newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זה לא ויכוח שולי: בתוך כל יהודי ישראלי מסתתר רב טאו קטן

הוויכוח בין בכירי הציונות הדתית מדבר בגלוי על מיקומה של החברה הערבית בפוליטיקה הישראלית. כשאנחנו מגחכים מול איגרת כזו או אחרת, מן הראוי שנזכור שגם רוב השמאל היהודי כאן משרטט קו דמיוני, שמעבר לו לערבי אין דריסת רגל פוליטית

מאת:

הוויכוח בין יו"ר מפלגת הציונות הדתית, ח"כ בצלאל סמוטריץ', לבין מנהיגה הרוחני של סיעת נעם ברשימת הציונות הדתית, הרב צבי טאו, בנוגע לישיבה בממשלת ימין בתמיכת רע"מ, הוא מעניין – גם בגלל המשמעויות הפוליטיות הדרמטיות שלו, אבל גם בגלל האופן שבו הוא מתנהל.

ח"כ בצלאל סמוטריץ' (מימין) והרב צבי טאו (צילומים: אולבייה פיטוסי/פלאש90 ומיכאל יעקובסון)

ח"כ בצלאל סמוטריץ' (מימין) והרב צבי טאו (צילומים: אולבייה פיטוסי/פלאש90 ומיכאל יעקובסון)

גם הרב טאו וגם סמוטריץ' מקפידים לספק רציונל אידיאולוגי כתוב להכרעות שלהם, באופן מחושב ופסקני. יש בפרקטיקה הזאת, שמדגישה את החשיבות העצמית של שתי הדמויות הפוליטיות, משהו שנדמה ישן מחד. אך מצד שני יש בה גם משהו מרענן. בתוך שדה שפעמים רבות נראה כמונע מקרבות כוח ותו לא, גם סמוטריץ' וגם טאו מייצרים פוליטיקה מסוג אחר – שבה כשאתה פועל בניגוד לעקרונות המובהקים שלך, אתה מחויב להסביר לעצמך ולציבור שלך את היגיון ההפעלה.

בשל כך, לא משנה מה יוליד יום סביב שיתוף הפעולה בין רע"מ לימין, ניתן לזהות בוויכוח הזה מגמות שונות בתוך הציונות הדתית ולדון אודותיהן. לדעתי, המגמות האלה רלוונטיות גם לציבור תומכי השוויון בישראל, אם כי הצד שלנו נוטה להיות עמום יותר לגבי כוונותיו.

נתחיל במובן מאליו: גם סמוטריץ' וגם טאו מונעים מאותה תפיסה פוליטית, שגורסת כי יש צורך במעורבות בשיח הציבורי ובבניית קואליציות כדי להיאבק ברע גדול יותר. סמוטריץ' סבור כי הישענות על מפלגה ערבית היא הרס המדינה היהודית, ואילו טאו מזהה את ה"פוסט מודרניסטים" כאויב העיקרי, אבל מעבר לזה הפוזיציות שלהם אינן שונות כל כך. במילים אחרות, אין כאן "צד פרגמטי" מול "צד אידיאולוגי". שניהם אידיאולוגים שמעוניינים בשלטון הימין, ולשניהם יש קווים אדומים שהם אינם מוכנים לחצות כדי להגיע לשם.

אך בזמן שהאיגרות של סמוטריץ' מפגינות עקשנות אידיאולוגית, דבר שמתיישב עבור הקורא החילוני עם כתיבה דתית, נראה שבאיגרת של הרב טאו יש משהו שיכול להיתפס כפרגמטיות שמנצחת את האידיאולוגיה. על פניו, נראה כי בזמן שסמוטריץ' מעדיף לוותר על השררה למען עקרונות המוסר היהודי כביכול, הרב טאו מעדיף לוותר על המוסר למען השררה.

אם לא די בכך, הרע שהרב טאו מוותר עליו מונגש לנו בשפה דתית: לשתף פעולה עם ערבים זה לא סתם רע, זה "חילול השם", ובכל זאת, הוא מכריז כי "ההסתמכות על שאינם יהודים להקמת ממשלה יש בה חילול השם גדול, אולם ההסכמה לתת יד למזימות ההרסניות להן מצפים אויבי ישראל היא חילול השם נוראי".

האם רצונו של הרב טאו לשתף פעולה עם רע"מ כדי לאפשר את המשך קיומה של המדינה היהודית, ובתוך כך לשמר את הרלוונטיות של הקבוצה שלו כחלק מהממשלה הזאת, הוא דבר חדש? להבנתי, לא. ההכרה שהתנהלות המדינה היא "חילול השם" מחד, ומאידך שנצרכת מחילה ל"חילול השם" הזה כדי למנוע התפרקות טוטלית של ההגיון של המדינה היהודית היא אבן היסוד של ההיגיון הציוני-דתי מראשיתו, ונכונה באופן ספציפי בהקשר של המיעוט הערבי בישראל.

כבר ב-1946 נקרע הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, לימים הרב הראשי של מדינת ישראל, בין הרצון שהמדינה תהיה יהודית באופן בלעדי לבין ההבנה שללא לגיטימציה של המיעוט הערבי לא תהיה מדינה יהודית. הרב הרצוג נדרש להסביר לוועדה האנגלו-אמריקאית שמדינה יהודית תשמור על שוויון זכויות למיעוט, כדי שהוועדה תמליץ – כפי שעשתה – לאפשר למדינה היהודית לקום.

עם זאת, בספרו "תחוקה לישראל על פי התורה" ניסה הרב הרצוג להגיע לשוויון במדינה יהודית כאפשרות הלכתית, והגיע למבוי סתום. הדרך היחידה לאפשר שוויון כזה היתה ההבנה שללא שוויון אזרחי, לא תהיה כלל אפשרות למדינה.

הרב הרצוג תיאר את הדילמה שלו כך:

העבודה הזו שהוטלה עלי על ידי אסיפת המועצה המורחבת של הרבנות הראשית לארץ ישראל, חשובה וקשה היא כאחת. אין אני מתברך בלבבי שכבר הצלחתי לפתור את כל הבעיות כשהאמת היא שעד כדי כך לא נתברכתי. המטרה העיקרית שלי היתה להראות שקיימת אפשרות ליצור תחוקה למדינה יהודית ולכונן בה משטר משפטי שלא יהא בשום פרט בניגוד לתורתנו הקדושה. כדאי לדעתי להתאמץ בכל הכוחות לשם מטרה זו. כי אם ח"ו נתרפא במלאכת שמיים זו, בעת ההכרעה זאת, ח"ו, שהרב הגדול של היישוב יתייאש, ח"ו, מן התורה ויאמץ לו בלי התחשב עם תורת קדושנו, שורש נשמתנו, איזו תחוקה גויית מודרנית מן המוכן, איזה ספר משפטים שווייצרי או אחר, וזה כבר בעצמו יהא הרס פנימי גמור — רוחני — דתי —היסטורי, וחילול גדול כלפי חוץ.

"דומני שמספיק להגיד דברים חמורים אלה בלי לתת להם פירוש. יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידינו ואור תורה יאיר את ליבם של כל אחינו בארץ ובתפוצות ונזכה במהרה למדינה יהודית השלמה של אתחלתא דגאולה, ברוח התורה, בנויה על יסודותיה, ומכאן לגאולה שלמה אמן ואמן!"

עיקרון העל של הרב הרצוג היה קיום המדינה היהודית. הצורך להישאר רלוונטי חייב אותו לסלחנות כלפי שיוויון ערבי-יהודי. 70 שנה מאוחר יותר, הרב טאו משתמש באותו היגיון. המדינה היהודית היא המרכז, ולפעמים יש צורך לכופף את הכללים כדי לאפשר למדינה להתקיים, ולרבנים להיות שחקנים רלוונטיים בתוכה.

אצל טאו, הפחד מה"פוסט מודרניסטים" משקף את החשש מאיבוד הזהות היהודית באופן כללי. אצל הרצוג, זה היה הפחד מאומות העולם. אבל העיקרון נשאר דומה. שניהם מזהים את המהלך הפסול כהכרחי אך זמני, וכמהלך שיאפשר את קיומה של המדינה היהודית בטווח הארוך.

ומה עם סמוטריץ'? ייתכן שהוא מפחד מהישענות על קולות הערבים כמו שהרב הרצוג פחד מ"איזה ספר משפטים שווייצרי או אחר" או כמו שהרב טאו חושש מה"פוסט מודרניסטים". או לחילופין, ייתכן שהדור של סמוטריץ' כבר כל כך בטוח ביהדותה של המדינה, שהוא מרגיש שהוא יכול לשבת באופוזיציה.

אפשר בקלות להשאיר את הוויכוח הפוליטי הזה בגדר צוהר לציונות הדתית, ולהסתכל על הדילמות כתופעה סוציולוגית רחוקה. אך לדעתי, ההבדל העיקרי בין הציונות הדתית לרוב המיינסטרים הפוליטי בכל הנוגע ליחס כלפי החברה הערבית בישראל נמצא בדרישה העצמית להפוך את הסאבטקסט לטקסט, כלומר לדבר באופן גלוי על מיקומם של הערבים (או גויים אחרים, כגון "אומות העולם" או "הפוסט מודרניזם המערבי").

במקום לזלזל או לפחד מהקרב הפנימי בתוך הציונות הדתית, ייתכן שעלינו להקשיב לו ולהסתכל על עצמנו. מהי עמדתנו כלפי המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל? מהי תפיסתנו לגבי רע"מ או הרשימה המשותפת? האם גם אנחנו משתפים אתם פעולה לצרכים טקטיים, אך מעדיפים ממשלה בלעדיהם? ובכלל, איפה אנחנו תופסים את הציבור הערבי ביחס לשאלות הגדולות של המדינה?

הרי גם רוב השמאל היהודי בישראל כיום משרטט קו דמיוני שמעבר לו אין לערבי דריסת רגל פוליטית, בין אם מדובר בסוגיות מדיניות, ביטחוניות או סימבוליות לאומיות. ייתכן שאף שאנו מגחכים אל מול איגרת כזו או אחרת, יש בתוכנו קצת יותר "רב טאו" ממה שהיינו רוצים להודות.

 ספרו של מיכאל מנקין, "אתחלתא – מוסר ומסורת בעידן של כוח יהודי", יצא לאור לאחרונה בהוצאת עברית

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

טביעות האצבעות של נתניהו מרוחות על כל ההסלמה הזו

ההתנכלות בשער שכם, הדיכוי בשייח ג'ראח, ההתפרצות לאל-אקצא, ההרג בעזה - ממשלת ישראל אחראית לרוב האלימות של הימים האחרונים. וכשבראש הממשלה עומד אדם שההידרדרות הזו יכולה להציל אותו ברגע האחרון, אפשר להבין למה החשד נופל עליו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf