newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מערכת החינוך לא מתעלמת מהכיבוש. היא מנרמלת אותו

מחקר חדש מצא כי מלחמת ששת הימים, תוצאותיה והוויכוח הפנים ישראלי מיוצגים במידת מה בתוכניות הלימודים ובספרי הלימוד - אבל תלמידי התיכון בישראל לומדים שאין במציאות הכיבוש המתמשך שום דבר חריג, שאפשר לחיות עם זה, ושזה לא באמת מפריע לאף אחד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשבוע שעבר נערך בוועדת החינוך של הכנסת דיון על "העלמה והשתקה של הסכסוך הישראלי פלסטיני בספרי הלימוד הישראליים". הדיון נערך לבקשת ח"כ עופר כסיף (הרשימה המשותפת), בעקבות פרסום מחקר של פרופ' אבנר בן עמוס מאוניברסיטת תל אביב בשם: "הכיבוש במערכת החינוך הישראלית: בין הכרה להכחשה".

החידוש (להבנתי) במחקר של בן עמוס הוא באבחנה שמערכת החינוך אינה מתעלמת מהכיבוש, כפי שקבעו מחקרים קודמים, אלא מנרמלת אותו.

מלחמת ששת הימים, תוצאותיה והוויכוח הפנים ישראלי – כל אלה מיוצגים במידת מה בתוכניות הלימודים ובספרי הלימוד. אבל תלמידי התיכון בישראל לומדים שזה בסדר, שאין במציאות הכיבוש המתמשך שום דבר חריג, ראוי להתייחסות. שאפשר לחיות עם זה, ושזה לא באמת מפריע לאף אחד.

חיילים במחסום בחברון, ב-25 ביוני 2020 (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש90)

חיילים במחסום בחברון, ב-25 ביוני 2020 (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש90)

כל הכבוד לוועדת החינוך שהתפנתה לדון בנושא. דווקא בימים אלה, המכנה המשותף הרחב ביותר לכל הנושאים הבוערים על סדר היום הוא הביטול והבוז שמפגינה מדינת ישראל כלפי "אנושיות" בכלל, וכלפי קבוצות השוליים המוחלשות במיוחד. זכויות אדם, כבוד האדם ושוויון ערך האדם – זה לכולן ולכולם, או לאף אחד.

"את משעממת אותנו", כפי שאמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לאזרחית המדינה – זה המבוא לחוק ההסדרה, מחוקי האפרטהייד שהוא קידם. האדנות של השר צחי הנגבי מעל כבודם של העניים בישראל היא אותה אדנות שמעל זכויות האדם של הפלסטינים בגדה המערבית.

התייחסות לשלטון הכיבוש המתמשך תוך שלילת זכויות האדם של הפלסטינים, מופיעה בשלושה תחומי דעת הנלמדים בתיכונים: היסטוריה, אזרחות וגיאוגרפיה; וכן בפעולות חינוך בלתי פורמלי כגון טיולים וסמינרים.

כאשר מדברים על מקצועות הלימוד, צריך להבחין בין שלוש הגדרות נפרדות של מה שיש להורות וללמוד: התוכנית, ספרי הלימוד ובחינות הבגרות.

מסמך "תוכנית הלימודים", הוא קובץ הנחיות הנכתב על ידי "ועדת התוכנית", ועדת מומחים שממנה משרד החינוך אחת לכמה שנים. התוכנית קובעת, בין השאר, איזה נושאים יש ללמד בכל כיתה ברמה של כותרות בלבד.

ספרי הלימוד הם רבים ושונים/ הספרים נכתבים על ידי גופים פרטיים, ששוכרים שירותי מומחים אקדמאים בתחום התוכן. הכותבים של הספר קובעים כיצד מוגש כל נושא לתלמידים, באמצעות ההסבר המילולי, התמונות והשאלות המנחות. הספרים עוברים אישור של משרד החינוך על כך שהם עומדים בדרישות הכלליות של מסמך "תוכנית הלימודים".

הגדרה שלישית ונפרדת מתפרסת במיקודים לקראת בחינות הבגרות. המיקוד הוא באחריות המפקח המרכז (מפמ"ר) של התוכנית, ובו קובעים איזה מהפרקים הרבים שיש בתוכנית יכללו בבחינה של המחזור הרלוונטי. כמו כן, המפקח מפרסם "מחוון" שבעזרתו יקבעו את הציון של התלמידים בבחינה. המחוון מגדיר למעשה מהי התשובה הנכונה הרצויה לכל שאלה במבחן.

מכיוון שכל המורות והמורים רוצים שהתלמידים שלהם יצליחו בבחינות הבגרות, הם מלמדים את התוכנית בהתאם להנחיות המיקוד של כל שנתון. באופן הזה מוענק כוח רב למפקח (הזוטר, יחסית), על פני מומחי האקדמיה שכתבו את ספרי הלימוד, או המומחים הרבים שהיו חברים בוועדת המקצוע שמינה המשרד.

יש ויכוח פנים ישראלי – אך אין כיבוש

הדברים מודגמים יפה במחקר של בן עמוס, בניתוח תוכנית הלימודים בהיסטוריה. התוכנית לבית הספר התיכון מחולקת לחמש תקופות, שבכל אחת מספר פרקים נושאיים. בתקופה "בונים מדינה במזרח התיכון" יש בין השאר פרק על מלחמת ששת הימים וכן פרק על "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים".

בספרי הלימוד מצא בן עמוס צורות הגשה שונות של הנושאים האמורים. למשל, בספר "זמנים מודרניים" חלק ב', יש פרק על הפיכת הפלסטינים "מפליטים ללאום", שבו מוצג הוויכוח על גורל השטחים, תוך אזכור הממד המשיחי של גוש אמונים, ארגון הטרור של המתנחלים מ-1984 ועוד.

גם בספר "מסעות בזמן – בונים מדינה במזרח התיכון" יש התייחסות מפורטת לוויכוח הפנים ישראלי, לרבות התייחסות לרצח אמיל גרינצוויג.

לעומת זאת, ספרי לימוד אחרים, מאמצים את נקודת המבט של המתנחלים. בספר "בונים מדינה יהודית ודמוקרטית" מופיע צילום הדשא הירוק בפארק מעלה אדומים, ולצדו השאלה: "מה ניתן ללמוד מהתצלום על השיקולים שהובילו להקמת מעלה אדומים?" זה רמז לתפיסת "הפרחת השממה", למי שלא הבין. הפלסטינים מיוצגים בתמונות שחור לבן של אלימות.

ההתנחלות מעלה אדומים (צילום: מתניה טאוסיג / פלאש90)

בספר "משברים ותקומה" כרך 3, השטחים הם "אזורים" "ששוחררו", והכיבוש הוא "שיבה ליהודה ושומרון, אזורים שבהם חיו האבות והאמהות, לב העם היהודי".

אך גם זה וגם זה לא מגיע אל רוב התלמידים, שכן כאמור בכוחו של המפמ"ר לכוון כהבנתו את ההוראה באמצעות בחינת הבגרות. בן עמוס מצא שבאף אחת מבחינות הבגרות בהיסטוריה, בעשור שמאז 2010, לא הופיעה שאלה הנוגעת לשינויים ארוכי הטווח שהתרחשו בשטחים הכבושים.

שלוש פעמים נכללה שאלה על "השפעת מלחמת ששת הימים", אולם התשובות הרצויות לפי המחוונים היו: הרחבת גבולות ישראל, נגישות יהודים למקומות הקדושים, הגדלת אזורי ההתיישבות, שיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל, ויצירת ויכוח פנים ישראלי על עתיד השטחים. יש ויכוח לישראלים, אבל אין מציאות מתמשכת של כיבוש לפלסטינים.

על כן, עם או בלי תוכנית לימודים וספרי לימוד מצוינים, אף אחד מבוגרי מערכת החינוך בישראל לא נחשף בלימודי ההיסטוריה לטיבו של הכיבוש המתמשך; למשמעות של שליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית; לדיכוי ולהפרת זכויות האדם; להפרדה הפיזית ולאפרטהייד המשפטי בין יהודים לערבים וכך הלאה.

יש שסעים אידיאולוגיים – אך אין כיבוש

תמונה דומה נמצאה גם בתוכנית הלימודים באזרחות. בתוכנית עצמה יש אזכור בכותרות התוכן של "השסעים בחברה הישראלית", כגון "השסע היוני-ניצי" או "המחלוקות, הגורמים לשסע ולהתמשכותו".

בספר הלימוד המרכזי, להיות אזרחים בישראל (2016), יש פסקה קצרה על השסע האידאולוגי "בין אלה המכונים שמאל לימין", בשאלת פתרון "הסכסוך הישראלי-ערבי" (עמוד 461). בעמוד 345, בדיון על המפלגות בישראל, מוזכר שאנשי המחנה היוני טוענים "ששליטת ישראל בשטחי יהודה ושומרון ובפלסטינים החיים בהם היא כיבוש בלתי מוסרי". זהו.

אבל גם המעט הזה לא ממש משנה, כי בדיוק כמו בהיסטוריה, גם באזרחות, הפיקוח הפחדני חוסם כל עיסוק בנושא. באף אחת מבחינות הבגרות ב-20 השנה האחרונות (!), לא נכללה שאלה הנוגעת לסוגית זאת, ולכן ברור שהיא גם לא נלמדה בכיתות.

הפלסטינים כרוחות רפאים

לחצו להגדלה

בשונה מהיסטוריה ואזרחות, אין חובה ללמוד גיאוגרפיה בתיכון, אלא למי שבוחר במגמה זאת. כלי מרכזי בהוראת גיאוגרפיה הן המפות, שאמורות לשקף באופן גרפי את המציאות בשטח. בן עמוס מפנה, בין השאר, למפה המוצגת כאן, מתוך ספר הלימוד "ישראל, האדם והמרחב".

תחת הכותרת "גבולות ישראל", מציגה המפה בקו ובצבע את ישראל המדומיינת מהים עד הנהר. הקו הירוק נעלם. הפלסטינים החיים תחת כיבוש מיוצגים בכתמים בודדים, פזורים, חסרי זהות, ומוקפים בקווקוו נקודות.

5 מיליון בני אדם מוצגים במפה, בדיוק כמו במציאות, באופן עמום, מעורפל ומטושטש. רוחות רפאים.

הכחשה באמצעות נירמול

הבוחן התמים של תוכניות הלימודים בישראל יכול להתרשם שיש בהן התייחסות לכיבוש. אולם המחקר של בן עמוס (שממנו הצגתי רק מזער) חושף כי למעשה אין דיון של ממש על הכיבוש המתמשך בחיי היומיום, על ההתעמרות בפלסטינים, על האפרטהייד, או על התפקיד שאותו יידרשו התלמידים למלא כמה חודשים לאחר סיום לימודיהם, כחיילים.

מצב זה מעודד הכחשה מתוך ידיעה, שעברה פרשנות של נירמול. התלמיד "יודע, אך אינו רוצה או אינו מסוגל להודות בכך שהוא ידע".

לא רק הפלסטינים הם קווים מנוקדים מטושטשים – גם את הילדים שלנו אנחנו הופכים לרוחות רפאים, משוללי יכולת להרגיש ולהתייחס לתוצאות מעשינו ומעשיהם.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

מחקר חדש: משרד החינוך מתעמר בהורים בחינוך המיוחד

חוקרים ממכללת בית ברל בחנו את היחס בוועדות הזכאות שמפעיל משרד החינוך להורים בחינוך המיוחד. ההורים עוברים חוויה מכאיבה, נאמר במחקר, ומרגישים שהם צריכים להילחם על ילדיהם. "מעניין אותם תקציב, לא טובת הילד", אומרת אחת האימהות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf