למאות מיליוני שקלים בשנה.
אלא שזה לא הכול. אפליה קיימת גם במנגנון ההעדפה המתקנת, כלומר בתוספת התקציב הניתנת לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש, בהשוואה לתלמידים מרקע מבוסס יותר. הדבר חשוב במיוחד במגזרים הערבי והחרדי, שבהם מרוכז הרוב המוחלט של התלמידים העניים.
כפי שמוצג בתרשים, התוספת הניתנת בחטיבת הביניים לתלמיד יהודי (בחינוך הממלכתי-עברי והממלכתי-דתי) מרקע חברתי-כלכלי חלש, בהשוואה לחברו העשיר יותר, עומדת על 15.7%. לעומת זאת, התיקון המעמדי בחינוך הערבי מסתכם ב-6.7% בלבד. נתונים לגבי החינוך החרדי לא פורסמו. אגב, ההשוואה בתרשים היא לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי בינוני, משום שבחינוך הערבי אין תלמידים מרקע חזק. במילים אחרות: אם כבר להיוולד למשפחה ענייה בישראל, כדאי שהיא תהיה יהודית.
המאבק אינו נגד האפליה
בעקבות הדיון בבג"ץ פרסמה הנהגת ההורים הארצית הבהרה: "המאבק שלנו אינו נגד החינוך הממלכתי-דתי ואינו מבקש לפגוע בתקציבים המוענקים לו. המאבק שלנו הוא בעד השוואת המשאבים, ההזדמנויות והתנאים לכלל תלמידי ישראל". תגובה ראויה, בהנחה שניתן להוסיף כסף לתקציב החינוך.
אלא שנוסח התגובה של השותפים האחרים לעתירה השנייה מלמד כי גם לשוויון יש גבולות. מנכ"ל המועצה לחינוך ממלכתי-עברי אמר: "איננו מבקשים לגרוע אלא להשוות", שהרי גם "הזרם אליו אני משתייך" מתמודד עם "שילוב זהותי – יהודי, ציוני ואוניברסלי". גם מרכז מנור פרסם הודעה ברוח דומה: "חשוב לומר, העתירה אינה מבקשת לפגוע בחמ"ד (חינוך ממלכתי-דתי; ג"ג). להפך, החמ"ד מוכיח שמדינת ישראל יודעת להשקיע בזהות, בערכים ובשייכות כשהיא מכירה בחשיבותם. הדרישה שלנו היא שהכרה כזו תינתן גם לחינוך הממלכתי-עברי".
את הניסוח הבוטה ביותר פרסמה תהלה פרידמן, סמנכ"לית יוזמת המאה, העומדת מאחורי הגופים העותרים. היא הסבירה: "העותרים לא ביקשו לקצץ בתקציבים של הילדים שלנו (בחינוך הממלכתי-דתי; ג"ג) אלא ביקשו תקציב גם עבור הילדים שלהם".
מאחורי השיח השוויוני לכאורה מסתתר עוול כפול. ראשית, מדוע לא לקצץ בתקציב החינוך הממלכתי-דתי? אם הוא מופלה לטובה בזכות השיוך המפלגתי של זרם החינוך, כוחם הקואליציוני של נציגיו בכנסת ופקידי מטה שהמציאו עבורו נוסחאות תקצוב מפנקות – מדוע לא לשים קץ לכל אלה?
שנית, מדוע שהכרה דומה תינתן לחינוך הממלכתי-עברי, ורק "לילדים שלהם" – כלומר לילדי העותרים? מדוע לא לזעוק את זעקת האפליה של כלל ילדות וילדי ישראל, לרבות הערבים והחרדים? המשמעות היא שהעותרים אינם מבקשים צדק חלוקתי לכול, אלא רק שיכניסו גם אותם למועדון הפריווילגי.
גם תגובת משרד החינוך לוקה באפליה
גם במסמך התגובה של משרד החינוך לעתירה (שלא פורסם ברשת) ניתן למצוא עדויות לגישה דומה. הצידוק המרכזי של המשרד לאפליה התקציבית של החינוך הממלכתי-דתי נוסח כך: "העמדה המשפטית של משרד החינוך לאורך השנים היא כי כפועל יוצא של הגדרת החינוך הממלכתי-דתי כחינוך ממלכתי שהוא גם דתי, נגזרת ההצדקה לתקצוב תוספתי". כלומר, חינוך שהוא גם ממלכתי וגם דתי מצדיק תקצוב עודף. אבל שימו לב שלא מדובר בכל דת, אלא רק בדת של המגזר היהודי-ציוני. תלמיד שהוא גם ממלכתי וגם מוסלמי, נוצרי, דרוזי או חרדי – זו כבר בעיה שלו. הפריווילגיה הדתית בישראל שמורה ליהדות הציונית בלבד.
לא רק החינוך הערבי נעדר ממסמך התגובה של משרד החינוך, אלא גם החינוך החרדי. מדינת ישראל מסתתרת מאחורי ההכרה בחינוך החרדי כחינוך פרטי. היא מעבירה כסף לעמותות המפעילות את רשתות החינוך, ומתנערת מאחריותה כלפי הילדות והילדים. המדינה אינה מגנה עליהם מפני הבורות הנגזרת מכך שחלקם אינם לומדים את מקצועות הליבה, ואינה מגנה עליהם מפני התקצוב החסר של מוסדות החינוך.
הערבים פריפריאליים יותר מהדתיים
אפליה נוספת כלפי החינוך הערבי עולה ממסמך התגובה של משרד החינוך, בכל הנוגע לתקציבים המחולקים לפי מדד הפריפריאליות. לדברי המשרד, תלמיד בחינוך הממלכתי-דתי מתוקצב בסכום גבוה יותר, כיוון שבמגזר זה קיימים יותר בתי ספר קטנים (שבהם פחות מ-250 תלמידים). הפעלתו של בית ספר קטן יקרה יותר, משום שהוא מחייב מנהל, שומר, מגרש ספורט, חדר מעבדה ועוד, שעלותם מתחלקת בין פחות תלמידים.
מדוע בחינוך הממלכתי-דתי קיימים יותר בתי ספר קטנים? בתשובת משרד החינוך מוסבר כי פתיחת בתי ספר נעשית על פי "עקרונות אחידים". אבל התוצאה שונה בגלל "פיזור גיאוגרפי גדול יותר של אוכלוסייה המבקשת שילדיה ילמדו במוסדות בפיקוח ממלכתי-דתי".
את ההסבר הזה, למזלנו, אפשר לבדוק. לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 53% מבתי הספר הקטנים בחינוך הממלכתי-דתי ממוקמים דווקא במרחב העירוני במרכז הארץ, ורק 19% מהם נמצאים ביישובים ברמת פריפריאליות גבוהה. אם כך, בתי הספר הקטנים בחינוך הממלכתי-דתי אינם נפתחים בשל פיזור האוכלוסייה, אלא מסיבה אחרת, שמשרד החינוך לא חשף בתשובתו.
ומי באמת מתגורר בפריפריה? הערבים. 55% מהאוכלוסייה הערבית חיים במרחב המוגדר פריפריה – יותר מפי שניים משיעור המתגוררים בפריפריה במגזר היהודי (כאן, עמוד 9). ואף על פי כן, לפי דוח של מרכז טאוב, רק 1% מבתי הספר היסודיים הערביים הם בתי ספר קטנים, לעומת 29% מבתי הספר היסודיים בחינוך הממלכתי-דתי ו-13% בחינוך הממלכתי-עברי. אם כך, פתיחת בתי ספר קטנים אינה מתבססת על "עקרונות אחידים" הנובעים מהמציאות הדמוגרפית, כפי שנטען במסמך משרד החינוך.
לסיכום, אדגיש שני לקחים חשובים. ראשית, באמצעות תקנות שנקבעות במטה המשרד אפשר ליצור אפליה תקציבית, המוצגת באופן שקרי כתוצאה "טבעית" של קריטריונים אחידים. שנית, ההפרדה המגזרית הממושכת בישראל הרעילה את הדעת, עד כי אנשים מוכנים לפנות לבג"ץ למען ילדיהם שלהם, תוך עיוורון מוחלט לילדיהם של אחרים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
