newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבורות שגזרנו על ילדינו

העמודים הבודדים בספרי הלימוד הישראליים שמתייחסים בכלל לפלסטינים מספרים סיפור כוללני, חד ממדי וחלקי. כך מייצרים בורות שמונעת מהתלמידים להבין לא רק את ההיסטוריה של המקום הזה, אלא גם את ההווה שלו  

מאת:

נחוצים לנו בדחיפות ספרים חדשים, שילמדו את תולדות כל בני הארץ ותושביה באופן הוגן ואינטגרטיבי. סטודנטים בתערוכת סיום בבצלאל, 21 ביולי 2013 (צילום אילוסטרציה: יונתן זינדל / פלאש 90)

מה יודעים תלמידי בתי הספר התיכוניים בישראל על בני הארץ הערבים? כמעט כלום, ולא במקרה: ספרי הלימוד שבהם משתמשים מוריהם מועידים אותם לבורות. קחו לדוגמה את הספר "מסעות בזמן – בונים מדינה במזרח התיכון", שקיבל את אישורו של משרד החינוך בשנת 2009 ומנחה את המורים להיסטוריה בהוראת תולדות הפרויקט הציוני ותולדות מדינת ישראל. הספר מכסה 82 שנים (2000-1918) ומחזיק 284 עמודים. מתוכם מוקדשים לערבים הפלסטינים חמישה עמודים וחצי, כשני אחוזים. בן דמותו הצעיר, הספר "בונים מדינה יהודית ודמוקרטית במזרח התיכון", שאושר בידי אגף ספרי לימוד במשרד החינוך בשנת 2014 עולה עליו באומנות הצמצום: מתוך 378 עמודים, מוקדש עמוד וחצי לערבים הפלסטינים, שליש האחוז. ממש שיר הייקו.

מה יודעים התלמידים על תולדות הזירה האינטלקטואלית והפוליטית הפלסטינית? כמעט כלום. הספרים שמאשר משרד החינוך יוצרים רושם שזו היתה זירה הומוגנית, שלא היו בה חילוקי דעות משמעותיים בסוגיות המדיניות. לכן מספיק חצי עמוד כדי להציג תמצית מייצגת. בספרים המאושרים אין מפלגות פלסטיניות, אין מסמכים ואין מובאות. לכן המורים ותלמידיהם אינם יכולים לבדוק את המקורות ולהעריכם בכוחות עצמם.

המאמץ המגונה והמשונה לאיין את מניפת הקולות הפלסטיניים במאה העשרים נעזר בתחבולה רטורית: שימוש תכוף במונח הכוללני "הערבים" במעמד של נושא במשפט. "הערבים" חשבו/רצו/התכוונו, וכיו"ב. ההיסטוריון הממשלתי מקפיד לא לציין מיהו הדובר הערבי שטען כך או אחרת ומי חלק עליו. יתרה מכך, הספרים המאושרים מציגים את "הערבים" כגוש עוין ואלים שמאיים להכרית את היהודים תושבי הארץ. ייתכן שגם לנרטיב הזה ישנו תפקיד בנכונות הטבעית של חיילים ישראלים, דור אחרי דור, לדכא באכזריות את בני הארץ הערבים. כי אין רחמים כלפי גוש שמסכן את חייך. הזומם להורגך, השכם להורגו.

שיח מגוון עם השקפות סותרות

אבל האמת שונה. השיח בזירה האינטלקטואלית והפוליטית הפלסטינית במשך המאה ה-20 היה מגוון. לעתים קרובות הוצעו בו השקפות סותרות, ותומכיהן נאבקו זה בזה. הנה דוגמה אחת משנים הרות גורל, 1947-1948. בעצרת האו"ם התקבלה ההחלטה על חלוקת פלסטין לשתי מדינות. בספרי הלימוד אנו קוראים ש"הערבים תושבי ארץ ישראל… הכריזו כי ייאבקו בכוח לסיכול ההחלטה". איך יכלו "הערבים" תושבי הארץ להכריז דבר-מה בלא שאי פעם בחרו גוף שייצג אותם? האם הם בכלל נשאלו לדעתם בעניין? זוטות כאלה לא מטרידות את מחברי הספרים.

האמת היא שבזירה המדינית הפלסטינית היו שתי עמדות גלויות בסוגיית החלוקה, רוב ומיעוט. הוועד הערבי העליון, נציג המחנה החוסייני הגדול, דחה את החלטת החלוקה. לעומתו, מפלגת השמאל הפלסטיני, "הליגה לשחרור לאומי", קיבלה את החלטת החלוקה ותמכה בהקמת מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית. עמדת הליגה היתה ידועה משום שפורסמה בעיתונה היומי, ובחוברות ובכרוזים שחבריה חילקו בקרב הפלסטינים. הליגה קבעה שבפלסטין יושבים שני עמים, ערבי ויהודי, שלשני העמים יש זכויות לגיטימיות ובלתי מעורערות, ושיש להכיר בזכויות שני העמים להגדרה עצמית ולהקמת מדינה עצמאית. הליגה גינתה בחריפות את עמדות הוועד הערבי העליון ופעולותיו. היא קראה לפלסטינים להיאבק למען הקמת המדינה הערבית העצמאית בגבולות שהתוותה תוכנית החלוקה.

אחרי מאי 1948, חילקו חברי הליגה כרוזים בקרב חיילי צבאות הפלישה הערבים, בהם קראו להם לחזור לארצותיהם. כמה מהמחלקים נכלאו בשל כך. לימים, הצטרפו חברי הליגה למפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהפכה לכוח הפוליטי המוביל בקרב האזרחים הערבים בישראל. פרשה מעניינת זו מושמטת מאז ומתמיד מספרי הלימוד בישראל, כי היא סותרת את המיתוס הישראלי השימושי על אודות הדחייה הלא מתפשרת שדחו תושביה הערבים כל הצעה שמכירה בזכויות התושבים היהודים.

הנה הטעיה נוספת: בספרים המאושרים מובלעת הטענה שהתנגדותם של הערבים הפלסטינים לציונות ביטאה שאיפה עיקשת לרוקן את הארץ מתושביה היהודים. ישראלים שרכשו את "ידיעותיהם" ההיסטוריות בבתי הספר, אינם מטילים ספק בכך ששוללי הציונות בשיח הפלסטיני התכוונו מאז ומתמיד למרר את חיי היומיום של היהודים בפלסטין, למוטט את מוסדות הקהילה היהודית בארץ ולגרום לסילוק היהודים חזרה לארצות מוצאם. ושוב, האמת שונה. המחקר מלמד שרובם המכריע של המשתתפים בשיח הפלסטיני שללו את הציונות, אך בד בבד הכירו בזכויות מגוונות שמגיעות ליהודים תושבי פלסטין. רבים מהם הציעו מתכונים לא-ציוניים מתקבלים על הדעת לחיים משותפים ושוויוניים יציבים של ערבים ויהודים בארץ.

>> במאבק נגד הגזענות, המורות והמורים נשארו לבד

כמה מבכירי הוועד הערבי העליון (מימין לשמאל): שני, אחמד שוקיירי, ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד, ג'מאל אל-חוסייני, סגן הנשיא, אחמד חילמי עבד אל-באקי (אוחז במקל), ד"ר יוסוף הייכל, ראש עיריית יפו

כמה מבכירי הוועד הערבי העליון (מימין לשמאל): שני, אחמד שוקיירי, ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד, ג'מאל אל-חוסייני, סגן הנשיא, אחמד חילמי עבד אל-באקי (אוחז במקל), ד"ר יוסוף הייכל, ראש עיריית יפו

הנה דוגמה מוקדמת. ב-1946 הגיעה לפלשתינה (א"י) ועדת חקירה אנגלו-אמריקנית. נציגים יהודים וערבים העידו בפניה והביעו את עמדותיהם בסוגיית הפתרון המדיני לקונפליקט הציוני-ערבי. ג'מאל אל-חוסייני העיד מטעם הוועד הערבי העליון, אך הוא לא היה העד הפלסטיני היחיד: אלברט חוראני ועורך הדין אחמד שוקיירי העידו בפני הוועדה מטעם "המשרד הערבי" בירושלים, שהיה גוף ציבורי שהוקם בסיוע הליגה הערבית והונהג בידי פעיל הציבור הפלסטיני מוסא אל-עלמי.

מה היתה ההשקפה שהציג "המשרד הערבי" בפני הוועדה? המשרד הדגיש את אופייה הערבי של פלסטין. לערבים תושבי פלסטין יש זכות טבעית בארץ מתוקף היותם אוכלוסייה ילידית ותיקה. על יסוד היותם רוב בארץ, מגיעה להם הזכות לנהל את ענייני הארץ ולהחליט באופן עצמאי בעניינים בעלי חשיבות לאומית. הפתרון לבעיה הפלסטינית, טען "המשרד הערבי", צריך להתבסס על הכרה בזכות התושבים הילידים בפלסטין להמשיך לשבת בארץ ולשמור על אופייה המסורתי, וכן על ההכרה שבשאלות קריטיות לעתידה של הארץ, כגון שאלת ההגירה, צריך יהיה להכריע בעתיד בהתאם לרצון כלל האוכלוסייה, שיבוטא באמצעות שלטון ייצוגי ואחראי. "המשרד הערבי" הציע שבפלסטין תוקם מדינה "ערבית ודמוקרטית", המבוססת על עקרון השוויון המלא של כל האזרחים, בלא הבדל גזע או דת. במסגרת המדינה הערבית והדמוקרטית יעוצב המשטר בפלסטין כך שכל מרכיבי החברה יוכלו לחוותו כשלטון השייך להם, שלטון ששורשיו נעוצים בהסכמת כל מרכיבי החברה, אשר יאפשר להתגבר על הנאמנויות הכיתתיות ויטפח אינטגרציה בין האזרחים ורוח נאמנות ומלוכדות בקרב כל מגזרי החברה.

ברמה המעשית הציע "המשרד הערבי" שלקראת סיום המנדט הבריטי תוקם בפלסטין ממשלה דמוקרטית זמנית, שתייצג את כל מגזרי האוכלוסייה, תעצור זמנית הגירה נוספת של יהודים לארץ ותאסור העברות נוספות של קרקעות מידי ערבים לידי יהודים. הממשלה תכריז על הקמתה של מדינה פלסטינית, שתצטרף לארגון האומות המאוחדות כחברה מלאה ופעילה בקהילה הבינלאומית. לאחר הקמת המדינה, ניתן יהיה לדון באורח דמוקרטי ולהכריע בכל הסוגיות המדיניות ובכללן בסוגית ההגירה העתידית והמדיניות הקרקעית העתידית. עורך הדין שוקיירי הצהיר בעדותו כי הערבים מוכנים יהיו לאמץ את העקרונות החוקתיים הבריטיים ואת החוקה האמריקנית ככתבן וכרוחן כמופת לחוקת המדינה הערבית העתידית, והוסיף כי כל היהודים בעלי אזרחות פלסטינית שיהיו מוכנים לשמור אמונים למדינה הערבית העצמאית ירכשו להם באופן אוטומטי את מלוא זכויות האזרח של מדינה דמוקרטית זו.

אלברט חוראני הביע בעדותו כבוד כלפי היהודים תושבי פלסטין. הוא דיבר באמפתיה ובחמלה על היהודים ששרדו את השואה. חוראני הסביר כי הוא רואה בחיים הטובים שחיו היהודים לאורך שנים ארוכות בעולם הערבי ניסיון היסטורי ארוך שמספק בסיס לאמונה באפשרות של כינון חיים טובים בין הערבים ליהודים גם בפלסטין. אין ערבי, הצהיר חוראני, שיבקש להרוס את הקשרים הטובים שתמיד היו קיימים בין ערבים ליהודים.

חוראני הדגיש שבדברו על ערביות המדינה העתידית, אין כוונתו למיסוד מגמה של הפליה והדרה כלפי הקבוצות הלא ערביות באוכלוסייה. ערביוּת המדינה תנבע מהיות הערבים הרוב באוכלוסייתה ומהיות פלסטין מבחינה גיאוגרפית והיסטורית חלק בלתי נפרד מהעולם הערבי. היהודים ייהנו במדינה העתידית מאוטונומיה בניהול ענייניהם הקהילתיים, ובאזורים שבהם תשב אוכלוסייה יהודית גדולה ייהנו היהודים גם מאוטונומיה מוניציפלית, השפה העברית תשמש כשפה הרשמית ויהודים יאיישו חלק ראוי ומספק מן המשרות הניהוליות. המדינה שתקום בפלסטין תהיה פרויקט מורכב: מדינה בעלת אופי ערבי ואוכלוסייה מעורבת מבחינה אתנית, שתטפח אינטגרציה אזרחית קונסטרוקטיבית ושיתוף פעולה חיובי ומכבד בין הקבוצות האתניות השונות כדי להתמודד יחד עם האתגר העומד בפני אנשים הרוצים לחיות יחד למרות שהם נמנים על גזעים שונים ואוחזים באידיאלים שונים.

מ"ערבית ודמוקרטית" ל"דמוקרטית"

עשרים ושתיים שנים חלפו. בשיח הפלסטיני שולל-הציונות שהתפתח אחרי מלחמת 1967 נדונה הצעה חדשה לחיים משותפים ושוויוניים לתושבי הארץ. מציעיה ביקשו להציב כמטרת המאבק הפלסטיני את הקמתה של מדינה דמוקרטית אחת בפלסטין שבין הירדן לים. יש לשים לב לשינוי: לא עוד מדינה "ערבית ודמוקרטית", אלא מדינה "דמוקרטית" שבה כל התושבים – הערבים והיהודים – יהיו שווי זכויות.

היו שתמכו בהצעה והיו שהתנגדו לה. להמחשה אביא מדבריו של אחד התומכים. צלאח ח'לף (יליד 1933) היה בנו של בעל מכולת בשוק הכרמל בתל אביב, שגלה כנער מיפו עירו ולימים הפך לאחד מבכירי פת"ח (כינויו בתנועה היה אבו איאד). במסיבת עיתונאים בשנת 1968 אמר ח'לף שמטרתו האסטרטגית של פתח היא "לעודד את יצירתה של מדינה דמוקרטית בכל שטחה של פלסטין ההיסטורית, מדינה שבה יחיו ערבים ויהודים בהבנה הדדית כאזרחים שווי-זכויות לכל דבר. אין לנו כל התנגדות – ההיפך הוא הנכון – לחיות בדו-קיום עם היהודים, שהם עם שסבל ייסורים נוראים". בשנות השבעים של המאה העשרים, הוגים פלסטינים נוספים שנימנו עם מרכז הזירה הפוליטית הפלסטינית (למשל איש פת"ח נביל שעת'), דבקו בהשקפות דומות והציגו אותן בכתבי עת ערביים.

אבל לכתבני ההיסטוריה של משרד החינוך כל זה לא משנה. הם דבקים בפרשנותם המעוותת, לפיה שלילת הציונות בקרב הפלסטינים היתה שוות ערך לשאיפה להחריב את הקהילה היהודית בארץ.

אך לא הכל שחור. לפתע אנו מוצאים הפתעה מעודדת, שנראית כראשיתו של פלירט מכובד של ההיסטוריון הממשלתי עם האמת. באחד הספרים "המאושרים", "מסעות בזמן – בונים מדינה במזרח התיכון", בהוצאת מט"ח, מוקדשים שלושה עמודים להסכמי אוסלו, ומסופר שבהסכמים "אש"ף הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום וביטחון." אמת ויציב. ובכל זאת, לפנינו אליה וקוץ בה. ב-200 העמודים הקודמים, לא מוצא התלמיד תיאור מינימלי של הדיונים שנערכו בשיח הפלסטיני ושל ההחלטות העוקבות שהתקבלו במוסדות הפלסטיניים במשך 40 השנים שקדמו להסכמי אוסלו. ההיסטוריון הממשלתי לא מצא לנכון לספר לקוראיו שחמש שנים לפני המשא ומתן באוסלו, אימצה המועצה הלאומית הפלסטינית (הפרלמנט של אש"ף) את ההחלטה ההיסטורית של האו"ם מ-כ"ט בנובמבר 1947 בדבר חלוקת פלסטין לשתי מדינות, ובד בבד הכריזה על הקמת מדינה ערבית-פלסטינית על חלק משטח פלסטין שבין הירדן לים ולצד מדינת ישראל. את זה לא מספרים. לכן, כשהתלמידים לומדים על הסכמי אוסלו הם אינם מבינים איך קרה שהאיבה הפלסטינית היוקדת, שעליה למדו, נהפכה לפתע להכרה חתומה בישראל. מתעורר אצלם חשד שאוסלו היתה תרגיל הטעיה שהובילו אויבים עוטי מסכות.

נחוצים לנו בדחיפות ספרים חדשים, שילמדו את תולדות כל בני הארץ ותושביה באופן הוגן ואינטגרטיבי. מהם ילמדו ילדינו על קשרי בני הארץ ותושביה זה עם זה, על איבותיהם, משאלותיהם והשקפותיהם. הנה אם כן התנאי ההכרחי: על מנהלי בתי הספר הדמוקרטיים–ההומניסטיים ובתי הספר הדו-לשוניים בארצנו, להתעשת ולהודיע שהם רוצים ספרים כאלו.

ד"ר אנדרה דרזנין הוא פסיכולוג קליני, מחבר הספר "מה רצו הפלסטינים?"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פלסטינים במחנה נוסייראת אחרי ההתקפה הישראלית, ב-8 ביוני 2024 (צילום: חאלד עלי / פלאש90)

פלסטינים במחנה נוסייראת אחרי ההתקפה הישראלית, ב-8 ביוני 2024 (צילום: חאלד עלי / פלאש90)

"איך זה הגיוני להרוג 200 איש כדי לחלץ ארבעה אנשים?"

חיילים יוצאים ממשאיות סיוע, טנקים ומטוסים מפציצים, גופות בכל מקום, בתי חולים עמוסים בפצועים, ותחושה של אחרית הימים: כך תיארו במחנה נוסייראת את הפעולה הישראלית לחילוץ ארבעה חטופים. "אנחנו דם זול בעולם צבוע", אומרים שם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf